שאלת הזהות

זהו ספר מיוחד מאוד, המכיל אוסף מיצירותיה של מטלון, אישה שחתימת ידה נישאת מהן בצניעות אך בקול מהדהד. למעשה, מטלון שבה לפגוש את הנוף הגאוגרפי, החברתי והנפשי שהכירה מקרוב: נופם של מהגרים ממצרים שהתיישבו בישראל, בקמרון או בפרוור פריזאי, גברים ונשים אבודים אשר שרויים בעל כורחם בתנועה חסרת מנוח.

כמו כל יצירותיה, גם הנובלה והסיפורים הקצרים כאן עוסקים בשאלת הזהות. הספר פורש בסדר כרונולוגי מ-1979 ועד 2012 טקסטים שראו אור בכתבי עת ובעיתונים, ומטלון מתעסקת בנושאים שעליהם לא מדברים: היא מעלה את עניין שבירת הזהות, החלפתה בזהות אחרת, ומגלה את הקולות שאינם נשמעים בדרך כלל, של דמויות כמעט שקופות, שנוח לא לשמוע אותן. כאמור, מטלון הרבתה לעסוק בזהות, ובמיוחד בזו המצרית, ולדון בה על-רקע כתיבתה הפמיניסטית, הזועקת והיוצרת אלטרנטיבות לקטגוריות קיימות. כפעילה בעבר לזכויות אדם, הדבר ניכר בכתיבתה, ומרגישים זאת בעת הקריאה בספר. כמו-כן, חשוב לציין כי כתיבתה של מטלון אינטנסיבית, לופתת ולא מרפה, ולכן זהו ספר הדורש קריאה קשובה במיוחד.

הסיפור הפותח "מאדם רשל" (1979, עמ' 9), מוגש בגוף ראשון, בכתיבה מלאה בפרטים, כפרוזה אפופה ומסובכת, מלאת מסתורין, המעבירה את הקסם המטלוני. דמות שעדיין מחפשת את עצמה, סובלת מכאבים-אלחושים גופניים ונפשיים, חוקרת את עברה המוגש כמעט בסימן שאלה. מטלון זועקת את דמותה של אישה החצויה בין זהותה כמהגרת ובין זהותה הנוכחית.

בכתיבתה ניתן לחוש את הגעגוע ואת ההיעדר מתוכו הטקסטים בוקעים. בסיפורים המובאים בקובץ הייחודי הזה הקורא עוקב אחר חיפושיה ומעבריה של סופרת השבה לפקוד את הנוף הגאוגרפי; הקיים וזה שכבר אינו. היא משחקת-שוברת זהויות, חובטת בדמויותיה וגורמת להן לחוש אבודות, חסרות מנוחה ומחפשות תמידית את עצמן. זהו חיפוש שאינו מניב דווקא תוצאה אחת, ולכן המשחק מורגש כאן ביתר שאת; בשפה, במרחב, במרקם החברתי ובזהות, שאינה אחידה.

מטלון מדברת את עצמה מתוך הטקסטים בספר, ועם זאת, מלווה את דמויותיה כמעט יד ביד, היות שכתיבתה חידתית, מפעימה וזועקת. ואכן, דמויותיה צועקות את האמת שלהן, סימני השאלה בהם הן מצויות והכאב המפלח, שפשוט נמצא שם. כמו-כן, הסדר הכרונולוגי בו הסיפורים מסודרים, גם הוא תורם לדיאלוג שאולי ניהלה היא עם זהותה היא.

הקובץ הזה מפעים, מיוחד, אפל ומלא בקסם ספרותי. מטלון, כאמור, כותבת תוך יצירת פערים בטקסט, ודורשת מהקורא להשלימם כל העת. מן הצד השני, הדמויות זועקות את מי שהן, ללא התנצלות, וכל אלה מובילים לחיבור החותם את הספר, אותו כתבה כשהייתה בת ארבע-עשרה: "סוד ששמרתי עליו זמן רב... (עמ' 185)". היא כותבת בגוף ראשון, ומספרת על ילדה בת שש שאביה הוא רק זיכרון מעורפל עבורה, ונמצא בדמיונה כל הזמן. היא מספרת על ילדה סגורה, כזו שלא שיתפה את אמה ברגשותיה, מעמידה פנים שהכול בסדר כשלמעשה רק רוצה לזעוק על המחסור בדמות אב ואולי אף מחסור באהבה. חיפוש עצמי ובד בבד הכרה עם הפער, עם האין; דמות אב נערצת, נאלמת ומסעירה.

כאמור, לאורך כל הספר מטלון משחקת עם זהויות דמויותיה, עם מוות ועם געגועים למה שהיה. היא מנהלת שיחה מתמשכת ואינטימית עם מעשה הכתיבה, עם תפניות בעלילות הסיפורים וכן עם שאלות תרבותיות הבוחנות משך, היענות, הישרדות ואת המפגש בין הזמן הפנימי לזמן החברתי, עם טקסטים ההולכים קדימה ואחורה, ועם זאת עומדים במבחן העכשיו ויוצרים ריבוד קוסמי על זמני שרק היא ידעה ליצור; השפה רב ממדית ונאספת אל הקורא.