אובמה היה מבשר השינוי והדבר התבטא במכלול אירועים בתקופת נשיאותו הכפולה ובכללם: עויינות בסיסית, פערי השקפות בשאלות של דמוקרטיה, גלובליזציה ומאזן הכוחות העולמי, האצת התרחקותה של ארה"ב מהמזה"ת ושאלת הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא היה הראשון שביקש באמת לראות ב"אביב הערבי" תופעה המבשרת הערכות אזורית "דמוקרטית" חדשה אך הותיר בו - לקראת פרישתו מהנשיאות - תוהו ובוהו בדמות תהפוכות שלטוניות שהביאו במצרים לשתי הפיכות ושבסופן הוחלף שלטונו הצבאי של מובארק בשלטון צבאי של הגנרל סיסי.
התמוטטות של מדינות כסוריה, לבנון, עירק, סודן ותימן. וליד אלה, כגורמים מייצבים כביכול, עורר מחדש את האימפריאליזם של מעצמות אזוריות כאירן וטורקיה. אפשר שהנזק החמור ביותר שהשית על האזור היה "המוקש האסטרטגי" בדמותו של ההסכם הבין-מעצמתי בהנהגת ארה"ב עם אירן בשאלת תוכנית הגרעין שלה, שאותו עשה על אפה ועל חמתה של ישראל, שהיא המדינה המאויימת ביותר על ידה. כ"כ הותיר לנו מזכרת בדמות החלטה 2334 (23.12.2016) של מועצת הביטחון. הנשיא טראמפ שבא אחריו מיתן מעט את מורשת אובמה וב"הסכמי אברהם" שקידם מול המדינות המוסלמיות המתונות פתח אשנב לשינוי משמעותי בדמות הסכם אזורי בין המדינות המוסלמיות המתונות יחסית בראשות סעודיה לבין ישראל, מצרים וירדן.
העובדה שכשל בבחירות לקדנציה השנייה הותירה את המלאכה בעיבורה. ביידן ממשיך למעשה בקו אובמה שממנו הוא חלש בהרבה ונגרר אחרי הסקטורים המקצינים של באגף המיליטנטי של המפלגה הדמוקרטית. עובדה זו קיבלה חיזוק מיוחד בעמדותיו מול תוכנית הגרעין האירנית ומול התוכנית לרפורמה משפטית בישראל שיזם נתניהו בראשית דרכה של ממשלתו השישית. מגמות דמוקרטיות אלו ב-16 השנים האחרונות מאפיינות גם את התנהלותה של יהדות ארה"ב, במיוחד זו הרפורמית והקונסרבטיבית, שתומכת היסטורית במפלגה הדמוקרטית אעל-פי שאובייקטיבית, במיוחד לאחרונה, קשה לראות את הסיבה לכך. העמדות האנטי-יהודיות, אנטי-ציוניות ואנטישמיות של קיצוני הליברלים עולות ברוב המקרים על אלו של הרפובליקנים. היות הדמוקרטים "נוחים" יותר להגירה היהודית בתחילת המאה ה-20 הייתה מראית-עין, כפי שהוכיח רוזוולט לא אחת.
יחסי ישראל-ארה"ב הפכו בדור האחרון לאבן-יסוד במדיניות ישראל כמעט בכל תחום מרכזי, כמו גם ולמודל חברתי, כלכלי, צבאי, מדיני ומדעי כמעט עד כדי אובדן העצמיות והעצמאות שלנו. השינויים המתחוללים בעולם בכלל ובארה"ב בפרט - כולל במעמדה העולמי - מבשרים שינויים ואף תהפוכות ביחסים אלה. ארה"ב אינה ידועה בנאמנות יתרה למדינות-שותפות אלא בהיות הדברים תואמים אינטרסים שלה. היא גם בגדה ברבות מהן (לאחרונה: מצרים של מוברק, באפגניסטן, עירק, סעודיה וכו') כאשר היה עליה לבחור בין נאמנות לאינטרסים.
1 בדור האחרון זכתה ישראל לעדנה בשל היותה נתונה בקונצנזוס פוליטי פנים-אמריקני. עם התרחבות המשבר הפוליטי הפנימי בארה"ב בעידן טראמפ - המאופיין בהקצנה פוסט-מודרנית ובהתרופפות השותפות החברתית הפנימית - נחלשה הזיקה הבי-פרטיזנית לישראל והאגף השמאלי של הדמוקרטים הפך אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי מובהק כשהוא מלבה גם אנטישמיות לשמה. על ישראל לשים לב לשינויים אלה ולהיערך להשלכותיהם, בעיקר בפוליטיקה העולמית (או"ם ואירגוני-המשנה שלו), הביטחון הלאומי והפתיחות ההדדית בין המדינות. חשוב שתישאר נאמנה לעצמה.
בנתונים אלה דומני שהגיעה העת לבחון מחדש את יחסי ישראל ארה"ב. כל עוד הניחה ארה"ב לישראל לנהל את ענייניה הפנימיים בעצמה, חרף חילוקי דעות וכל עוד הייתה זו מדיניות אמריקנית בי-פרטיזנית, היה הקשר האסטרטגי נדבך יסודי במדיניות הישראלית - צבאית, מדינית ואסטרטגית. נוכח השינויים הנ"ל ובמיוחד על: רקע עמדות הממשל הנוכחי בשאלת הגרעין האירני, שחיקת תוכנית טראמפ למזרח התיכון "החדש" והרפורמה המשפטית בישראל - בה התערבה ארה"ב בצורה גסה - איננו יכולים לקוות או להניח ש"יהיה טוב". השינויים העולמיים כבר כאן, המאבק על הגמוניה עולמית בין סין לארה"ב גם הוא כבר כאן. רוסיה מעצבת מדיניות עולמית חדשה משלה והניסיונות של ארה"ב להקים גוש נגדי בהשתתפות הודו, אינם עולים יפה משום שבתודעה האמריקנית היא עצמה עדיין המעצמה העולמית ב-"הא"-הידיעה; האמנם?! עיכוב הזמנתו של רה"מ נתניהו לארה"ב לאחר הקמת הממשלה השישית בראשותו אומרת "דרשני"; לא כך נוהגות מדינות ידידות...
הרפורמה המשפטית בישראל היא ביטוי להתעוררות הציבור - בעיקר "הימני" - לשאלה מהי מדינה יהודית ודמוקרטית. דומני שאין על כך הסכמה בישראל וללא הסכמה יהודית רחבה, תוך "פזילה" לדעות יהודי העולם, לא ניתן יהיה להתכנס לפתרון מוסכם. כמדינה ריבונית אין ישראל יכולה לפסוח על הסעיפים לאורך זמן על כי כאשר אין מדיניות מכוונת, גם אין דרך אחת ברורה לקולקטיב - ובלשון חז"ל: באין חזון, יפרע עם!!! התערבות ארה"ב במחלוקת הפנימית בישראל בשאלה זו היא בלתי-נסבלת. מדיניותה ארה"ב במזרח התיכון, הינה פחות ידידותית ופחות מתחשבת בצורכי ישראל. התרחקותה של ארה"ב מהאזור מבטאת צימצום העניין האמריקני בו עקב ירידה יחסית בערכם של האינטרסים האמריקניים ומכאן גם בישראל. הניסיון של מאה השנים האחרונות מלמד כי ארה"ב מומחית בקבלת החלטות בעלות השלכות חמורות לידידותיה, כאשר מצוקה חיצונית ויותר מכך מצוקה פנימית
2 דוחפות אותה לכך. זוהי, אפוא קריאת השכמה לציבור הישראלי שהתרגל ב-75 השנים האחרונות יתר על המידה ל"נוּח" בחיקה הביטחוני - כלכלי החם של ארה"ב. אנו מתקרבים לנקודת בוחן נוספת באופי הקשרים בין המדינות: בחירות 2024 לנשיאות. הואיל והעמדות הדומיננטיות בישראל אינן חופפות את אלו של המפלגה הדמוקרטית, תאיץ זכייתה בבחירות אלה את ההתרחקות בינינו. אולם, גם אם יזכו הרפובליקנים לא ניתן לצפות לאתנחתה ממושכת מדי עקב האצת התהפוכות הגלובליות. דרוש כאן מאמץ דיפלומטי אדיר - בדרג הממשלתי הבכיר ביותר - בכדי לעצב מחדש ברית אמינה ארוכת-טווח - דבר שכלל איננו מובטח לנו. פירוש תוצאת השינויים המתחוללים בארה"ב הוא חיים מורכבים יותר לישראל וליהודי ארה"ב והסתמכות ישראלית על יכולות עצמיות משופרות ו/או בריתות באזורנו ובאזורים הגובלים עימו. במקרה של התפתחות משבר בארה"ב יוכלו יהודיה להגר למקומות אחרים או לאמץ לעצמם את הפתרון הגלותי "הטבעי" של התבוללות. זאת הרי עשו יהודים בגלות במשך 2000 שנים בהבדל אחד: עשו זאת בלית ברירה משום שלא הייתה להם מדינה משלהם...
נראה שעצם הקמת ישראל נחשבת אצל רבים לתעודת-ביטוח לאומית. זו עשויה להיות אשלייה אם יתברר שהתעודה פגומה מיסודה ומי שערָב לערכה בעבר, אינו רואה עצמו מחויב לה עוד. ישראל ממוקמת באזור דינמי ורווי משברים ותסיסות ואל לנו לשכוח זאת גם בימים של מחלוקות לאומיות; תנועת האנרכיה שפעלה פה בתקופה האחרונה אינה באה בחשבון אם חפצי-חיים אנו; את התיקון הזה אנו חייבים לעצמנו עכשיו ובמלוא הרצינות והחומרה.
השינויים הגלובליים החדשים פועלים כבר בעוצמה גוברת מזה כ-20 שנה, וסימניהם צפים ועולים על פני השטח. יציבות ממשלית, עוצמה כללית וצבאית, סולידריות חברתית ורמה טכנולוגית גבוהה במיוחד - הינם יסודות הכרחיים לשרידות ועליהם להיות מושתתים על מקורותינו העצמיים. ישראל התרגלה להתלות בארה"ב בתחומי מערכות האמל"ח המרכזיות; עליה לשקול מחדש את צעדיה. החיים עצמם קודמים ל"חיים הטובים"!
ההתפתחויות העולמיות והאזוריות מכתיבות ארבעה מהלכים קריטיים לצפי ישראלי עתידי ומפוכח:
- בלימת התפשטות נשק גרעיני במזרח התיכון. (לרבות יצירת יכולות ונכונות לאכוף אותה במידת הצורך).
- החזרת הסדר הפוליטי-מדיני-אידאולוגי במדינה על-כנו, לרבות חוקה והפרדת רשויות אמיתית.
- קידום הברית האזורית עם מדינות מוסלמיות שאינן עויינות ופעילות משותפת עימן שמטרתה לגמד או לחסל זרמים קיצוניים עוינים. (עם איסלאם קיצוני פונדמנטליסטי לא ניתן להגיע למודוס-ויוונדי).
- ייצוב מע' היחסים עם ארה"ב סביב הבנות חדשות על מהותם: הימנעות קפדנית מהתערבות של מדינה אחת במדיניותה הפנימית של זולתה. שינוי מדיניות ייעשה בהידברות בלבד ומתוך ניסיון הדדי למנוע הפתעות אסטרטגיות. (נתניהו הוא האדם הנכון להוביל מהלכים אלה).3
בכדי להשיג מטרות אלה, על ישראל להגיע להבנות עם יהודי העולם ובמיוחד יהודי ארה"ב; עליהם להבין כי גיוס קשריהם עם הממשל האמריקני במטרה לבלום או לשבש מהלכים יזומים של העם בישראל או ממשלתו, עלול להוביל לערעור חמור של יחסיהם עם הישוב בארץ, להוקעתם בפומבי, להגדרתם כגורמים עויינים ע"י הציבור הישראלי ולהחרמתם. יהודי ישראל חייבים בנאמנות למדינתם וזו חייבת להיות מוגדרת בחוקי-היסוד שיעודכנו. לא תיתכן כאן אנרכיה סביב המדיניות הלאומית. (אין מקום ל"שאילה פרטיזנית" של כללי משחק ממדינות זרות וניסיון להכילם על ההוויה הישראלית באמצעות לחץ פוליטי, כלכלי או אחר).
במקביל על ישראל לעצב אסטרטגיה ארוכת-טווח שתכלול:
- חוקה ו"עולם ערכים דמוקרטי" מוסכם ומעוגן בה.
- מדיניות אזורית - מאבק חורמה באירגוני איסלאם פונדמנטליסטי ושמאל אנטי-ציוני.
- אסטרטגיית הגנה אזורית - הסכם בין-מדינתי.
- גבולות ביטחון ויצירת "מרחבי-פירוז" לאורך הגבולות ו"תחומי השפעה" מרחביים.
- קשרים עם העם היהודי - הגדרה מחודשת ליחסים בין גורם ריבוני לקהילות פרטניות.
לתוך מארג זה חייבים לטוות מושג חדש: "אזורי ביטחון", שיוגדר מתוך ראיה ארוכת-טווח של השינויים הצפויים והצורך לייצבם ולשמרם כאבני מסד בסדר האזורי החדש - הסע' השלישי לעיל. ישראל חייבת בהסדרים אלה בשל ממדיה הפיסיים וצפיפות האוכלוסייה שתגדל משמעותית בדור הקרוב. הטכנולוגיה בוודאי תשפיע על שיקולים אלה אך עקרונות המלחמה ועקרונות מוסר וחברה של קיום בצוותא אינם משתנים יען כי מושאם הוא בני-האדם.
הגיע העת לחדול ממשחקי-האגו והאוטופיות הפוסט-מודרניות מבית ולעצב פתרונות לאומיים הנשענים על חיזוי אינטליגנטי לטווח ארוך. אם תכנס ישראל לעידן החדש המתהווה במזרח התיכון כשהיא אינה מוכנה כראוי, עלולה היא לשלם על-כך מחיר יקר ואפילו קריטי.
4
