בדור האחרון עסקנו בעיקר בשאלה איך לשכוח מהי ציונות ואיך "להתברגן" בנוסח האמריקני
1 הנפסד ביותר. האנרכיה המתחוללת ברחובות ישראל ובמסדרונותיהם של מוסדות וארגונים שונים (רובם "מבצרי" אליטות אליגרכיות) מאז הבחירות האחרונות (ב-1.11.2022), הם המחשה מצויינת כיצד נראה הייצוא האידאולוגי האמריקני הנ"ל כשהוא מגיע למקומותינו. היא מוגדרת ואולי אף נחשבת ע"י חוגים "מתקדמים" בישראל (האוליגרכיות הישנות) כתופעת התבגרות במלאת 75 שנים לעצמאותנו. בפועל זו הפגנת הסתאבות שמבטאת לא רק התרחקות מהציונות אלא גם מהיהדות, מארץ ישראל ומערכי "מגילת העצמאות" שבהם מרבים להתעטף אביריה בהפיצם אי-אמיתות וסיפורי בדיות. רובם המכריע "מדקלמים" באדיקות בשם מגילת העצמאות את הביטוי "יהודית ודמוקרטית" בעוד המילה דמוקרטית כלל אינה כלולה במגילה...
2 אין פלא, אפוא, שהציבור הישראלי שבחר ממשלה בעלת אוריינטציה ימנית תוהה מהו יעדה-כיוונה של המדינה. הבחירות נערכו בהשפעת מערכת שיקולים ארכאית של מאבק היסטורי בין "ימין" ל"שמאל", כשרוב הציבור חי בתחושה שמה שהיה הוא שיהיה, השמאל ממשיך להתנוון והימין צובר עוצמה אלקטוראלית - בחסות שינויים דמוגרפיים - כשהחוגים החרדיים מהווים גורם מכריע. התפתחות זו תורגמה לחשש מפני הגשמתם של שלושה מהלכים שמסמלים את ליבת המחלוקת בין הגושים: א. מהותה של מדינה יהודית ודמוקרטית. ב. שמירת האינטרסים האליטיסטיים של קבוצות המיעוט במציאות של שלטון רוב ימני ממושך. ג. המחלוקת בשאלת זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל (לרבות איו"ש).
בכדי לעכב מגמות בלתי רצויות להם, פעלו החוגים האוליגרכיים (שרובם נמנים על המרכז-שמאל) ליצירת מטריית-הגנה על אינטרסיהם הסקטוריאליים באמצעות המערכת המשפטית, שפיתחה סביב חוק "כבוד האדם וחירותו" מנגנון שלטוני (בחלקו סמוי) שתפקידו לנווט באמצעות בג"ץ, המורכב "מאנשי שלומנו", תהליכים והחלטות המקיימים הגמוניה זו בפועל. אולם, לדינמיקה היסטורית כללי משחק משלה ומה שהיה טוב עד אמצע שנות ה-90, אינו מחזיק מעמד שנות דור מאוחר יותר. מדינה החותרת להימצא בראש פירמידת המדינות המתקדמות בעולם, איננה יכולה להשתית את כל יהבה על "לקט אוליגרכיות". היכולות המדינתיות מוכתבות ע"י מיצוי כלל הפוטנציאלים הלאומיים ולשם כך נדרש הציבור כולו ל"קפיצת מדרגה" בכל פרמטרי החיים העיקריים עבורה דרושים דור או שניים ועתה, באמצע העשור השני למאה ה- 21 הדברים מודגשים וברורים היטב.
המאבק האוליגרכי ביקש לעכב את תהליכי המודרניזציה ע"י הכשלת המערכת הפוליטית וכאשר כחלק מההתפתחות התברר שהימין המובהק (הליכוד) שריין את עליונותו הפוליטית-דמוגרפית באמצעות מנהיג כריזמטי כנתניהו, הפכה הדחתו ב-15 השנים האחרונות למטרה אסטרטגית שגם אותה ביקשו לממש בחסות מערכת המשפט. משהוכח בבחירות האחרונות שאין לכך סיכוי - בא עלינו ה"פוטש" של החודשים האחרונים. על כך יש לומר שני דברים מרכזיים: א. התכנון הבסיסי למהלך מסוג זה התחיל לפני שנות דור. הרקב הדמוקרטי המתגלה בימים אלה בראש וראשונה במערכת הביטחון, הוא ההוכחה לכך. ב. המהלך לא התחולל בפתאומיות אלא הוכן זמן רב מראש וכלל גורמים מבית ושותפים יהודים (ציונים ואנטי-ציונים) מבחוץ לצד גורמים זרים שהאינטרסים שלהם היו ממשלות פוסט-דמוקרטיות ופוסט-ציוניות. אירועים אלה מחייבים ועדות חקירה ממלכתיות ופרלמנטריות מקיפות שבעקבותיהן יבואו שינויים אירגוניים וחוקתיים רחבי היקף.
זיהוי המצב ע"י הממשלה הנבחרת היה לקוי אבל מגמת ההתפתחות הייתה ברורה. לא במקרה עומד נתניהו כיום בראש ממשלתו השישית. רוב הציבור שלל את עריצות המערכת המשפטית ואת שלטון האוליגרכיות גם כשלא עמד על עומקם והיקפם המלאים. אינני מנסה להבין בהקשר זה את תחושותיו, עמדותיו ומהלכיו של נתניהו עצמו. לדעתי חשד והבין את עצם קיומו של תהליך חתרנות אך כשל בהיערכות להתמודד מולו.
כאשר יצא חוצץ נגד עריצות מערכת המשפט אחרי הבחירות האחרונות באמצעות הרפורמה המשפטית, הבעיר את השריפה. האש התלקחה לא משום שהרפורמה הייתה בלתי מוצדקת או מהפכנית מדי, אלא משום שבישרה את התפכחות הימין מעליונות האוליגרכיות ואת השותפות המתגבשת בין חלקיה הליברליים והחילוניים ביסודם לבין הגורמים המסורתיים בציבור היהודי. בעינַי, החוגים החוששים שיהדות, ציונות, ושייכות ארץ-ישראל לעם ישראל הן "קנוניה" המאיימת על החילוניות והליברליות הנורמטיביות במדינה וסבורים שהן מוליכות לשלטון הלכה ומות רעיון "מדינת כל אזרחיה".
3 עקב הכנה לקויה של הימין, הצליחה "אש המרד" בראשיתה לגרום לנזק פנימי וחיצוני חמורים; היא טרם שככה כליל, אך חרף העובדה שהיא נמצאת בדעיכה, מנשבות עדיין מכיוונה "רוחות רעות" עויינות, הבאות לכלל ביטוי גס ואלים בעימותים בין-קבוצתיים משני הגושים.
בדיעבד מותר לטעון שהבחירות האחרונות נערכו בהשפעת מע' שיקולים ארכאית של מאבק קלסי בין "ימין ליברלי" אידאולוגי לשמאל "סוציאל-דמוקרטי", במטרה להשיג רוב פרלמנטרי בכדי לשמר הגמוניה שלטונית, כמקובל בדמוקרטיה קלסית. אפשר שזו הייתה התפיסה השלטת בימין, אך לא בשמאל ובקונסורציום האוליגרכי של הדיפ-סטייט שהאינטרס שלה איננו אידאולוגי אלא כוחני; עליונות לשם עליונות. מנגנונים מסוג זה פועלים גם בדמוקרטיות מערביות אחרות, בראש וראשונה בארה"ב. לפיכך נקטו אבירי הדיקטטורה האוליגרכית בשפה, סמלים ומונחים הלקוחים מההוויה של המאבקים בדמוקרטיות המערביות; כלומר: בין הגישה המעדיפה מדינת לאום דמוקרטית כבסיס לסדר המדיני הבינלאומי לבין זו המעדיפה גלובליזם ו"אזרחות עולמית חופשית" על גישה לאומית קולקטיבית. האחרונה מנציחה כביכול מסגרות קומוּנַליות בעלות מכנים משותפים רחבים - שפה, היסטוריה, תרבות, טריטוריה, אתוס ואפוס משותפים - על פני ערב-רב של יחידים חלשים עד כדי "בטלות בשישים" מול "עולם גלובלי". מבחינות אלה ישראל היא יצירה ייחודית שכן כמדינה יהודית לעם בעל היסטוריה של למעלה מ-3000 שנה עם עולם ערכים מגובש ושריד הופכת היא ליריב החזק והסימלי ביותר לתפיסה הגלובליסטית כשבני-העם הזה שותפים כקהילה גם ביסוד האמוני (אל אחד) והדתי (תורת משה). בכך מייצרת ישראל לעצמה יריבויות לא מעטות ולא מבוטלות דווקא במערב הליברלי. ככל שגדול יותר מספר דרגות החופש בהן נבחנת קהילה להומוגניות אתנית כך קטן הסיכוי שתמצא לה אחות תאומה.
הדיקטטורה האוליגרכית שלנו מצאה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב שותפה אידאולוגית ובסיוע רבים מיהודי ארה"ב גם גייסה אותה למאבק על ההגמוניה בישראל. אעל-פי שאין בידי להוכיח כי המימון הכספי המוערך במאות מיליוני שקלים שהוצא על המאבק הציבורי נגד הרפורמה המשפטית מקורו ברובו מארה"ב, הרי שבעבר אופי התנהלותה של המפלגה הדמוקרטית בדרום אמריקה, באירן, באפריקה ובמקומות נוספים בעולם היה מושתת על כוח פוליטי ועל חתרנות מבית, במימון מדינתי אותו מזרימים גורמי השירות החשאי שלה לצורך תיקון קילקולים במדינות ידידותיות "שסרחו" (או גילו עצמאות רבה מדי). גורמים רבים באוליגרכיה האליטיסטית שלנו מחוברים בטבורם למנגנוני ההכוונה האמריקניים: - צה"ל (בראש וראשונה הצמרת הבכירה), האקדמיה, ההי-טק הישראלי ולא פחות מכך העולם הכלכלי. לכך יש להוסיף את הזרועות הפוסט-ציוניות והמתנכרות של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית וארגונים כ-BDS וכ-JSTREET להם שאיפה להגמוניה ברחוב היהודי העולמי, כאשר העצמאות הישראלית בעניין זה הייתה לצנינים בעיניהם. האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב הוא נושא הדגל של הקוסמופוליטיות הגלובליסטית מן הטעמים הנ"ל אך גם מפני שהגירת זרים בלתי מרוסנת לארה"ב היא אסטרטגיית מפלגה זו כדי לחיזוק מעמדה הפוליטי הפורמלי במעצמה זו.
"דיקטטורה משפטית" - מילות קסם שאימצה לעצמה האוליגרכיה הישראלית לתיאור איום הרפורמה המשפטית, הוכיחה עצמה כיעילה, מפני שמהלכיה הושתתו על כוח תקשורתי חזק ומימון רב. לרבים בשני המחנות שלא ממש הבינו במה מדובר נשמעו אלה כאיום שיש להישמר מפניו. משפטנים בכירים בארץ ובחו"ל ולאחרונה גם הפרופ' למשפטים אלן דרשוויץ
4 (עד שלאחרונה שינה דעתו) נתפשו במלכודת השקר. ככל שחולף הזמן, מתבררות חולשותיה של מערכת המשפט שלנו, נחשפים ליקוייה הסיסטמיים ומתברר שהרפורמה באה לבצר את הפרדת הרשויות הממשליות ולא להפך. בה בעת היא באה לבטל את נטייתו של בג"ץ לאכוף עצמו על הכנסת והממשלה כרשות-על ממשלית שאינה נבחרת אלא "מומלכת" ע"י קבוצות-כוח חברתיות אנטי-דמוקרטיות.
העימות העקרוני האחרון ביקש להחליף שילטון נבחר בשלטון אחר, מתוך חשש שיאלץ להשלים עם נחיתות שלטונית זמנית ועם שינויים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונו של המיעוט האלקטורלי. נראה שמיעוט זה שהיה בעבר הכוח השליט האבסולוטי והגיע למעמדו ההגמוני בדרך של בחירות חופשיות נורמטיביות (שלא היו חפות מטעויות), לא הסכין להפנים שהליכים אלה הם מייצגי השיטה הדמוקרטית. אומנם זו איננה אידאלית, אך השלטון נמצא בידי הציבור וזהו עיקר העיקרים; רק כך השיטה היא דמוקרטית. התהליכים הראשיים בדמוקרטיה עוברים דרך הידברות פרלמנטרית וניסיונות להגיע להסכמות סבירות. באין כאלה, ישנן הכרעות רוב שאינן סובלניות כלפי סרבנים. חוסר ההכנה של הממשלה והקואליציה אל מול ההפתעה האסטרטגית של אוליגרכיית המיעוט הביאה את המצב אל סף משבר לאומי חמור. אסור לחזור למצב זה. סרבנות מוליכה לשימוש בכוח המביא לקץ המדינה. פתרונות "אקזוטיים" של חלוקת מדינה בגודלה של ישראל לקנטונים הם בדיחה עצובה ואין לה משפט קיום.
הגיעה העת להתבגר! ציבור אזרחים במדינה דמוקרטית איננו קם יום אחד בבוקר ומחליט להתחיל להתפזר. הקמת מדינה היא אקט של הסכמה רחבה שבה כל הציבור המתאגד שותף לרגע היסטורי ומכריע המכוון למטרה אחת: הקמת מדינה. פירוק מדינה הוא מעשה אנרכיסטי, וונדליסטי המוביל לאנדרלמוסיה, למלחמת אזרחים ולתהליכים חסרי היגיון והרסניים. אין בנמצא שתי מדינות יהודיות על כי אין שני מושגים שלמים ושונים המגדירים יהדות. התבגרות לאומית מחייבת הבנת עובדות אלה והסקת המסקנות האופרטיביות העולות מהן.
כחודשיים ויותר אחרי התנעת המהלך הכושל של הרפורמה המשפטית, יש לעצב מהלך זה מחדש אך אסור לוותר עליו. אין להעניק פרסים לשלטון הרחוב שיצר במקומותינו. המהלך החשוב ביותר הוא שינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטי העליון, רצוי בהסכמה רחבה (על יסוד העבודה הנעשית בבית הנשיא). אם לא תושג הבנה, יש להחזיר הנושא לכנסת ולהקפיא מינויים בוועדה לבחירת שופטים עד אשר יושג הסכם. עם זאת אין לעצור פעילויות בנושאים דחופים אחרים, שהחשובים ביותר ביניהם הינם: יוקר המחיה, האלימות הפנימית וההכנה להתמודדות מול אירן.
5 המשבר הנוכחי הציף את העובדה שמרבית הציבור אינו מבין לעומקן את: סוגיות היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי, את ההבדל בין מדינה לאומית (יהודית) ודמוקרטית לבין דמוקרטיה פוסט-ליברלית ואת יסודות הדמוקרטיה - שלטון העם. לפיכך, יש למנות מספר ועדות חקירה בעלות סמכות מורחבת לבחינת המציאות והאירועים האחרונים מול עקרונות-יסוד מוסכמים שבלעדיהם לא תיכון כאן הרמוניה אזרחית ובכללם: א. הפוליטיזציה בצה"ל. ב. ביטול בג"ץ והחלפתו בבית דין לחוקה ובית דין גבוה לעירעורים. ג. תפקידו של היועץ המשפטי. ד. מהות המדינה היהודית והדמוקרטית. ה. מהות הריבונות וזהות הריבון בדמוקרטיה - טיבה של הפרדת הרשויות. ו. מחויבותם של אזרחים למדינתם - טיבה של שבועת-אמונים ומשמעות הפרתה.
