רבות נכתב על ד"ר צביקה צמרת, שהלך מאתנו באלו הימים והותיר רבים ממוקיריו עם ט"ו בשבט עצוב. אני הכרתי את צביקה צמרת כשהיה מנהל בית הספר התיכון "דנציגר" בקריית שמונה במשך שש שנים מ-1977 עד 1983, שנים בהן עבדתי במכללת תל חי ובסמינר למורים בצפת. גרתי בשכנות לצביקה. בני זכה לחוויה ללמוד באותן השנים בבית הספר שניהל צביקה ואף לחוות את החוויה המרגשת של להיות תלמיד שלו בשיעורי ההיסטוריה. הייתה לי עוד פגישה אחת נוספת איתו בסנקטפטרבורג, כשהוא היה שליח של "נתיב" ברוסיה ואני ניהלתי את בית הספר הישראלי בעיר ארבע שנים.
למעלה משלושים שנה לא ראיתיו. לפני כשנה הייתה לי פגישה מקרית איתו, ולצערי, במקום הלא נעים בבית חולים. כעשרים דקות של המתנה לאותו רופא. באותן עשרים דקות היה בינינו דיאלוג בעל אופי של מונולוג, צביקה דיבר ואני זה שהקשבתי. צביקה, שזכר אילו עמדות פוליטיות אני מייצג, מצא לנכון לייסר ולחבוט בי בשוטים בלשון נעימה ובשפה מתונה.
צביקה בילינסקי, צביקה צמרת, שהיה מדריך בתנועת הנוער ה"נוער העובד", איש תנועת העבודה, מי שהיה חבר קיבוץ האון, שם נשא לאישה את תמי, בת קיבוץ יפעת, התגלה בפני כצביקה, שהתרחק מאוד מתנועת העבודה. בשיחה הקצרה מצא לנכון לייסר ולחבוט במילים כואבות את אלו שיצאו להפגין ברחוב בלפור בירושלים נגד מדיניותו של בנימין נתניהו. בהפגנות ההמוניות של אז, שהתקיימו מול ביתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא ראה אסון.
השיחה בבית החולים התקיימה זמן רב לפני ההפגנות ההמוניות שמתרחשות באלו הימים ברחבי הארץ ולא רק ברחוב בלפור בירושלים. חשתי באותן דקות, שצביקה מדבר מדם לבו. הוא אמר לי שהוא חושב להצביע לליכוד בבחירות הקרובות לבוא. אודה, שכאב לי מאוד לשמוע מאדם, שאני מאוד מעריך ואף מעריץ אותו, אומר לי, שהוא שוקל להצביע לליכוד, ושלא מקובל עליו היחס של המפגינים לבנימין נתניהו.
אני כמי שחולק על דעותיו הפוליטיות של צביקה צמרת, מוצא לנכון בכאב רב לכתוב כאן את אשר שמעתי מפיו של צביקה, צביקה המסתייג מפעולות המחאה נגד בנימין נתניהו, שהתרחשו ברחוב בלפור בירושלים. כאב לי מאוד לשמוע את משנתו הרעיונית של צביקה. עם כל חילוקי הדעות שהיו בינינו, אני כואב ודואב את לכתו של אדם יקר, שאהבתי את אישיותו. לכתו של צביקה זו אבדה גדולה לא רק למשפחתו, אלא זו אבדה למערכת החינוך, לה הוא תרם מהנדירות שבפנימיותו המקסימה.
