90 שנה להקמת אום-רשרש בחוף אילת

עזרא כהן, מראשוני אילת, הקים וניהל בשנות השישים את בית הספר השדה אילת, בעל תואר שני בגאוגרפיה, עסק ועוסק בהדרכה והשתלמויות למורי דרך, כתב בשנת 2007 ספר בשם "לא סתם חושות" (בעריכת סמדר קינן). בכריכה הקדמית מובא הצילום המפורסם של תליית "דגל הדיו" בידי ברן ביום כיבוש העיר ובכריכה האחורית נכתב - כי ב-1906, הוקמה תחנת משמר קטנה בידי העות'מנים שנקראה "מרשש" שהכילה מספר חושות. התחנה הוקמה בידי קולנל רושדי הטורקי שמנע בכך את סיפוח חוף אילת והאזור למצריים.

בימי המנדט נותרה על החוף חושה בודדת שהפכה לחלומם של הסיירים, הסטודנטים, הפלמ"ח וצעירים שוחרי הרפתקאות להגיע לחושה ולהגשים חלום זה. המשך הסיפור של כהן יעסוק במאמצים לשמר את החושה ולשקמה כסמל היחיד שנותר בטרם הקמת אילת ובזמן שמדינת ישראל כבר שלטה במקום. הספר מכיל כ-190 עמודים הכוללים 6 פרקים, תמונות בשחור-לבן וצבעוניות, מפות, הערות שוליים ועוד.

פרקי הספר סודרו כך: הקדמה; ראשית דבר; תחת כנפי הסולטאן; בצל שלטון המנדט; מאום רשרש לאילת; צו הריסה; השיקום; אחרית דבר; הערות ומקורות. הסופר עשה מאמץ לסקור את תולדות אילת לאורך כמאה שנה, וכהן נסמך על ספר ייחודי שנכתב על-ידי הקולנל הטורקי רושדי בשם "בעיית עקבה". כהן איתר את הטופס הנדיר המתורגם ושאב ממנו מלוא חופנים.

עוד לפני ינואר 1906, שאז הוקמה "הנוקטה" הטורקית בחוף, עברו כאן טיילים וחוקרים רבים בעיקר במרוצת המאה ה-19. רובינסון וסמיט בשנות השלושים של המאה ה-19 דיווחו על החוף המערבי השומם של אילת, כך גם דיווחו וילסון ואדוארד-הל בשנת 1882. גם במפות לורד קיצ'נר עדיין החוף שומם לחלוטין. שיירות גמלים נעו דרך עקבה למכה.

ההיסטוריה של החוף משתנה עם בנייתה של נקודת המשמר הטורקי בפיקוד הקצין רושדי באישור על-פי מברק מיוחד מהסולטאן שהגיע מאיסטנבול. מאז פתיחת תעלת סואץ טרחו הבריטים להרחיק את הצבא הטורקי מהתעלה ואילו מפקדיו חיפשו כל דרך להיאחז בשולי סיני מבלי לוותר על ריבונות. בשנת 1904, נחנך קטע מסילת הברזל החיג'אזית בין דמשק לעיירה מען, כ-100 ק"מ צפונית מעקבה.

הבריטים חששו שהצעד הבא יהיה סלילת הקו עד עקבה והקמת נמל טורקי מודרני שם שעלול לסכן את מצרים ויתחרה בתעלת סואץ. קרומר, הנציב הבריטי במצרים ידע כי גרמניה, בת בריתה של טורקיה, יעצה לסולטן להשליט את שלטונו על כל סיני. הלורד קרמר מינה את ברומלי למושל סיני והאחרון החל פועל במרץ להתקנת בארות ועמדות תצפית לאורך קו מנהלי הנוח לבריטים.

בקטע הבא מנסה הסופר להיכנס לראשם של כל האישים המעורבים במאבק על השליטה בסיני ועל תיחום הגבול בין מצרים לטורקיה. וכאן "מתנהלות שיחות" בין ראשי השבטים, המפקדים הצבאיים והמושלים. אין זו היסטוריה אלא קטע ספרותי שובה עין.

כהן מביא ציטוט מדברי רושדי המבהיר את עומק הסכסוך באשר לקביעת הגבול שיסתיים בעקבה כולל טאבה: "עם עזיבתו של ברמלי, הלכתי מיד למרשש ובחרתי מקום עבור תחנת המשמר. היסודות הונחו מיד וכל התחנה הושלמה תוך 5 ימים. כך הושגה השליטה של האימפריה העות'מאנית על ואדי הערבה, וכל מאמציו של ברמלי באזור היו לשווא. אפילו השיח'ים של אזור ע'דיאן באו אלי והצהירו שהם מעוניינים להיות תחת השלטון העות'מני ולא המצרי".

רושדי ציין כי תחנת המשמר עלתה למשלם המיסים העות'מאני 500 גרוש בלבד. בינתיים מתפתח מאבק על שטח טאבה הכולל מפרץ נוח ובאר מים. רושדי מקבל מברק מהווזיר העליון הקובע כי טאבה היא בשליטת הסולטאן ויש למנוע בכל האמצעים נחיתת חיילים מצריים שם. קצת לאחר מכן מקבל קולנל רושדי 500 חיילים כתגבורת והוא נערך על הגנת עקבה כולל השטחים של חוף אילת וטאבה.

רושדי משלים אם כן את שליטת הטורקים באזור המקיף את עקבה - וצורתו משולש. משולש ביטחון זה מורכב מתחנת מרשש, טאבה ומפרק והוא נותן עומק אסטרטגי הדרוש להגנת עקבה. לבריטים לא נותר אלא לגייס בדואים שידווחו על תנועות הצבא הטורקי ועל החדירות שלו לסיני.

העימות הטורקי-מצרי על השליטה בשלוש הנקודות גורם לשר החוץ הבריטי גריי לפתוח בשיחות עם הטורקים על קביעת גבול מנהלי בין מצרים לטורקיה באזור אילת. הזמן עובר ובאוויר נשמעים קולות מלחמה קרבה. הבריטים מציבים אולטימטום לטורקים ומאיימים במלחמה אם לא יפנו מייד את טאבה.

כהן מעניק לכל דמות אופי וסגנון דיבור ייחודי ונותן לקורא תחושה שהוא נמצא ממש בלב האירוע. עוד מביא כהן 3 מפות המראות את 4 תוואי הגבול השונים משנת 1906 שהוצעו על-ידי שני הצדדים החל מקו ברמלי מינואר 1906 ועד התוואי הסופי מאוקטובר 1906. התוואי כלל את טאבה בתוך חצי האי סיני כלומר בלחץ הבריטים טאבה נותרה "מצרית". האינטרס הבריטי בהתוויית הקו היה החשש מהתקפה טורקית על תעלת סואץ ולכן השתדלו להשאיר בתחום סיני, כלומר בשליטתם את מקורות המים ועמדות התצפית הטובות כבלם מפני התקפת פתע של הסולטאן.

לאחר כיבוש ארץ ישראל, בשנת 1919, התגבשה העמדה הבריטית שהגבול הדרומי יעבור מרפיח בקו ישר לאזור באר שבע ימשיך ליד המלח ומשם ידרים עד לעקבה. תוכנית זו שכללה את מרבית הנגב ואזור אילת אמורה הייתה להותיר שטחים אלה במחוז סיני, אשר ינוהל גם להבא בידי המצרים.

התנועה הציונית מתנגדת ותובעת לספח לבית הלאומי את הנגב וראש מפרץ אילת. העומדים בראש ההתנגדות הציונית לגבול הבריטי המוצע היו ויצמן ותשבי. בשנת 1924 יצאה חבורה "מאגודת השומר" לבחון את התנאים להקמת כפר דייגים באילת. בפברואר 1929 רוזנגרט ותשבי ממשיכים בהכנת תוכניות התיישבות באילת. באותה שנה פרצו מאורעות הכותל, הבריטים מעבירים תמיכתם לערבים וחלומות ההתיישבות באילת נגוזים.

קמפבל שהעביר דוח למזכיר הראשי של ממשלת המנדט בדבר בקשה לזיכיון דייג במפרץ נתקל בעובדה שנקודת הגבול הסופית לא ברורה ולא מוסכמת עדיין. הרישיון לא ניתן ובשנת 1933 החלו הבריטים להקמת בסיסם הדרומי בסמוך לשרידיה של מרשש הטורקית והם מכנים את תחנתם החדשה: אום-רשרש. נציגי התנועה הציונית וחוקרים ממשיכים להגיע למקום ביניהם נלסון גליק, ארכיאולוג שזיהה את אילת עם עציון גבר.

במקביל נערך סקר חקלאית בידי התחנה מרחובות הממליצה על הקמת יישובים בערבה, בניית נמל ויישוב במפרץ אילת. באפריל 1935 מגיע בן-גוריון יחד עם רעייתו ובנו לביקור באילת. יחד אתו הגיעו ברל כצנלסון, משה ששון ואליהו אילת. לאחר הביקור שולח בן-גוריון מכתב נלהב לשופט ברנדייס בארה"ב: "באשר לנגב הוא חייב להוות מטרה העיקרית של המאמצים ההתיישבותיים".

בן-גוריון מבקש לרכוש קרקע במפרץ ולגייס קבוצת חלוצים לצורך הקמת היישוב. גם בן-צבי סייר באזור ותמך בעמדה זו. ועדת פיל מעכבת את חלום אילת ובדוח פיל משנת 1937 היא הציעה להשאיר את המפרץ בידי הבריטים. בשנות מלחמת העולם השנייה פוגעים ערבים לאומניים ביהודים המובילים מזון ומים לאילת. עד מבצע 11 הנקודות (אוקטובר 1946) נעשים מאמצים רבים לרכישת ראש המפרץ גם בקק"ל וגם בסוכנות היהודית אולם המאמצים עלו בתוהו.

בפרק הבא סוקר כהן את המאבק המדיני באו"ם להכרזה על הקמת מדינה יהודית. הוא כולל פה פרק אישי כיצד זכה לסייע בהקמת ביר זבאללה, היא שובל במסגרת הקמת 11 הנקודות בשנת 1946. עוד הוסיף הסופר כאן פרק המכונה "מאום-רשרש עד לאילת" הכולל את סיפור מבצע עובדה, תליית הדגל על-ידי ברן ועוד צ'יזבטים מוכרים.

ובינתיים ישראלים רבים זורמים לאילת לאחר כיבושה וביוני 1949 נערך שם קונצרט עם הכנר המהולל יאשה חפץ. סמוך לבקתת אום רשרש הולך ונבנה מלון קטן והמקום הומה אדם. מלון ים-סוף נפתח בשנת 1950 והפוטנציאל התיירותי של העיר הולך ומתגבש. בסוכות 1952 כבר הציפו את העיר והחוף 15 אלף מטיילים.

בשנת 1954 מאיימת בריטניה כי תחזיר את הנגב הדרומי כולל אילת לידי הערבים על-מנת לבלום את ההשפעה הסובייטית במצרים ובמזרח התיכון. ביוני 1955 מגיעה פלוגת חברים מהקיבוץ המאוחד המתכננת להקים קיבוץ במפרץ ובינתיים משתכנת בחושות של אום-רשרש. בשנת 1962, לאחר שנים של עיסוק בדייג בעיקר עוברת הפלוגה לקיבוץ אילות.

בפרק הסיום מתעד כהן את מאבקו יחד עם חבריו כנגד תוכנית ההריסה של בקתת אום-רשרש. כצעד ראשון הקבוצה יידעה את עיתוני הבוקר והערב הישראלים שיצאו בכותרות ענק כנגד צעדי העיר המחריבה את עברה. כך למשל פרסם עיתון מעריב ביום 4 בנובמבר 1964 כותרת בנוסח זה: "אסור להרוס את אום רשרש (ובאותיות קטנות יותר) - עזרא כהן, מנהל המרכז ללימודי שדה באילת, יצא להילחם בתוכניות הפיתוח המאיימות על הנקודה שבה הניף הפלמ"ח את דגל הדיו המפורסם".

כותרת דומה הופיעה בעתון על המשמר ואחרים. כהן הכין מבצע ניקוי השטח בט"ו בשבט בסיוע בתי הספר של העיר. לפתע הגיע הוראה ממנהל מקרקעי ישראל, בעלי השטח, שיש להרוס את משטרת אום רשרש, 6 הבקתות והרחבה, ולהחזיר את המגרש למנהל. בלילה קיבל כהן אזהרה ממודיע סמוי שהמנהל מתכוון להרוס את הבקתות עוד הלילה.

בבוקר מוקדם הגיע הטרקטור שקיבל צו להרוס את הבקתות אך כהן וחבריו נעמדו מולו והשופל שב חזרה בלא לבצע את המשימה. באותו יום ולמחרת הצטרפו תושבי העיר למאבק. כהן וחבריו עוברים מבית לבית באילת ומחתימים את התושבים על טופס התנגדות להריסת אום-רשרש. נשלחה מחאה לשר החקלאות חיים גבתי האחראי על המנהל וכן פורסמו כתבות בעיתונות על המחסום החי שהעמידו כהן וחבריו מול הטרקטור. במרס 1965 פרסם כהן מאמר במקומון העירוני המסביר את חשיבות המשטרה והעירייה תחת לחץ זה, הקימה ועדה. ראש העיר הפסיק את הליכי ההריסה והמתין לתוצאות דיוניה.

קבוצתו של כהן הצטרפה אף למאבק נגד הקמת בית זיקוק העלול לפגוע באקולוגיה של הים וביופי האלמוגים והדגים. ראש העיר רואה בקבוצה חבורה המונעת את פיתוח העיר ובאישון לילה, ללא הודעה מוקדמת, בפברואר 1966, נעץ הטרקטור שיניו בשלוש הבקתות שבאגף הצפוני הקורסות כמובן כמגדל קלפים.

עיתון הארץ יצא בכותרת באותו יום: נהרס חלק מבקתות אום-רשרש באילת. מ"מ מקום ראש העיר אף הרחיק לכת וקבע כי לחושות הערביות שבחוף אילת אין כל משמעות היסטורית. בשנת 1969 החליטה העירייה לחזור בה והחלה בשיקום הבקתות. התחילו שנים של שיקום ובשנת 1996 מוצב פסל "הנפת דגל הדיו" במתחם אום-רשרש.

בדפים האחרונים מתאר כהן את כל המאבקים, הטקסים, התוכניות והשיקום שעבר מתחם אום-רשרש והכל בדרך של דו-שיח בין מאהב לאהובה. כפי שאמרנו למעלה, אין זו היסטוריה מוסמכת אלא סיפור אהבה של כהן לאילת, לטאבה, לחוף המפרץ ולכל שבנו ראשוני העיר. המאבק הוא לשימור האירועים ושימור השורשים ההיסטוריים של היישוב.

הספר מרתק ומוכיח כי ההיסטוריה אינה רק רישום התהליכים והאירועים אלא פעלו בה אנשים, מלאי רגש ותחושות שליחות, שפעמים, הצליחו לשנות את כיוון התקדמותה. השיגו את הספר וקראו בו בעניין טרם ירידתכם לחופשה הנכספת באילת.