לקחתי לידי את אחד מספרי הילדים של לאה גודלברג שקניתי ברשת סטימצקי בביקורי האחרון בארץ לפני פרוץ המגיפה הגדולה. "דירה להשכיר" בהוצאת ספרית הפועלים, יצא לאור בשנת 1972, הדפסה מאה ושתיים, 2012, ציורים: שמואל כץ. שני ספרים של שמואל כץ עומדים להם על אותו המדף: "... בנבל עשור... - רשומי עשור למדינת ישראל", הוצאת "על המשמר" עיתון יומי, 1958, ו"מעיר ומכפר, רישומי-הווי" משנת 1956.
יובל שנים, למעלה ממאה הדפסות, קרי שתיים לשנה בממוצע, והנה לא נס ליחו של אותו סיפור נפלא על דירה עליונה בבנין בן חמש קומות המתפנה במפתיע ומוצעת להשכרה. באים מתעניינים רבים, אך הם כולם בררניים, וכל אחד ואחת קובעים "השכנים אינם טובים בעיני"!
לאחרונה חיפשנו מטפל/ת. מרשימה שקיבלנו, רבים לא טרחו להתקשר חזרה, אחרים השעות לא היו נוחות להם או שהמרחק גדול מדי לטעמם, ואפילו היה בחורצ׳יק צעיר הלומד באחת האוניברסיטאות המקומיות שקבע יום לראיון, לא הגיע ואפילו לא טרח להתקשר. כולם בררניים מדי, העבודה לא בשבילם. מדוע להתאמץ? מדוע לנסות? זהו דור צעיר הבוחל בעבודה, ויודע ללמד את כולנו אורחות חיים מה הם, ואם דברים לא נעשים לפי ראות עיניו הוא יעלה בניינים באש, והעיקר הוא תמיד צודק ודורש מרחב אישי מסביבו ואוי למישהו אם יעליב אותו!
הדור של ימינו בארה"ב מזכיר לי במידה רבה את אותם השוכרים הבאים לראות את הדירה בקומה החמישית ופוסלים אותה, כל אחד בשל אי-התאמת אחד השכנים בעיניו. "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל"? כך מתחיל הסיפור, וכך הוא מסתיים: "כך בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי-שלום".
ובכן, הנה כמה דברים בהם לא הבחנתי או שפשוט לא ידעתי:
- הספר "דירה להשכיר" כולל שלושה סיפורים: דירה להשכיר, כך ולא כך! מפי ק. צ׳וקובסקי ומעשה בשלושה אגוזים.
- הסיפור "דירה להשכיר" יצא לאור כחצי שנה לאחר קום המדינה, ב-22 באוקטובר, 1948.
- ללאה גולדברג לא היו ילדים. היא נפטרה בתחילת 1970, 11 שנים לפני אמה, שביקשה לחרוט על מצבתה "אם המשוררת לאה גולדברג".
- את פרס ישראל לספרות שהוענק לה בשנה בה נפטרה קיבלה אמה.
- ד"ר לאה גולדברג ואמה גרו בתל אביב ועברו לירושלים עת היא התקבלת לעבודה באוניברסיטה העברית.
- פרופ׳ גולדברג ייסדה את החוג לספרות כללית והשוואתית ועמדה בראשו משך עשור עד למותה.
ילדיה של גולדברג לא מתבגרים, הם נשארים ילדים לנצח, וזיו נעוריהם ממשיך לפכפך כמעין מים חיים. את אהבתה לילדים שלא היו לה היא יצקה לסיפוריה, שיריה, מחזותיה ושאר יצירתה. אהבה שלא התממשה, אהבה לחיים, למדינה ולעם.
את אותה אהבה אנחנו מוצאים בסיפור "דירה להשכיר". בכל קומה גר שכן אחר, ממש כמו העדות השונות שהתקבצו ובאו לארץ ישראל. כולנו שונים, ובכל זאת - כולנו שכנים. כל אחד צוחק על כל אחד אחר, הפולנים, המרוקאים, הגרוזינים, התימנים, הכורדים (יש בינינו כורדים?), העירקים וכו׳, אך הצחוק, צחוק בריא הוא, של הבנה שכולנו עם אחד עם גוונים שונים ותבלינים משונים ומרחק מזרח ממערב. לפעמים צריך מישהו לבוא ולהזכיר לנו את כל הטוב בו התברכנו, בדיוק כמו יונתה של גולדברג שבאה ושכרה את הדירה בקומה העליונה, לא בגלל החדרים - שצרים הם בעיניה - או המטבח - שאינו מרווח - או המסדרון - האפל, שמרובה בו הצל.
היונה הסתכלה סביבה בארבעת השכנים, ומנתה את כל הטוב והיפה בכל אחד ואחת:
התרנגולת - טובת כרבולת
הקוקיה - יפהפיה
החתולה - כל כך נקיה
והסנאית בעלת אגוזים - יודעת לחיות חיים עליזים.
מסתכלת היונה סביבה והיא שבעת רצון ממה שרואות עיניה, גם אם הנוחות האישית אינה שופעת בלוקסוס רב, ולפיכך היא מסכמת, בלב שלם ובלי פקפוק או היסוס: "אשב ואשב בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיני"!
דורות שלמים של ילדים ישראלים גדלו על הרעיון של לראות את הטוב באחר ולמצוא את המכנה המשותף, ונראה שלאה גולדברג ממשיכה להעניק את אהבתה ולחנך את כולנו, הילדים שלא היו לה.
מכל האוניברסיטאות בארץ זכיתי לטעום מקצת מזו ומקצת מהאחרת. ישבתי עם נשיא אוניברסיטת חיפה ושאלתי אותו על הפעילות האנטי-ישראלית אצלו. ישבתי עם נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שניסתה בכל כוחה להמנע מאותה פגישה (שכן ראש פקולטה אצלה קרא להחרים את ישראל, מוסדותיה ומוצריה). נפגשתי עם בכירי אוניברסיטת אריאל טרם זו התקבלה (באי-רצון בולט) למנין האוניברסיטאות בארץ, והייתי מלא התפעלות מאופן קבלת והטמעת פרופסורים ומדענים מרוסיה כמו גם מהעובדה שבכל כיתה ניתן למצוא את דגל המדינה.
למכון ויצמן ולפקולטה לחקלאות ברחובות יש לי קשר מיוחד, כמו גם לאוניברסיטת תל אביב ולטכניון. אך נראה לי שיותר מכולן, ההשפעה הגדולה ביותר עלי הייתה של שני פרופסורים דוקא מהאוניברסיטה העברית - פרופסור דן פטנקין, אצלו למדתי כשהיה מגיע ללוס אנג׳לס פעם בשנה, ופרופסור אליעזר יפה שעלה ארצה מארה"ב, חי בירושלים עד מותו ושם עסק ביישום תורתו הלכה למעשה (הוא עמד בראש קרן שהלוותה כסף ללא ריבית לאנשים, בכדי לעזור להם לעמוד על הרגלים בכבוד).
כמה הייתי רוצה ללמוד גם אצל פרופסור לאה גולדברג. ספרות השוואתית למדתי ב-UCLA, אך הפרופסורים שם הפכו לאנטי-ישראלים מובהקים. נראה לי שפרופ׳ גולדברג, כמו גם עמיתיה פטנקין וג׳פה מהווים את כל הטוב והיפה בישראל כמו גם בראש היהודי (המוציא לנו זוכי נובל, ממציאים, כנרים וסופרים הידועים ביותר בעולם ואחרים). אצלם גם אם החדרים צרים, המטבח אינו מרווח והמסדרון אפל ומרובה בו הצל, עצם היות הדירה קיימת, והנוף הנשקף של עמק יפה, בין כרמים ושדות, והעיקר - שכנים טובים - מפצים מעל ומעבר על הכל החסרונות.
זכינו בארץ ישראל ובקיבוץ גלויות ובכל טוב שניתן לנו, ומן הראוי אולי שנשמח, ונגיד תודה ונהיה אסירי תודה על כל מה שיש לנו ושאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כי אין אנו זכאים לכל זה, ואין אנו רשאים לעשות בו כראות עינינו. פקדון הוא שניתן לנו, ועלינו לשמור עליו כעל בבת עינינו, למען יהיה גם לדורות הבאים אחרינו, למען תוכל גולדברג להמשיך להעניק מאהבתה שלא הייתה יכולה לתת מהלך חייה למשפחה, אהוב ובעל וילדים משלה.
