כותבים רבים עוסקים בשאלות הסכסוך הישראלי-ערבי. מהם כאלה שמטפלים באקטואליה ומשמעויותיה, בדרך כלל כעיסוק שיטחי, פוליטי-פופוליסטי באופיו ונדיף. כל אירוע מהותי משנה את הגישה הבסיסית וכל נזיפה אמריקנית כביכול, או תקופת רגיעה זמנית וחלקית, מחזירים את הכותבים אל הדיסק הקשיח בו שמורים דבריהם מן העבר. אלה נשלפים במהירות, מחליפים שמות ותאריכים וחוזרים ומתפרסמים באמצעי התקשורת כאילו יש בהם חידוש. כותבים אחרים מנסים לדון ביסודות הסכסוך אבל טועים בשלוש טעויות יסודיות או בחלקן: א. מועד תחילת הסכסוך ורלוונטיות המועד למצב הנוכחי. ב. מטרות האויבים. ג. גורמים שחוללו שינויים מהותיים בסכסוך והלקחים המתבקשים מכך.
אחת הכותבות בסוגיות אלה היא רבקה שפק-ליסק,
1 בלוגרית באתר News1 ולצד הטעויות הנ"ל אני מוצא בכתיבתה לקונה מרכזית נוספת שעיקרה עיסוק שטחי בבעיות כבדות ומורכבות, כלומר העדר קשר ברור בין ההתפתחויות בסכסוך לבין הצפי "הבלתי-נמנע" שהיא מצמידה לפתרון הפוליטי- מדיני-אסטרטגי של הסכסוך.
עיינתי במספר מאמרים שלה מהזמן האחרון: "מי אתה בצלאל סמוטריץ'?" (17.11.22), "המנהיגות הפלשתינית אחראית להמשך הכיבוש" (19.10.22), "מי אתה איתמר בן-גביר?" (20.11.22), "מכתב גלוי לנוער הפלשתיני בגדה" (6.10.22), "האם לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש?" (3.9.22), "מה רוצה באמת הרשות הפלשתינית?" (18.8.22), "איזו אלטרנטיבה אתם מציעים?" (12.6.22). הבעיה המרכזית באלה ובאחרים היא שעמדתה בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי מקובעת ועיקרה חלוקת הארץ בנוסח תוכנית האו"ם מ-1947. כמו-כן אינה מושפעת מכלל 120 שנות אירועי הסכסוך ובמיוחד מהשינויים האזוריים והמקומיים שהתחוללו באותה תקופה, גורמיהם סיבותיהם והשלכותיהם המעשיות והקונספטואליות. העימות הלאומי גדול ומהותי יותר משאלת החלוקה הפיסית של הטריטוריה מפני שחלוקה (גבולות 67') היא רק אחת הדרישות הערביות. כשמציבים את כל הדרישות יחד (לרבות שיבת הפליטים, השליטה בירושלים, שילוב הערבים כאזרחים שווי-זכויות בישראל ומעמד השפה הערבית האיסלאם וסימלי המדינה) מדובר למעשה בחיסול הישות המדינית הריבונית היהודית בא"י.
השגיאה הגסה בגישה זו היא התעלמות ממציאות נוקשה זו לצד ניסיון לדברר את הדרישה הערבית בשפה רכה בהרבה מזו שבה הם עצמם משתמשים, תוך התעלמות מהעובדה שזהו שיח חד-צדדי של הכותבת עם עצמה ואינו משקף את אופי הסכסוך והמציאות החדשה. שום דיון שבוחן את המציאות כאילו החלה בפרעות 1936 - 1939 או בתוכנית החלוקה של 1947, אינו יכול להביא פתרון למצב הנוכחי שבו משתלבות ומשתקפות 7 מלחמות בין ישראל לערבים בהרכבי-שיתוף שונים ביניהם במהלך ששה עשורים בקירוב. הוא הדין גם בניסיון להפוך קבוצות ערביות מסוימות בארץ ישראל המנדטורית (שתי הגדות) "לעם פלשתיני" (הקמת אש"פ, 1964). יוזמה זו של הליגה הערבית נועדה להעמיד מול העם היהודי (בעל היסטוריה של כ-3500 שנים, כמחציתם במדינות לאום ריבוניות בא"י) ישות פוליטית מפוברקת ומומצאת אד-הוק, כתרגיל פוליטי שיהווה מענה כביכול ללאומיות היהודית המובהקת ובעלת ההיסטוריה המוכחת.
עובדות-יסוד אלה ורבות אחרות מקרבות אותנו לכלל צורך דחוף לקבל החלטה ישראלית לאומית להפסיק את משחק המחבואים והקזת הדם הנוכחי עם הערבים ולהביא את המצב להכרעה מדינית-אסטרטגית אשר בה נשמרים מספר עקרונות יסוד שהתנאי להם הוא: ישות לאומית אחת בארץ ישראל רבתי לא תבוא על חשבון ישות לאומית אחרת.
עקרון נוסף הוא שהמצב הקיים הינו היסוד להסדר העתידי על כי אין שום אפשרות או סיכוי להשיב את ההיסטוריה לאחור. ארץ ישראל המערבית היא המדינה היהודית וארץ-ישראל המזרחית, ששטחה גדול פי שלושה מזה של המערבית, היא המדינה הערבית שתקלוט את הפליטים ואת תושבי עזה ואיו"ש שירצו בכך. אם ירצו הערבים, יחלקוה לקבוצות שונות בקהילתם, (סוג של פדרציה או קונפדרציה ערבית) ובלבד שתהיה המסגרת הכוללת ישות מדינית ריבונית אחת ותחיה בשלום (על-פי הסכם שיעובד בין הצדדים) עם המדינה היהודית. בכל הפרטים האחרים ניתן לדון במסגרת מדינית כמקובל בין מדינות החיות בשלום ושת"פ ביניהן. אחוז מסוים מהערבים שאינם אזרחי ישראל יוכל להישאר בישראל כתושבים (לא אזרחים). המספר יקבע ע"י ישראל כפונקציה של מדיניות ההגירה הלאומית שלה.
למעשה, אין לבעיה הישראלית-ערבית פתרון אחר זולת אם ירצו הערבים עצמם לקלוט את הפליטים ואת המהגרים משטחי מדינת ישראל במדינות ערביות אחרות.
אם לא תושגנה הסכמה והבנה במהלכי הידברות דיפלומטית ובאם תעמוד ישראל על דרישה לסיום מצב המלחמה לאלתר - לרבות טרור באופן מלא ומוחלט - תהיה התוצאה הבלתי-נמנעת מלחמת הכרעה שתוצאותיה תובלנה לאותה מטרה עצמה. תוצאות הבחירות האחרונות הנחילו הישג משמעותי לימין הפוליטי, חרף העובדה שחלקים ממנו עדיין שייכים מנהלתית ומניפולטיבית (סיבות אישיות ולא אידאולוגיות) לגוש השמאל-מרכז מיסודם של בנט ולפיד. בשאלת ארץ-ישראל דוגל הימין בסיפוח איו"ש לישראל כגישת-יסוד ועל כן התוצאות הללו מצביעות על הבנה גוברת של הציבור הישראלי שהפתרון המדיני המעשי עובר דרך מהלך מדיני-פוליטי של החלת החוק והריבונות הישראלית על שטח זה כולו. רבים בציבור מבינים שגבול מדיני של ישראל על קו הירדן (שפרטיו יעובדו עם ירדן על בסיס הסכם השלום הקיים) הוא גם גבול הביטחון ההכרחי שלה במזרח, לאור ההתפתחויות האחרונות באזורנו וניסיונות ההשתלטות האימפריאלית של אירן השיעית עליו. לאור כל אלה נראית הכותבת כמשתרכת הרחק מאחורי המציאות האקטואלית כשהיא עוסקת עדיין בחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות ריבוניות.
בממשלתו הקודמת עמד נתניהו על סף החלטה - אותה גם הבטיח לבוחריו - של סיפוח חלקים נכרים מבקעת הירדן וקיבוע פיסי של עובדת גבול הביטחון המזרחי על הירדן. בסופו של יום נרתע מכך והעדיף פתרון פוליטי של יחסים עם חלק ממדינות ערב על הסיפוח המיידי. לא קשה להבין את מערכת השיקולים, אולם לא קל להבין את טיב ההכרעה וסיבתה האמיתית והשלימה. אירועי הימים האחרונים הם בין היתר תוצאה של הכרעה זו ושל מדיניות שגויה של ממשלת בנט-לפיד. בכך הוצבה שוב הרשות הפלשתינית בפני צורך להשלים עם הבלתי-נמנע או לנסות לעורר את כל הכוחות השליליים בעולם נגד ישראל ולעכב לפרק זמן בלתי ידוע את הבלתי נמנע. מצבי לימבו הם הפחות יציבים בכל נושא מאחר שיש בהם מידה רבה של פוטנציאל נפיץ ושפך דם ועל-כן הם בלתי-רצויים בעליל.
להשלמת התמונה הגיאו-פוליטית וגיאו-אסטרטגית שעל סיפה אנו עומדים אנסה לסכם את עיקריה: הוויכוח בשאלת ארץ-ישראל נמשך כבר כ-120 שנה ועבר גלגולים רבים. רובם חסרי משמעות כיום בשל השינויים שהתרחשו באזור מאז ימי תחילת התגבשות הסכסוך כמאבק בין העם הערבי לעם היהודי על האחיזה בארץ ישראל רבתי (שטח המנדט הבריטי). מלכתחילה היה ברור שרוחשות בו שתי גישות: זו של תקומה לאומית יהודית ריבונית המכוונת לארץ-ישראל המערבית (השטח המוחזק כיום ביבי ישראל), וזו הערבית השוללת נוכחות יהודית ריבונית כזו והנמשכת גם היא עד עצם היום הזה. לצד שתי אלה עמדה גישתה של האימפריה הבריטית דאז של יצירת פתרון מלאכותי של חלוקת השטח של ארץ ישראל רבתי בין שתי התנועות הלאומיות באופן שישרת בצורה מיטבית גם את האינטרסים הבריטיים. זו מצאה ביטוי תמציתי בהצהרת בלפור (1917), שבחסות חבר הלאומים. (האו"ם של אותה תקופה, שהסדיר את הבעיות הבינלאומיות שנוצרו בעקבות ועל-רקע תוצאות מלחמת העולם הראשונה) שהקצתה שטח (שכונה פלשתינה) לעיצוב פתרון לסוגיה היהודית-ערבית. כל ההתפתחויות האזוריות מאז ועד היום הינם תולדה של הצהרה זו ושל ניסיון כל הצדדים המעורבים להטות ולסובב את לשונה הכללית מדי לכיוון שישרת את האינטרסים הפרטניים שלו. הגדילה לעשות בריטניה עצמה שהחליטה ב-1921 על הקמת האמירות ההאשמית של עבר הירדן בכל שטח המנדט שממזרח לירדן (כ-84,000 קמ"ר מתוך כ-108,000 קמ"ר)
, כיום ממלכת ירדן.
בבואנו להעריך את המציאות העכשווית בתחום שהוקצה ליישוב הסיכוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל רבתי (שורשי העמדות הפוליטיות, מדיניות הצדדים, הכוחות הפועלים והסיכויים להשגת הסדר שבו תתקיימנה על-פי הכוונה המקורית שתי מדינות לאום ברות-קיימא באותו תחום שטח) איננו יכולים לחזור לנקודת המוצא של אותם הימים, מלבד השטח עצמו וכוונת המהלכים הבסיסיים. בתחום שטח זה חיו אז כ-3 מיליון נפש מהם מעט יותר ממיליון בא"י המערבית. לא התקיים שלטון עצמי משום סוג והשטח היה נתון לממשל אימפריאלי זר. כיום קיימות בו שתי מדינות ריבוניות - ישראל וירדן. בישראל חיים למעלה מ-10 מיליון נפש, כ-7.5 מיליון מהם יהודים. עוד כ-3 מיליון ערבים (עזה ואיו"ש) ובירדן כ-10 מיליון תושבים, מהם כ-9 מיליון תושבים ערבים קבועים וכמיליון פליטים סוריים ממלחמת האזרחים בה. כ-65% מתושבי ירדן הם ממוצא פלשתיני.
2 אין שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור בנתונים אלה. סירוב הערבים לתוכניות החלוקה לאורך השנים מ-1929 ועד 1947 וכולל ש"ז, הובילו, יחד עם המלחמות האזוריות והשינויים של האביב הערבי למציאות חדשה ובלתי הפיכה. אין פירוש הדבר שלא יתכנון בה שינויים נוספים אם ימשך הסכסוך כפעיל.
אם רוצה ישראל לסיים את הסאגה של המלחמות הישראליות-ערביות הכפויות עליה מדי פעם כבר למעלה מ-100 שנים, עליה לאמץ מדיניות הקובעת:
- שטחה הריבוני של ישראל הוא כל השטח שניתן למנדט הבריטי ב-1920 מצידו המערבי של הירדן בצרוף רמת הגולן
- לא תוקם מדינה ערבית - ריבונית או לא ריבונית - בשטח שממערב לירדן.
- ערבים תושבי ישראל שישבעו אמונים למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וקיבלו בעבר אזרחות ישראלית, ישארו אזרחים. מי שלא ישבע - יאבד את אזרחותו. מי שיפר את שבועתו יאבד את אזרחותו לצמיתות.
- ישראל רואה בירדן את המדינה הפלשתינית ועל כן תשתף פעולה ותסייע ביישוב הפליטים והמהגרים משטחי איו"ש ועזה לירדן על-פי הסכמים שיקומו בין הצדדים.
- ישראל תכיר בגבולה של ירדן עימה כגבול ריבוני סופי לאחר יישוב סוגיית פליטי 1948 ו-1967. נהר הירדן יהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל והסדרי ניטור הגבול יסוכמו בין הצדדים כחלק מהסכם משלים להסכם השלום בין המדינות.
- ישראל תכיר בזכותם של מספר תושבים ערבים ילידים - בהתאמה עם המדיניות הדמוגרפית שלה - להמשיך ולהתגורר בתחומה כתושבים ותניח להם בהסכמה ותאום עם משרד הפנים הישראלי לקיים חיים אוטונומיים מקומיים במקומות שיאושרו לכך ע"י ממשלת ישראל. תושבים שיפרו את הכללים במוסכמים, יאלצו לעזוב את שטח ישראל. החלטת משרד הפנים הישראלי בעניין זה תהיה סופית.
- ישראל וירדן יעדכנו במשותף את הסכם השלום ביניהן שיבטא כללים אלה ואחרים כפי שיוסכם בין הצדדים, וימנעו מהסכמי הגנה הדדיים עם גורמים עוינים מובהקים לצד האחר. לאחר עיצוב המציאות החדשה, תבחן אפשרות להידוק הקשרים ושיתוף הפעולה בין הצדדים במסגרת פדרציה או קונפדרציה משותפת. ישראל תערוב לשלטון בית המלוכה ההאשמי עד לסיום המהלך הנ"ל. לאחר מכן ימשכו הקשרים כפי שיחליטו הצדדים.
לטעמי, זהו השלד הראוי למדיניות דו-צדדית ישראלית מול ירדן והפלשתינים, כאשר על ירדן יהיה להחליט על האופן בו יקלטו המהגרים הפלשתינים בתוכה וייושבו בה. (אני מעריך שאם ילכו ירדן והפלשתינים בדרך זו, ימצאו תמיכה וסיוע ברוב המדינות הסוניות אם לא בכולן.)
