ממשלת ישראל הנוכחית היא פרי-באושים של מהלכי "ימינה" בראשות בנט.
1 בדיעבד מתברר שבנט אכן הוליך שולל את תומכיו ובוחריו ואת שותפתו שקד ושימש פלטפורמה פוליטית ללפיד וגנץ לביצוע מהלכים העומדים בניגוד גמור לעמדות גוש הימין שעימו יצא לדרך. פרישתו מהממשלה היא חלק מהקנוניה וכך גם העברת "שרביט המלוכה" ללפיד במועד מוקדם יחסית, דבר שאיפשר לאחרון מספר חודשי תימרון פוליטי מזיקים ובכללם הגעה לסערת מעשי הטרור באיו"ש של השבועות האחרונים. את השבועות האלה ניצל לפיד לקידום מטרותיו המדיניות בין היתר ע"ח תושבי איו"ש וכלל מדינת ישראל, לפחות אלה שאינם תומכים בו פוליטית שהם רוב הציבור.
מתיישבי איו"ש נמצאים שם בברכת ממשלות ישראל או בהסכמתן. לפיכך: א. הם אינם פורעי או מפירי חוק. ב. הם אזרחי ישראל וזכאים לזכויות-אזרח מלאות מצד הצבא והמשטרה לרבות הגנה על חייהם ורכושם ככל אזרח אחר. עמדת יריביהם האידאולוגים מהזרמים האנטי-ציוניים, אנטישמיים או אנטי-ישראלים היא על-כן עלילה אותה יש לדחות על הסף.
הואיל ומתיישבי איו"ש אינם מקבלים את מלוא הזכויות המגיעות להם מהממשלה הנוכחית, מה עליהם לעשות? - לטעמי עליהם למחות ולהפגין עד אשר זו תנהג בהם כאזרחים שווי-זכויות. אולם איו"ש איננה כיכר רבין בת"א ואינה בלפור בירושלים, ומול הפגנותיהם נתקלים הם בהפרעות מצד תושבי השטח הערביים, ובהעדר הגנה מוסמכת של המשטרה או הצבא. ערביי השטח מפעילים כלפיהם באופן שוטף איומים, הטרדות, אלימות, תקיפות בנשק חם אבנים ובקבוקי-תבערה, ולצידן שיבוש סדרי החיים והחיים עצמם בדרכים (תאונות ודריסות, מחסומים מסוכנים, גניבת ציוד, רכוש ותוצרת מסוגים שונים ועוד). באין הגנה אפקטיבית של המדינה נגד איומים אלה, רק שוטים או צבועים ידרשו מהתושבים לא להתגונן. הגנה עבורם היא גם יצירת הרתעה, באמצעות מעשי תגמול מסוגים שונים. בפעילות זו, כפי שלמדנו היטב בהיסטוריה של ישראל, אין סימטריה ואין שוויון - יש מעשים ותגובות. אם ימנע צה"ל ביעילות את המעשים, סביר מאוד שתמנענה גם התגובות ומכל מקום יהיה סביר הרבה יותר לצפות שכך אכן יהיה.
בשניות גישה זו מעוגנת צביעות ממשלת ישראל בהנהגת השמאל ובכללן הנוכחית: - מצד אחד אין היא עושה את המוטל עליה ומצד שני היא מגנה את אזרחים המתגוננים בעצמם. ממשלת חידלון זו לא רק מגנה, אלא גם נוהגת איפה ואיפה בהתייחסותה לאויב התוקף ולמתגונן המאולץ למעשים שהיה מוותר עליהם בנקל.
צה"ל - חיילים בשטח האמורים לשמור, להגן, למנוע ולהעניש את מפעילי הטרור - מסוגל לבצע משימות אלה, אך לא כאשר קושרים את ידיו בפקודות, משפטים ותחקירים מפוברקים. גם צה"ל עשוי להגיע ואכן מגיע לכלל תסכול על מציאות א-נורמלית זו, אלא שהוא מוגבל הרבה יותר בתגובותיו מהאזרחים שאינם כפופים לחוק השיפוט הצבאי. וכך באשמת ממשלה נפסדת, מוצא הצבא עצמו בין הפטיש ל"שני סדנים" - יהודי וערבי - ועם הצירוף המוזר והבלתי-רגולרי הזה מתקשה הוא להתמודד. בדרך כלל אין זה מתפקידו של צבא סדיר; העובדה שהוא נדרש לעסוק בכך לנוחיות הממשלה, אינה שקולה כנגד אי-נוחיותם העצומה של המתיישבים מצד אחד ושל הצבא עצמו מהאחר.
המתיישבים מבחינים בנקל באיפה ואיפה שנוהג בהם הממשל הצבאי בהגרם להם אי-צדק חוזר ונשנה, ותמיד בצרוף אותם תירוצים או בשל אותן סיבות. כאשר העצבים מתוחים והחיים משובשים ומאוימים, "חוטף" מי שמציב בפניהם את האתגר האחרון שלפני התפוגגות סבלנותם. הפעם, למזלו הרע שוב היה זה צה"ל. אולם למדינה דו-פרצופית כלפי אזרחיה, נוח להסתתר מאחרי "צבא העם" הפופולרי יותר.
האם הסבר הוא צידוק? - בפירוש לא. המתיישבים אינם חפים תמיד מעוון וצה"ל אינו פועל תמיד במיטבו. צה"ל הוא שירות המדינה לאזרחים ולכן כשלונו בהגנה על האזרחים הוא גם כשלון שולחיו, מפעיליו ומפקדיו. אל להם להתחמק מאחריותם כמעשה בת-יענה.
רוב הפגיעות של מתיישבים בצה"ל מקורן בתסכול על רמת השירות הירודה שהם מקבלים מהצבא מול קשייהם נגד הערבים ואירגוני הטרור. אפשר שהדרך בה אנו פועלים שגויה, שכן אין חדש מבחינה זו תחת השמש. אפשר שהגיע הזמן לשנות את החוק בשטחים ולקבוע שהמתיישבים האזרחיים כפופים לחוק האזרחי הישראלי ויטופלו ע"י המשטרה או משמר הגבול - שירותים אזרחיים - ורק סוגיות הביטחון הלאומי ימשיכו להיות בידי הצבא. ראינו שהצבא והמשטרה תחת פיקוד מתואם כראוי יכולים לפעול יחד היטב.
מאחר שצה"ל הפך למנגנון שלטוני שלם, מלא ובלתי מבוקר בידי שרי הביטחון בכלל והנוכחי בפרט, דומני שניתקל בהתנגדות עזה לשינוי מעין זה שיחליש את יכולתה של המערכת הצבאית - הכמעט אוטונומית בישראל - לנהל מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם רצונה של ממשלת ישראל והציבור הישראלי, ובלבד שהיא תואמת את דעת השר ומערכת הביטחון הכפופה לו.
בסוגיה זו אנו ניצבים בפני השלכות העובדה שמערכת הביטחון הפכה לאחד ממרכזי הכוח של הדיפ-סטייט הישראלי שמסרב וימשיך לסרב להשמיט מידיו עמדת כוח כזו. ההתנפלות על המתיישבים אחרי ההיתקלות האחרונה עם גדוד 202 באיו"ש, שהיא אחד הביטויים המובהקים לרצון הסקציה הפוסט-צבאית בדיפ-סטייט לחזור למדיניות אוסלו - מסוכנת חברתית ומורלית. זהו איננו ניסיון לפתור בעיה אופרטיבית או לשנות דפוס התנהגות נורמטיבי, אלא לנצל בעיה אופרטיבית ומנגנון לאומי לקידום אידאולוגיה אנטי-ציונית; דבר זה נעשה תוך ניצול המציאות של חוסר משילות לאומית אפקטיבית ולקונות חוקתיות וחוקיות בשאלות-יסוד של ישראל כמדינה יהודית וציונית.
גנץ ולפיד מנצלים בציניות ועזות מצח מציאות זו לצבירת יוקרה פוליטית במחנה המקומי המוכה שלהם ובזירות פנימיות וחיצוניות שהַגישה הפוסט-ציונית משרתת את מטרותיהם. מול ממשלה בהרכב הנוכחי לא מקרה הוא שאנו שומעים "הטפות מוסר" וביקורות נגד ישראל מהאו"ם, מהרשות הפלשתינית, משרד החוץ האמריקני, מועצת אירופה ואפילו מאוסטרליה הרחוקה; אחרי ההרפתקה בגבול לבנון ובשדה הגז המשותף שם. שבועיים לפני בחירות ובמצב שלממשלת המעבר אין רוב בכנסת. אחרי עזות המצח בלבנון התבשרנו שהוחל בהרפתקה חדשה עם הרשות הפלשתינית בשדה הגז שמול עזה. ומיהו הגורם המוסמך שקבע שעזה היא רשות ריבונית?! ממתי ממשלת מעבר קובעת גבולות ריבונות של מדינה?
מהלכי הצמד הנ"ל אינם מקריים ולו רק מפני שהם רבים מדי, שכיחים וחצופים מדי. דווקא משום כך נראה לי שההתקפות הגסות על המתיישבים - להבדיל מביקורת על התנהלות קלוקלת - איננה מוסרית באופיה, אלא פוליטית וצבועה במהותה. ריסוק מורל הצבא ע"י מסרים סותרים מצד ההנהגה היא אחת הדרכים להציב סימן שאלה על רוח הקרב ועל המוכנות למאבק צבאי היה ויידרש.
לאחרונה אנו רואים היחלשות בפעילות המב"מ, ולא מפני שהאירנים שינו את טעמם ואת תוכניותיהם. הזמן בו רוסיה עסוקה באוקראינה ואירן בעצמה הוא הזדמנות פז לטפל באיומי חיזבאללה ולקבוע כללי משחק נוחים מול לבנון בכל נושאי הפקות האנרגיה בים התיכון. במקום לטפל באלה בשיתוף פעולה עם האופוזיציה שהייתה ותהיה שותף בכל משבר לאומי אפשרי בעתיד, עושה צמד התככנים היושב כיום ליד הגה השלטון את ההפך הגמור.
לסיכום: פרובוקציות שלטוניות אינן ומעולם לא היו דרך חכמה לקידום אינטרסים לאומיים ובוודאי לא כאשר אנו ערב בחירות והכלכלה הישראלית מקרטעת בתחום המחירים ואיכות השירותים. תקיפת חיילי צה"ל פסולה תמיד, אבל גם פרשות אלאור אזריה חדשות - חרף העובדה שאיזנקוט הוא כיום "הלוחש על אוזנו של גנץ" - אינן דרושות לנו כיום. אם לא נראה את שני צידי המטבע של אירועים אלה ונדאג לפתרונות אפקטיביים ומאידך נגנה תמיד צד אחד -הנפגע העיקרי מהרשלנות והרפיון המשילותי - יהיה ההישג היחיד מ"רעש סרק" זה פגיעה במוטיבציה של החיילים ובכושר פעולתם - החלשתו של צה"ל; ועויינות האזרחים כלפי ממשלתם.
