נדמה לי שלא נותרו עוד במדינה אנשים בעלי ראש פתוח, שכל זריז ואינסטינקטים בריאים שטרם הבינו כי מטרת ההפגנות המתמשכות איננה נגד מה שקרוי "הרפורמה" במשפט - אלא נגד תוצאות הבחירות האחרונות שהחזירו לשלטון את הימין הלאומי. אלה בעצם הפגנות נגד הדמוקרטיה - ולא בעדה - כי כל כוונתן היא נגד האקט הכי דמוקרטי בעולם - לסכל את תוצאות הבחירות.
נכון שאת הרפורמה בבית המשפט העליון צריך היה להעביר בדרך של הסברה המונית שתצביע על הסגת-הגבול שביצע ביה"מ העליון החל מימיו של אהרן ברק - הסגת גבול בסמכויות הכנסת ובממשלה על-ידי איום מתמיד לבטל חוקים או לשנותם בנושאים מדיניים ופוליטיים - דבר הגורם נזק מתמיד למדינת ישראל בכך שלא נבחרי הציבור מחליטים בשאלות של מדיניות-פנים ומדיניות-חוץ - אלא שופטי ביהמ"ש העליון, שבאיצטלת הבג"ץ מתערבים בסוגיות שאינן קשורות במחלוקת משפטית - אלא רק במחלוקת פוליטית.
רק לדוגמה די להביא את העניין של עשרות אלפי מחפשי עבודה מאפריקה שנכנסו לגבולות המדינה בניגוד לחוק - ובכל זאת הושארו בארץ מרחמי הבג"ץ כלפיהם - כאשר השופטים עצמם פועלים בניגוד לדעת הציבור או לפחות כנגד דעת מרבית הציבור הבוחר ומקילים על עברייני-החוק בשם כללים אוניברסליים כביכול. זאת רק דוגמית קטנה להחלטות בג"ץ הניתנות ללא סמכות בחוק הכתוב ורק בעזרת פראזיולוגיה הומניסטית כביכול המכרסמת בצורך החיוני של העם היהודי לקיום מדינה חד-לאומית ככל האפשר, שתיתן בסיס טריטוריאלי בלעדי לעם היהודי - שהיה חסר לנו מימי הבסת המרד של בר-כוכבא במאה השנייה לאחר הספירה - או לפחות מאז המאה השביעית אחרי הספירה כאשר האיסלאם התוקפני השתלט על ארץ ישראל ושם קץ לעצמאות היחסית של עמנו באותה תקופה.
טעותו של השר לוין לא הייתה בחיפזון שנקט בו בהצגת הרפורמה שבאה לכאורה לבטל את הסמכויות שלקח לעצמו הבג"ץ - אלא בהצגתה בצורה לא נכונה. לוין נתן עדיפות לנושא הפרסונלי של בחירת השופטים לביהמ"ש העליון. זאת הייתה טעות. לוין היה חייב לגייס את התקשורת לסוגיה, כולל במסיבות עיתונאים ופורומים ציבוריים - לנושא הרפורמה הממסדית שתשים קץ למונופול שהבג"ץ לקח לעצמו לפרש את זכויות היסוד האנושיות כך שזה ישרת את מתנגדיה של מדינת ישראל. אין למדינת ישראל תנאים של לוקסוס שבהם הציונות היא כביכול סרך-עודף למדינה כאילו כאשר מדובר בזכויות אדם יש להעדיף את טובתו של הזר, המסתנן - לעתים גם העוין - על פני טובתו של העם היהודי.
עד לחקיקה המוצעת על-ידי לוין - פסיקת ביהמ"ש העליון שחרגה מתפקידו כמשכין שלום בסכסוכים בלבד הייתה בטלה מעצמה מחוסר סמכות, אף כי הממשלה והכנסת לא מחו נגד אוזורפציה (הסגת גבול) זאת. אך לוין הגדיל לא לעשות: בחקיקה שלו הוא מכשיר את ביהמ"ש העליון בכך שהוא מאפשר לו להיכנס לסוגיות מדיניות על-אף שעד עכשיו היא הייתה קיימת מחוץ לחוק הכתוב בלבד - ולכן בניגוד לו. דהיינו - הבג"ץ מופיע בהצעת החוק של לוין כרשאי לבטל חוקים. זאת אינה דמוקרטיה - אלא סילופה הברור. יש להחזיר את השלטון בשאלות פוליטיות לציבור באמצעות נבחריו בלבד. השופטים הם הפקידים בשכר שלא נבחרו לשלטון פוליטי כאילו הם מוסד מחוקק או רשות מבצעת. על כך אמר כבר דוד בן-גוריון:
"הדמוקרטיה באנגליה איתנה לא באשר יש לה או אין לה חוקה - אלא באשר העם האנגלי מכבד החוק ויש לו אמון בשופט. והוא מכבד החוק באשר המחוקק נבחר על ידו. ויש לו אמון בשופט - באשר השופט נאמן וכפוף בעצמו לחוק, ולא עומד מעליו. (בן גוריון 20.2.1950)".
הרפורמה הנדרשת אפוא, היא אחת בלבד: להכפיף את השופטים העליונים לחוק - ולא לשים את עצמם מעליו.
