בשנים 1996-1992, כשכיהנתי בתפקיד דובר משרד הבינוי והשיכון בממשלת יצחק רבין המנוח, נושאים דוגמת העדר היצע בשוק הדיור, לא כל שכן רמות מחירי הדירות, לא עלו כלל ועיקר על הפרק. מחיר ממוצע של דירה בישראל, לא זו איננה טעות, היה כ-550 אלף שקלים בלבד, פי 4 פחות (!) לעומת היום. גם אחוז הישראלים שהייתה ברשותם דירה היה גבוה יותר, כ-74 אחוזים לעומת כ-65 אחוזים בלבד כיום.
יתרה מכך: למרות שבאותן השנים הגיעה לישראל עלייה המונית, בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר, אולם גם מאתיופיה ומדינות נוספות, בסדר גודל של מיליון עולים בקירוב תוך פחות מעשור, למרות כל זאת, היה די היצע דיור לכולם.
לפרוטוקול, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשבישראל התגוררו בקושי 4 מיליון תושבים, ממוצע התחלות הבנייה לשנה עמד על כ-100-90 אלף. כיום, 30 שנה אחרי, כשאנחנו נושקים כבר ל-10 מיליון תושבים, ממשלות ישראל אינן מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית של 70-60 אלף התחלות בנייה בלבד. אז מה באמת קרה במרוצת שלושת העשורים האחרונים ששוק הדיור יצא מכלל שליטה? ואיך זה שממשלה אחר ממשלה, שר שיכון אר שר שיכון, מבטיחים להגדיל את ההיצע, להוריד את מחירי הדיור, אבל נכשלים, ובגדול?
לטעמי הסיבה העיקרית והמרכזית לכך הינה העובדה שמ-1977 ועד 1996, נחשב תיק הבינוי והשיכון לגדול, מבהיל, נחשק ועתיר תקציבים וכיהנו בו במהלך 20 שנה בקירוב, שלושה שרים כריזמטיים ממפלגות השלטון, דוד לוי ואריק שרון מהליכוד ובנימין (פואד) בן-אליעזר מהעבודה. עובדה זו הפכה אוטומטית את נושא הדיור ללאומי מרכזי, הן מבחינה תקציבית והן מבחינת העדיפות של ממשלות ישראל דאז, מימין ומשמאל כאחת. גם העובדה שלשרים שכיהנו בתפקיד היה SAY מאוד מרכזי בקבינט, לא פחות משרי ביטחון ואוצר, השפיעה על קבלת ההחלטות בנושא הדיור.
משרד משני
לדוגמה, השרים שכיהנו בשנות ה-90, תחילה אריק שרון ואחר כך פואד בן-אליעזר, קיבלו החלטה שכיום מן הסתם הייתה נחשבת לדמיונית, לאפשר לכל קבלן שיתחיל לבנות פרויקט "מטריית ביטחון" כלכלית, עם ערבויות ממשלתיות לממן את הפרויקט, בין אם יימכר אם לאו. עובדה זו לבדה, העניקה BOOST אדיר להתחלות הבנייה שיזנקו תוך שנה-שנתיים פי 5 מכ-20 אלף בלבד בשנות ה-80 ל-100 אלף בקירוב בשנות ה-90.
ומה קרה מאז 1996 ועד עצם היום הזה? ובכן, במקום שרי מפלגות שלטון ותיק בינוי ושיכון מורחב ועתיר תקציבים, הפך משרד השיכון למשני ומצומצם ורוב רובם של השרים שעמדו בראשו מאז היו מפלגות לווין קטנות יחסית.
לפרוטוקול, מהרב מאיר פורוש ב-1996 ועד הרב יצחק גולדקנופף ב-2023 כיהנו בתפקיד לשר השיכון א פחות מ-15 שרי שיכון(!) שכולם נכשלו ביעד הנכסף של הגדלת היצע הדיור, מקצתם משום שלא הבינו כלל בנושא, מקצתם משום שהיה חשוב להם יותר לדאוג למגזר שאותו ייצגו ומקצתם שכן הבינו וכן היו להם כוונות טובות (דוגמת יצחק הרצוג ונפתלי בנט), אבל לא הייתה להם את היכולת לממש את היעדים שאליהם חתרו, בין אם בגלל העדר תקציבים מספיקים ובין אם בגלל העדר אותן סמכויות שהיו בידי לוי, שרון ובן-אליעזר.
נכון, היו גם סיבות נוספות וידועות לכישלון המתמשך שבהן התקשורת עוסקת תכופות בנושאים דוגמת ביורוקרטיה והליכים סיזיפיים של מתן היתרים, דוגמת השלטון ללא מצרים של רמ"י על מכרזי הקרקע, דוגמת ההתחדשות העירונית שנופלת בין רשויות שונות ומשונות, התייקרות חומרי הבנייה וישנן עוד סיבות רבות וטובות נוספות, אולם, וזה אולם גדול, הכל מתחיל ומסתיים במעמד א פריורי של משרד השיכון והעומדים בראשו מאז 1996 וכל עוד מצב זה לא ישתנה ולא יעמידו בראש המשרד שר רב עוצמה ממפלגת שלטון, המצב לא ישתנה!
