מצער, שבמערכת הבחירות הנוכחית נושא השליטה שלנו בשטחי יהודה ושומרון לא בא בכלל לידי ביטוי. מצער, שהדיון על התוצאה, הנובעת מהמשך שליטתנו על עם אחר, תוצאה הכופה עלינו מציאות מדממת הקוטפת חיי אזרחים.
אותי אישית מצער, שרוב הציבור הישראלי תומך במלחמה שזכתה לשם מלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני 1967. מלחמה שגם אני השתתפתי בה. בתחילת חודש מאי לפני 45 שנה גויסתי לחודש מילואים, שהתארך בעוד מספר חודשים עקב מלחמה שפרצה בתחילת החודש שבא אחריו.
אני מודה, שהלכתי למילואים מתוך הזדהות מוחלטת עם כל מה שהצבא ביקש ממני. בסיומו של חודש מאי מצאתי עצמי בתקופת כוננות לקראת מלחמה מתדפקת בשער. באותם ימים של חודש מאי הלכתי שבי אחר אנשי צבא שהאיצו באשכול, שנראה בעיני הססן מדי, לשחר אלי קרב.
אני מודה, שבימים של יוני ובימים שבאו אחריהם נסחפתי באווירת המשיחיות, ששרתה באויר וסחפה איתה רבים וטובים, אם לשעה ואם הרחק מעבר לזה. אני מודה, שיותר מדי זמן לקח לי להבין, שתַּו המשיחיות הוא זה, שהנחה מהלכים צבאיים ומדיניים, ואני האזרח נסחפתי אחרי שכרון המשיחיות, שסחף אחריו גם את המחנה הפוליטי שאליו הייתי שייך.
לא תפסתי, שיוהרת ההכרזה על ממלכת ישראל השלישית אחר מלחמת סיני ב-1956 לא רק שלא התקפלה ב-1967, אלא קיבלה תנופה והתעצמות מחודשת בהקמת "תנועת ארץ ישראל השלמה" ו"גוש אמונים" ו"הכנסת האלוהים כשותף בכיר בניהול מדינת ישראל החדשה, מדינת ארץ ישראל" (י.שרת, מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה, עמ' 100).
אני מודה, שלא הבנתי באותם הימים את מה שראה, כתב וצעק יעקוב שרת, בנו של ראש הממשלה השני, משה שרת. לצערי, במחנהו הפוליטי הוא היה בודד, אבל הוא לא פסק להתריס נגד תו המשיחיות שהשתלט על מנהיגי המחנה, שהוא אחד מבניו ומנהיגיו. אני מצר על כך שלא שהו לזעקתו - "הציונות, שתַו משיחיות חרות בה... קוראת תיגר על המציאות ומגבלותיה הממשיות...
חריגה מחוצפת מגבולות הכוח היהודי - הייתה הקורבן הגדול שנפל על מזבח מלחמת 1967, אף שלכאורה היה זה ניצחונה הגדול... זאב המשיחיות בלע את הסוס המושך במזחלת הציונות... ובמשל אחר: הצפרדע הציונית המכוערת, התנפחה והתפקעה, ומתוך ההתפוצצות הגדולה יצא הנסיך של ישראל הגדולה, אלא שזו לא ישראל, זו הייתה ארץ ישראל. לאומנית כוחנית. משיחית"(שם, עמ' 100-101).
את כתב האשמה הזה כלפי מה שקרה בחודשים מאי-יוני 1967 לא כותב עוכר ישראל. כותב את הדברים הכואבים בנה של הארץ, בן של מי שהיה ראש ממשלה בישראל. נכד של הבילו"יי יעקוב צ'רטוק שבא לחרוש את אדמת ארץ ישראל בזעת אפיו. כותב את הדברים הכואבים מי שהיה ממקימי בית הערבה, חייל בבריגדה היהודית. מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בברית המועצות, כשגולדה מאיר הייתה שגרירה.
ואם בכל אופן יאמרו לי שיעקוב שרת כתב מנשר אנטי ציוני, הרי יתוָּסף לרזומה של יעקוב שרת, כמי שגורש מברית המועצות כדיפלומאט המאושם בתעמולה ציונית, כתב אשמה של אנטי ציוני. כאן בישראל ישנם חוגים שיאשימו את יעקוב שרת בכתיבת ספר אנטי ציוני, כאשר בדם לבו הוא מבקש להגן עליה.
אני מצר על כך, שתנועת העבודה לא שהתה לדברי יעקוב שרת גם אחרי המלחמה ב-1973, המזהיר - ש"השופר האלוהי ממשיך לתקוע, וכגודל תרועת שקר המשיחיות גודל האבדון שהוא מבשר" (שם, עמ' 101).
כל שוחרי דמותה המוסרית של מדינת ישראל צריכים להוסיף לארון הספרים שלהם את ספרו של יעקוב שרת "מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה". צר לי, שרוב רובם של אזרחי מדינת ישראל, אינם שותפים לדעתי, שישראל חייבת להפסיק את שליטתה על העם הפלשתיני ולאפשר לו הקמת מדינת עצמאית בשטחי יהודה ושומרון, בהחלטה אמיצה זו אנחנו ניחלץ את מדינתנו האהובה ממציאות חיים מדממת.
