יצחק רבין היה נבעת

בשנה האחרונה, שנת העשרים ושש להירצחו של ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין, על-ידי יהודי בן עוולה, לא התקיימה העצרת השנתית המרכזית, ולא בגלל הקורונה. השנה, שנת הבחירות, שנת החשש ממחסום אחוז החסימה נמצא המימון הנדרש לקיום העצרת, נמצאה המוטיבציה, נמצא הלהט, נמצא הצידוק, ואפילו נמצא מקום אטרקטיבי, ייחודי. לא עוד כיכר רבין. אמור מעתה המרפסת בכיכר ציון.

רצח ראש הממשלה הוא אירוע מכונן, טראומטי ומעצב של החברה הישראלית, אלא שתחת הטרגדיה העצומה הזו, היו מי שמיהרו לסמן, להאשים, לקבוע במסמרות של מחלוקת פוליטית ואיבה נוראה את האשמים, לא את האשם. כך נתבעו מיליוני אזרחים שחלקו על דרכו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ברצח שלא היה להם כל בדל של קשר אליו, פרט להחלטה הפוליטית המודעת להשתמש בטרגדיה הלאומית, בכאב הכלל ישראלי על הרצח, החלטה נוראה של פוליטיקאים שטופי שנאה ומחוללי שיסוי והסתה ברוטאלית נגד חלק משמעותי, הרוב שבעם.

רוב העם האבל על הטרגדיה הנוראה התהלך עם אות קין של מסיתים ורוצחים שהדביקו להם על המצח פוליטיקאים ותועמלני כזב, בעידוד ובהדהוד הוגי הדעות, אנשי הרוח, ובתמיכה גורפת של מעצבי דעת הקהל בתקשורת הישראלית. התחושה הנוראה שרוב העם הוא הוא העומד לדין, הוא הוא האשם ברצח ראש הממשלה חלחלה, הוטמעה והייתה לנרטיב המרכזי. התביעה הראשית הפוליטית הצביעה על הנאשמים, תבעה מהם חשבון נפש, הסיתה נגדם בכל רגע פנוי, הצביעה על המוקד בכיכר בו יש להעלות את כל החשודים המיידיים בעיניה.

מסע התעמולה הבלתי פוסק כנגד רוב העם, ניסיונות ההשתקה, הסירוב לעצור לרגע, לשמוע, להקשיב, הפך את ההזדמנות הקשה, המצערת והנוראה של הרצח, לפספוס הגדול של שיח מרפא, מאחה, מחבר, מעצים. בשנים הראשונות שאחרי הטרגדיה היו רבים בציבור שהואשם שביקשו לבנות גשרים על המים הסוערים. יש מי שאף ערכו חשבון נפש נוקב, יש אף מי שביקשו לערוך יום צום ותענית, ברם, הקריאה הכואבת, כי ידינו לא שפכו את הדם הזה, לא נשמעה, הוחנקה בזעם ההשתקה הקדוש.

ומאז, בכל העצרות נשמעת אותה מקהלה נוראה, המקריאה בדרכה בכל פעם מחדש את כתב ההאשמה החמור נגד "הרוצח וסייעניו אלו ששלחו אותו לירות בראש הממשלה". נגד "הרבנים המסיתים", נגד "הפוליטיקאים המשסים". הנאומים אותם נאומים, ההסתה אותה הסתה, ההאשמה אותה האשמה, מפגן ההדרה העצום נמשך במשך כשני עשורים וחצי, מפגן של זיכרון סלקטיבי של דמויות ובהם חלק מבני משפחת ראש הממשלה, יצחק רבין, שבחרו לפלג ולא לאחד, לשסות ולא לאחות.

השנה, הגדילה לעשות מפלגת העבודה ומה שעוד נותר ממנה, לקיים את העצרת, לא במועדה אלא להקדימה במספר ימים כדי לנצלה כאירוע בחירות מובהק. אחרי שבשנה הקודמת, יצחק רבין ומורשתו לא בדיוק עניינו את ראשי המפלגה, עד כדי שלא מצאו את המימון הנדרש לקיום העצרת השנתית, החליטה יו"ר המפלגה, מרב מיכאלי, שהקשר האידאולוגי בינה לבין יצחק רבין, קשור ממש בחבל הטבור, לקיים את עצרת הבחירות לזכר ראש הממשלה המנוח ברחבת המרפסת בכיכר ציון.

הכיעור הפוליטי, הזיהום המוסרי, הניצול המעוות של זכר ראש הממשלה המנוח בידי פוליטיקאים הנאבקים לעבור את אחוז החסימה, העניק את הזיהוי הסופי והוציא את המרצע מהשק. לא זכר רבין מעניין אותם, לא מורשתו, רק פוליטיקה של ביבים זולה ופוגענית. עצרת השנאה הפוליטית, עצרת ההסתה השנתית, עצרת ההשתקה האלימה, כל אלו נועדו לדבר אחד, שיסוי וביזוי חלקו הגדול של העם.

לו אני יובל ודליה רבין, הייתי מבקש לעצור את מופע השטנה, אירוע האלימות וההשתקה, הייתי מבקש לשמור על כבוד זכר אביהם, לא להפוך את הזיכרון לפוליטיקה של מפלגה שאיבדה את דרכה, את בוחריה, מפלגה שיצחק רבין לא היה מוצא בה את מקומו גם בירכתיים.