האשם הוא שם

איך יוצרים פתרון ליציאה מהמבוך שקומץ קנאים הכניס אותנו. כבר משחר ההיסטוריה היהודית אנחנו מכירים את הקנאות כשהיא מזנבת בכלל ישראל, זה ממש לא חדש. איבדנו כבר שני בתי מקדש שהיו סמל של אחדות, כעת גם הבית השלישי בסכנה, שוב קיצוניים מבקשים להכתיב לכלל את המשנות שלהם, שפרט לטהרנות אין בהן כדי לייצר טוב משותף.

הוויכוחים על איכותה של הרשות השופטת מבורכים, אין בהם כל הרס, אך המחשבה שזו הבעיה היחידה במערכת הציבורית בישראל, היא מחשבה בין תמימה לבין מחשבת הרס. בישראל אין הפרדת רשויות, הממשלה מכתיבה לכנסת כמעט מראשית כהונתה. ישראל לא השכילה להפריד את הסמכויות ואת האחריות וכך עם השני הממשלה העצימה את כוחה לעומת הכנסת וסרסה את היכולת שלה ליזום חקיקה מגוונת ולבקר את פעולות הממשלה. הסיבה לכך היא המגבלה שנטלה עליה הכנסת שמחייבת את הקואליציה להפעיל משמעת קואליציונית כדי לשרוד. הצעות אי-אמון וחוקים כמו חוק התקציב שאישורם מותנה ברוב של 61 ולא הכנסת מתפזרת, קידשו את צמד המילים הלא ראוי משמעת קואליציונית.

בואו ננסה להבין למה הכוונה. משמעת, משמעותה ציות, ציות הוא להוראות ופקודות, שמאפיינים גופים סמכותניים כמו הצבא וכמו משטרים טוטליטריים. מצד אחר הציות לחוק שומר גם על חיינו למשל חוקי תנועה כאלה ואחרים, כך שלנושא המשמעת יש פנים לכאן ולכאן. אלא שבכל הקשור להצעות חוק כאלה ואחרות, יש כאן ערעור על החרות של נבחרי ציבור לפעול על-פי צו הידע והמצפון שלהם. החובה המוטלת על נבחרי ציבור היא לפעול לטובת האינטרס הציבורי באשר הוא. התפישה כאילו אני מחויב רק לאלה שבחרו בי אינה נכונה. המחויבות היא לאלה שבחרו בי ולאלה שלא בחרו בי, זה הבסיס של דמוקרטיה.

השאלה הנגזרת מתוך המשפט שכתבתי היא "אז בשביל מה יש מפלגות"? המפלגות אמורות להעשיר את הכנסת ברעיונות אידיאולוגיים כאלה ואחרים ולמעשה מהוות קרש קפיצה לרעיונות לדיון ולגיבוש בסיוע של כל חברי הכנסת, הרשות המחוקקת. הבעיה היא שמפלגות איבדו כבר מזמן את הבסיס האידיאולוגי שלהן ולמעשה הפכו לארגונים ששמים להם למטרה להפעיל כוח ולקבל עוצמה, מה שמייצר מתח ותחרות על החזק בכנסת. זה בא לידי ביטוי בשיח הלא מכובד בלשון המעטה במליאה ובוועדות, שיח שמתגלגל במהירות הבזק למהדורות חדשות ואקטואליה ברדיו ובטלוויזיה, ואיך אפשר בלי הציוצים למיניהם ברשתות החברתיות.

אז איך בכל זאת אנחנו רואים פעילות חקיקה? כאן יש שחקנים שעובדים קשה ומייצרים רעיונות חדשים ומעובדים. המקור הם ארגונים אזרחיים שמבקשים להעלות אג'נדות אזרחיות ולתת להן מקום בספר החוקים. חברי הכנסת, פרט לריב ומדון, מעדיפים לקבל מוצרים מוכנים ולהתהדר בהם, כאילו הם האידיאולוגים שחשבו על הכל. המערכת הזו מבורכת כי היא צומחת מלמטה מהאזרחים. כך גם הרפורמה המשפטית שהתבשלה בתנועה למשילות ולדמוקרטיה שהקים בזמנו עו"ד שמחה רוטמן, שנכנס לכנסת והביא איתו את הרעיון מהעמותה שלו ובסיוע פורום קהלת. הרפורמה התבשלה ומקודמת בקצב מהיר מנשוא.

בדרך זו עולות ולא אחת מאושרות הצעות חוק, בהן הצעות חשובות יותר וכאלה שהן חשובות פחות. אחת הבעיות שעולה כעת על הפרק היא שהפעם מדובר בהצעות בעלות משמעות משטרית. טיפול יסודי ברשות השופטת, מוצדק בעיקרו אך מנותק מההקשר של שתי הרשויות המבצעת והמחוקקת שקשורות עדיין בטבורן. יותר נכון הכנסת, שהייתה אמורה להיות עצמאית, תלויה מאוד ומחוברת לממשלה מצד אחד ומהצד האחר נשענת על יועצים משפטיים כאלה ואחרים ולא אחת גם על הכרעות הגוף שכעת נלחמים בו עד חורמה, בית המשפט העליון.

הכעס על מערכת המשפט חוצה מפלגות ורובץ לפתחם של בתי המשפט שם הסחבת והביורוקרטיה מגיעים לשיאים של עינוי דין. יש בעיות בשופטים המתמנים ולא אחת משנים את השיטה, אבל מה לעשות מערכת המשפט היא תוצאה של מערכת פוליטית שהוקמה על-פי מפתחות פוליטיים, יש שם תפישות שנלקחו מהמנדט הבריטי, הטורקי ולצידן מדינת ישראל חותמת וחתומה על אמנות בינלאומיות שחייבות לקבל ביטוי גם בספר החוקים וכך האנדרלמוסיה בשיאה. הכעס על מערכת המשפט צריך להיות מופנה גם לרשות המחוקקת וגם לרשות המבצעת. אלו גם אלו מקבלות ציון נכשל במשילות ומאשימות את השופטים. וזה מזכיר את הסיפור על הרקדן שאמר שהבמה עקומה ועל שחקני כדורגל שמאשימים את השופט. תכונת האשם הוא שם ידועה ומוכרת.

מה עושים? במשפט אחד עוצר חקיקה, הממשלה עושה את מה שמחויב, נוטשים את חוק ההסדרים ומחוקקים חוק תקציב מוסכם על-ידי כל חברי הכנסת ומשנים את כללי המשחק. מבטלים משמעת קואליציונית, אוסרים על פירוק מפלגות בכנסת לאחר שנבחרו ומתחילים לקבוע כללי התנהגות וקבלת החלטות בכנסת, אקרא לזה בשם כולל קוד אתי מוסכם לעבודת חברי הכנסת. ועוד משהו לסיום - הקיצוניות מובילה לחורבן. אנחנו זקוקים לטוב משותף בלי קנאים ובלי מבשרי ריב ומדון.