בעוד הנשיא המכונה במדינת ישראל "כידיד הגדול", דונלנד טראמפ, מארח אנטישמים, גזענים, שונאי יהודים ומכחישי שואה, הציב הנשיא המכהן, ג'ו ביידן קו אדום וגבול ברור, בעצם הקמת כוח משימתי ייעודי למלחמה באנטישמיות על כל המשתמע מכך.
האנטישמיות כבר אינה רק מרימה ראשה אלא רוקדת בראש חוצות, במלא עוצמתה, את צלבי הקרס לעין כל, משפריצה ארס ורעל, ובעיקר הופכת להיות חלק מהשגרה, חלק מהמציאות כמעט כמו מזג האוויר.
הסכנה הגדולה לזיכרון השואה והמלחמה הבלתי נגמרת במכחישים את היותה היא בכוחו של ההרגל, כשהצמרמורת הופכת לגירוד קל והגירוד הקל ללטיפה, עד הלטיפה שאין חשים בה עוד. בשנים האחרונות העולם אינו גועש, זועף, קוצף, נגד מכחישי שואה, אינו נחרד. הצמרמורת התחלפה בגרדת קלה, גינויים, הצהרות ריקות, אפס מאבק, אפס מלחמה, אפס עקירה מן השורש של מניפי דגל צלב הקרס. הגרדת הקלה נמצאת בשלב המעבר המסוכן של לטיפה רכה, של משהו שלא חשוב מספיק כדי לצווח, לצרוח, לצעוק, עד כאן.
לאחר הסלחנות שהופגנה כלפי מכחישי שואה חובבי מצעדים גלוחי ראש, סיסמאות קצובות בשילוב תנועת היד הידועה לשמצה, לאחר מנוד הראש והצקצוק החלש אל מול מחללי קברי היהודים ברחבי העולם, פסטיבלי האף היהודי הארוך והיד חומדת הכסף, לאחר ההתקפות האנטישמיות בתקשורת ובמדיה החברתית נגד יהודים, לאחר פגיעה פיזית ביהודים ברחובות ערים מגרמניה דרך הונגריה, צרפת ועד ארה"ב, לאחר שהותר דמו של היהודי, העולם החל להתרגל לאנטישמיות, לגזענות, לשנאת היהודי, גם במקומות שהבושה הייתה עדיין קיימת.
ישנן כבר מקומות שהשגרה האנטישמית היא בת בית וקנתה לה שביתה עד כי ההנהגה הבכירה במדינה מעבירה את זכות הגינוי לדרך נמוך יותר, כך נוצרת שגרה מסוכנת. אין לנו זכות להתרגל לרעיון העוועים, לחרפה ולזוועה, אין לעולם הזכות להתרגל לאנטישמיות.
סכנה גדולה
העולם מתחיל להתרגל, העולם התרגל למציאות בה מדינה החברה במשפחת העמים מצהירה קבל עם ועולם על חלומה להשמיד את מדינת היהודים. העולם התרגל לחבק, להחניף, לשלם למכחיש שואה הלבוש בחליפה וחנוט בעניבה. העולם התרגל לנשיא לשעבר של המעצמה העולמית הנוהג בחיבה יתרה ובסלחנות מופגנת באנטישמי ובמכחיש שואה. העולם מתרגל ומהר מידי כי אין מי שיציב לו בלמים, אין מי שיציב לו מראה לראות את כיעורו כאז כן עתה. המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת, המציאות המעוותת בה יהודי לא יכול להסתובב בחלקן הגדול של מדינות העולם עם כיפה או כל סממן יהודי אחר היא אנטישמיות ממוסדת שהרגילו אותנו אליה.
לעולם לא אשכח את הליכתי עם בניי לבושים בגדי שבת וכיפות גדולות על ראשנו ברחובות פאריס ואשה קורנת מאושר בתוך רכב קטן, עצרה במרכז הכביש, פתחה חלון רכבה וקראה בהתרגשות: "שבת שלום, יהודים". כשתמה התפילה צפינו בהפתעה במחזה שהתגלה לנגד עיננו, היהודים, צעירים כמבוגרים הכניסו כיפותיהם לכיסים וחבשו כובע שאינו מסגיר יהדותם ונפרדו זה ממזה בברכת שבת שלום. בדרכנו מבית הכנסת למלון עבר לידנו אדם בעל חזות אפריקנית וקרא בכל "אללה אכבר", המשכנו מתעלמים ממנו. סרבנו להתרגל.
לא אשכח איך סמוך לאנדרטת השואה בברלין, הגיח לעברנו רכוב על אופניו גרמני ולחיו הוורודות רוטטות כשהוא מביט בנו, חבושי הכיפה, יורק במלא פיו ונמלט על אופניו. סרבנו להתרגל. בטיולינו הבאים למגינת ליבי התרגלנו. כבר אין כיפה גדולה, גם לא קטנה על ראשנו כי אם כובע, כמעט ולא מדברים בעברית, חולצות עם כתובים בעברית נשארו בארץ, התרגלנו.
סטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב בהן היוקרתיות ביותר מפחדים להזדהות כיהודים ומסתירים סממנים מסגירים. באוניברסיטאות כמו הווארד, שיקגו, קליפורניה נרשמו עשרות אירועי אנטישמיות בשנה האחרונה רובם בעידוד מרצים וסגלי הוראה אנטישמים. התרגלנו. האנטישמיות, שנאת היהודים פורצת ביתר שאת וביתר עוז, פשעי השנאה גלויים, תכיפות האירועים משלשת עצמה בכל שנה, עוצמתם ותעוזתם גדלים בכל פעם מחדש. התרגלנו. חיימקה הילד היהודי הקטן מניו-יורק, רק בן שבע, נורה מרובה אוויר בניו-יורק ולא מפסיק לשאול מדוע דווקא הוא מכל ילדי העולם. לך תסביר לו שהוא יהודי וכי זהו פשע שנאה. התרגלנו.
כן התרגלנו וזו הסכנה הגדולה העומדת לפתחנו. התרגלנו לאנטישמים ולאנטישמיות, התרגלנו לכתוב מאמר, לכעוס לדקתיים, לרטון חמש דקות ולמהר לנושא הבא. התרגלנו. את ההרגל המגונה חייבים לשבור, מההרגל המגונה הזה חייבים להתפטר. המאבק בהרגל יכול בהחלט להיות התחלה טובה להתמודדות עם האנטישמים החדשים והישנים.
