ככלל אינני תומך בהפגנות כמכשיר פוליטי משום שהן אינן מבוקרות, אינן הומוגניות ואינן מייצגות דעות ועמדות שאנשים מתייצבים מאחוריהן לאורך זמן. מבחינה דמוקרטית טהורה, דהיינו גישה מוצקה, מבוססת עקרונית, מגובשת ויציבה, עדיפים תהליכים פוליטיים מוסדרים, בין אם הם נובעים מבחירות כלליות ובין אם מתהליכים פנים-מפלגתיים. תהליכים המתקיימים באירגונים מפלגתיים דמוקרטיים, שלהם מוסדות מסודרים, תרבות קבלת החלטות שיטתית ומבוקרת ונורמות התנהלות תקינות מבטאים יציבות ושיקול דעת.
הפגנות הן תהליכי רחוב, מתנהלות בהנהגת והכוונת תקשורת מאורגנת ולעיתים אפילו מגויסת במובהק ומבטאות לא אחת דעות ועמדות שמושפעות מאופיו והרכבו הדמוגרפי של האזור בו הן נערכות. בשאלות של מהות הדמוקרטיה ופרושה המעשי של האמירה המפורשת ב"מגילת העצמאות" שישראל היא "...מדינה יהודית בארץ-ישראל" - דומני שאין תמימות דעים בין רבים מתושבי ת"א וסביבתה - מוקד ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית לבין רוב הציבור היהודי במדינה. ואם כך מה למדים אנו מהפגנה של 100 או 150 אלף איש בת"א נגד רפורמה משפטית שהם מכנים "מהפכה" או הפיכה דיקטטורית?!
הצדק צריך לא רק להיעשות או להיאמר, אלא גם להיראות. במאבק יש חשיבות גם לגורם "הניראוּת". לא נכון ולא חכם יהיה לתת "לצדק הטהור" משקל אבסולוטי במאבק על דעת הקהל ויהיה יותר נכון ואפקטיבי להוכיח מפעם לפעם יכולת דיבור גם "בדרך הכוחנית" בה משתמשים באופן קבוע תומכי הדיקטטורה השיפוטית של האוליגרכיה הבג"צית.
מכאן מתבקש שאם הימין מתכנן לערוך הפגנה גדולה כמשקל-נגד לשרשרת מחזות הרחוב שבה אנו צופים בשלושת החודשים האחרונים, עליו להתכונן ולהיערך היטב למאורע ובכל העוצמה. איש לא יספור אם באמת ינכחו בהפגנה זו מיליון משתתפים; אך מיליון חייב להראות כהמון עצום ומרשים, (גדול מתקדימים תמיד קודמים). מבחינה סימלית ועניינית הפגנת ימין לאומי, אכן חייבת להתקיים בירושלים הבירה ולהיות מאורגנת ומסודרת למשעי. זאת היא תשיג רק אם מארגני ומנהיגי האירוע ישַוו לו אופי מכובד שמשקלו טמון, כאמור, במספר המשתתפים והתנהלותם ולא ברמת הנזקים הציבוריים שיחוללו. את האנרכיה יש להשאיר לתנועה שהתמחתה בכך וטרם הבינה שהנושא מוצה.
המסר חייב להיות: הידברות ופשרה - כן; התבטלות מול לחץ אלים - לא. אם יתמוטטו שיחות הפשרה לפני ההפגנה, יש לחדש את תוכנית הרפורמה מיד אחריה ולהמשיך בחקיקה בכנסת מהנקודה בה הופסקה או כאשר כשלו השיחות. הנושא הראשון בזו המתחדשת זו חייב להיות שאלת הסניוריטי של רשויות הממשל בישראל.
ערב עצירת החקיקה המקורית וכניסה לשיחות הפשרה, דומה היה שאנו מתדרדרים לעבר משבר חוקתי. מומחי מדעי המדינה והמשפט הזדרזו להציג לציבור פירוש למשבר זה, (שלהתרשמותי רובו לא שם לב לכך) הקובע שזרועות שמירת הביטחון האישי והלאומי בישראל - צבא, משטרה, שירותי ביטחון, מוסד וכן השירות הציבורי המשלים להם - כאשר יעמדו בפני דילמה למי עליהם לציית בעת ניגוד בין החלטות הכנסת (חוקי המדינה) לבין פרשנויות בג"ץ (פסיקות) יהיה עליהם לציית לפסיקות בג"ץ; מולם היו מי שטענו שעליהם לציית להוראות החוק. קל ל"נחש" שהפרשנות הראשונה נובעת ממקורות הדיקטטורה השיפוטית (יועצים משפטיים בהווה ובעבר) והשנייה מתומכי הרפורמה המשפטית הגורסים שהחוק חל על כל רשויות הממשל ובכללן בג"ץ וכל סטיה ממנו נחשבת עבירה וככזו אין היא תקפה.
סוגיה זו נדחקה, כאמור, לשוליים בדיון הציבורי הנוכחי אולם מן הדין שלא רק מתנגדי הרפורמה יתכוננו לשלבים הבאים של המאבק אם לא תושג פשרה מוסכמת, אלא גם תומכי הדמוקרטיה הקלאסית הגורסים כי הרשות העליונה בדמוקרטיה היא הריבון וחוקי היסוד של הכנסת גוברים על כל פסיקה אחרת.
1 במקום שקיים חשש כי בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי אשר כפופים מתוקף החוק לממשלה יסרבו לציית לפקודותיה, חובה להיערך להדחתם מתפקידם בצו המפקד העליון שלהם: ממשלת ישראל והחלפתם באחרים ללא היסוס או דיחוי. אסור לחזור על מחזות האבסורד של סרבנות ואי-ציות ללא תגובה מוחצת.
הפגנת המיליון היא מענה סימלי וחד-פעמי. אינני רואה שום טעם לנהל מאבקי רחוב באמצעות הפגנות שאין בהן דבר מלבד ביזבוז זמן, כסף וגרימת נזקים נלווים. לדעתי אחרי הפגנת מיליון משכנעת, אם יהיה צורך במהלך(ים) נוסף(ים), ימשיכו תומכי הרפורמה את המאבק במהלכי השבתה מהותיים של המשק - שביתת היעדרות. במקום נוכחות בהפגנות רחוב שמתלווה להם היעדרות חלקית וסלקטיבית, תהיה אי-התייצבות כוללת ומקיפה לפי קריאת מטה מאבק שיעסוק בנושא כהמשך ל"הפגנת המיליון". שביתת היעדרות צריכה להיות מוכרזת לפרקי זמן מוגדרים מראש ולהקיף את כלל האזרחים התומכים ברפורמה המשפטית למעט שירותי החירום.
