לכל מי שמתבונן היטב במציאות הישראלית, במיוחד בדור האחרון, ברור שישראל היא דמוקרטיה בפירוק; לא המדינה בפירוק אלא דווקא הדמוקרטיה. כידוע, דמוקרטיה היא צורת ממשל שבה על-פי ההגדרה מקור הסמכות השלטונית הוא "העם",. כלומר ציבור היחידים שהוגדרו כאזרחים על-פי חוק והם נושאים תעודת-זהות ישראלית. בפועל - הציבור שיש לו זכות בחירה על-פי חוק וטורח להניח בקלפי את פתק הבחירה.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, כמוגדר ב"מגילת העצמאות": "...החלטנו על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל". עד כאן פעל הישוב הציוני ביסודיות, בעקביות, בהחלטיות ו"בראש אחד" מיום ייסודה של התנועה הציונית ועד מועד ההכרזה על הפיכתה משטח חסות בריטי ("המנדט") למדינה ריבונית. ההנמקה: "כ...זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". רבים אז לא הבינו את מלוא משמעות הדברים ורבים יותר אינם מבינים זאת גם כיום. התנועה הציונית היא של כל העם היהודי שחפץ בכך. מדינת ישראל כישות מדינית הינה מדינה ריבונית בחבר המדינות הריבוניות בעולם - ושייכת לאזרחיה. קשר זה מחייב חקיקה המגדירה את מהותו ותוקפו, את הזכאים לאזרחות, את התנאים לקבלתה ואת המקרים שבהם אזרחים שאינם מצייתים לחוקי המדינה עלולים לאבד מעמד זה.
האבות המייסדים הבינו היטב עובדות אלה, ולכן קבעו בסייפא של מגילת העצמאות שתוך שישה חודשים ממועד ההכרזה, תהפוך מועצת העם הזמנית לאסיפה מכוננת שתכתוב חוקה לישראל. ומתוך ה-כן, נבע גם ה-לא: מגילת העצמאות עצמה איננה חוקה וחוקים שחוקקו ע"י מועצת העם - (הכנסת) - אינם חוקה אולם הם מחייבים. חיקוק חוקה הוא המהלך הדמוקרטי המשמעותי ביותר בתהליך ההקמה המהווה הסכם עקרונות המסדיר את יסודות היחסים בין הישות הפוליטית לאזרחיה, את יחסי הגומלין בין רשויות הממשל במדינה ואת הערכים והסמלים המשותפים לכלל ציבור האזרחים ומייצגים את המדינה.
מאחר שצוק העיתים - מלחמה, עלייה מסיבית, קליטת פליטי שואה, תנאים כלכליים קשים והעדר סדרי משילות כוללים המעוגנים בחוקים מוסדרים - מנע מהכנסת והממשלה לממש את ההתחייבות לחוקק חוקה, הוחלט כבר בראשית הדרך שהאסיפה המכוננת תשמש ככנסת, שתחוקק את החוקים הנחוצים לניהול השוטף של המדינה ותפקח על הרשות המבצעת (ממשלה). חוקים בעלי משמעות מיוחדת: מוסרית, סימלית, לאומית, ריבונית, אמונית או מהותית אחרת, יוגדרו כחוקי יסוד וישמשו קו מנחה לחקיקה הרגילה ולתפקוד מערכת המשפט גם יחד. קובץ חוקים אלה אמור היה לשמש בעתיד כנקודת המוצא לחקיקת החוקה שנתעכבה. מאחר שבארץ ישבו בעת הכרזת המדינה גם תושבים שאינם בני העם היהודי, וחלק מהם נותרו בה גם בשוך קרבות העצמאות (1949) וחתימת הסכמי "הפסקת האש", הוחלט להעניק להם אזרחות ישראלית.
אי-הסדרת המעמד האזרחי ליהודים, התרחש גם מול הלא-יהודים, והוא עומד בעינו גם כיום. באין חוקה ובאין מדיניות הגירה לאומית מוסדרת, התחוללה סביב עובדה זו אנדרלמוסיה לא קטנה, שגם אותה יש להסדיר כחלק מחקיקת חוקה בעתיד הקרוב.
"פסק הזמן" שנטלה לעצמה מדינת-ישראל בדרך לחקיקת חוקה התארך ולאחרונה, ביום העצמאות ה-75, עמדה ישראל כמדינה בהתהוות, מבויישת, ללא חוקה וללא הסכמות בשאלות יסוד רבות ומהותיות. המשבר האחרון הוכיח שוב שבהעדר חוק וסדר במדינה, אין הזמן פועל לטובת מערכות שלטוניות נורמטיביות, במיוחד דמוקרטיות, אולם הינו נוח מאוד למערכות טוטליטריות ולדיקטטורות אוליגרכיות. לעתים העדר מסגרת חוקתית מחייבת מקל להתפשר בשאלות מחלוקת בסיסיות (התפשרות אד-הוק שאינה רצויה לעם לאורך זמן) אך בה בעת מחולל פיתוי אחר אצל בעלי השררה המכהנים: להציב מול הציבור כללי משחק, מנהגי עשייה או תקדימים שנוחים להם ומשמרים את האינטרסים הסקטוריאליים על-חשבון זכויות הכלל. יתר-על-כן, תהליכי שחיקה מתמשכים והשפעות זרות המחלחלות אל החברה והממשל מבחוץ ותופסות מעמד של כבוד בחוגים ה"משפיעים", לא בהכרח מקובלים על רוב הציבור וכמעט תמיד קשורים או נגזרים מעקרונות-יסוד שאינם משותפים למסגרת הריבונית.
דמוקרטיה היא שיטת ממשל
1 לניהול החיים הקהילתיים במדינה באמצעות המוסדות המדינתיים האמונים על כך. לא ניתן לנהל שום מוסד ללא הנהגה מוכרת ואופרטיבית, ללא כללי התנהלות מחייבים של הציבור הרחב מזה ושל ההנהגה מזה וללא דרך לנהל ויכוח או דיון ציבורי בנושאים שנויים במחלוקת ולקבל בהם החלטות. באין הסכמה, חייבים להכריע בסוגיות אלה הכרעה דמוקרטית, דהיינו: הכרעת רוב. בדמוקרטיה, לעולם אין למיעוט זכות וטו על הכרעות הרוב ובלבד שאלה מתקבלות במוסדות היעודים לכך לפי החוק הנהוג במדינה ובדרך הוגנת וככל האפשר גלויה. על היות הדרך נאותה, אמורים להקפיד שני מוסדות מרכזיים: מבקר המדינה, והתקשורת האמורים להיות מושתתי-עובדות, הוגנים, גלויים ונטולי אינטרסים סקטוריאליים. כאשר גופים אלה חלשים מדי בסמכויותיהם וביכולות האכיפה שלהם או "צבועים" מדי במעשיהם (מוטי-אינטרסים), נפגע ההליך הדמוקרטי הבסיסי ומסתאבת המערכת המדינתית. בעיבורו של מצב מעין זה אנו עומדים כיום.
ישראל הגדירה עצמה כדמוקרטיה ליברלית אך נוטה בשנים האחרונות להיסחף לעבר דמוקרטיה פוסט-מודרנית המעמידה כאמור את זכויות הפרט לפני צרכי הקהילה ובשם הצורך להגן עליהן מחבלת היא באינטרסים ציבוריים, לאומיים וחברתיים מן המעלה הראשונה. פרשת הפליטים מאפריקה (2016) ואכלוסם בכפיה בשכונות דרום ת"א בניגוד מוחלט לאינטרסים של תושבי השכונה ובתמיכה מובהקת של העירייה, היא "דוגמה קלאסית" לתפיסה בלתי סבירה. גישה זו היא המשכה של השיטה הבולשביקית של תנועת העבודה מראשית ימי המדינה שבדרך ובשנות העצמאות הראשונות, כאשר עולי המזרח "הוגלו" ליישובי ספר נידחים ומפגרים בפיתוחם ויוצאי מזרח אירופה למעברות בעיבורן של רוב הערים במרכז. אם בתחילת הדרך ניתן היה להצדיק זאת "באין ברירה" משום שהמדינה החדשה דלת אמצעים הייתה ונתונה במלחמה, הרי שכיום, מול עולי אתיופיה, הקווקז ואפילו מזרח אירופה - אין לכך שום הצדקה. ה"פוליטיקה" של האליטות ד'היום נשענת על הגנת זכויות הפרט של הישוב הוותיק והאליטיסטי וזניחת זכויות הפרט של עולים ד'היום דוגמת האתיופים, הודים ודומיהם.
באופן זה מבקשת האליטה הישראלית לקנות לעצמה מקום של כבוד בעולם המערבי המתקדם - ארה"ב, אירופה ודמוקרטיות עשירות אחרות - כשהיא מתרחקת במהירות ובנחישות מרעיונות הציונות, מצרכי יישוב הארץ ופיזור האוכלוסייה ומהצורך לשרת בצבא להגנת המדינה. ככל שמשמעותית יותר ההתנכרות לציונות, כך ברורה וגלויה יותר ההתבדלות הפוסט-ציונית. רמת החיים, "החיים הטובים" ועבודות עתירות כבוד ושכר, הם המסרים הציוניים שלהם ד'היום, כשבראש טור "המתקדמים" ניצבת ת"א (כחיקוי לניו-יורק) וסביבה מספר מוקדים משלימים בעיקר בתוך ובסביבת גוש-דן. על הארגון המתנשא הזה מגינה מערכת המשפט הישראלית, שבעורמה ושקרים ניכסה לעצמה עליונות ריבונית בפועל על הכנסת והממשלה, ובאמצעות החלטות המבקשות לבטל חוקים של הכנסת או לפרשם פירוש פוסט-מודרני פופוליסטי בחסות פרקליטות מגויסת ויועצים משפטיים משועבדים, קונה לעצמה שליטה בפועל בחברה הישראלית, ובחיסולם המשפטי והדימויי של יריבים מהימין הפוליטי הלאומי. מרבית ההמולה סביב הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן נסבה סביב הרצון לשמר מציאות זו (שבפועל היא רחבה ומגוונת הרבה יותר ממה שתואר לעיל).
דמוקרטיה מתאפיינת בחילופי ממשל מוסדרים באמצעות בחירות חוזרות אחת לפרק זמן של ארבע או חמש שנים. משבר שלטוני עשוי להביא לבחירות חדשות מוקדם יותר כשאר מתברר שהרוב בבית הנבחרים אינו תומך עוד בממשלה, מצביע נגדה וזוכה ברוב. הצבעת אי-אמון דינה כדין פיטורי הממשלה ע"י הכנסת, המוביל לבחירות חדשות. מטרת החלפת השלטון היא מתן הזדמנות לאופוזיציה להציע דרך חלופית לניהול המדינה מול אתגרים ומציאות משתנים. בדמוקרטיות מובילה החלפת הממשל ברשות המחוקקת וברשות המבצעת גם לחילופים משמעותיים בדרגים המנהליים הבכירים, במטרה ליצור הרמוניה בממשל החדש בין הדרג המחליט לדרג המבצע העיקרי. העיקרון המנחה הוא שהעם בוחר את דרכו ובהתאם גם את המנהיגים שיוליכוהו בה. במשטרים דמוקרטיים רבים מקובל להגביל את מספר הקדנציות של ממשלות שבראשן אותו ראש ממשלה, במטרה להקטין את הניצול לרעה של הכוח שצבר ככל שמתארכת כהונתו. עקרון ניהולי זה מקובל באירגונים מקצועיים רבים ושונים מאותה סיבה עקרונית. במערכת פוליטית דמוקרטית זהו המנגנון הבסיסי והחשוב ביותר למניעת זכות וטו מן המיעוט או ממוסד מבקר אחר.
2 הסדר זה מייתר מוסדות משבשי-שלטון נוסח "שומרי הסף" שהמובהקים ביניהם במקומותינו הם היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. "שומרי סף" הם יסודות המסרסים את יכולתן של הרשויות המבצעות לפעול באופן יעיל. כשם שגורמי ביצוע יודעים לציית לחוקים ותקנות בתחומי הכלכלה, המדע, המינהל, הבטיחות וההגינות האזרחית - מסוגלים הם גם לציית לחוק ללא "דיקטטורה משפטית צמודה". כשם שאת הנתונים המקצועיים בכל הדיסציפלינות הנ"ל מעמידים בפניהם המומחים המקצועיים הרי שתחומי החוק, אלה הם היועצים המשפטיים ודי לנו בכך. מערכת המשפט איננה ואסור שתהייה ביקורת-על רב-דיסציפלינריות של הגוף המבצע משום שיהיה זה הרס המינהל הציבורי, השירות הציבורי ואיכות החיים. מערכות השלטון והניהול בעידן הנוכחי הן יעילות ומהירות. איכות וחסכון בזמן ובעלות הם תנאי לשרידות והיעוץ המשפטי דהיום פוגם אנושות בכולם.
העדר חוקה וכללי משחק קפדניים ויעילים בשירות הציבורי, מחבלים במשילות ובדמוקרטיה. העדר האצלת סמכויות רחבות לגורמי ביצוע לצד מבחני התאמה ראויים של העובדים המקבלים סמכויות אלה הוא אחד המפתחות החשובים לשיפור איכות ויעילות השירות הציבורי. ראוי לסייע לציבור האזרחים באמצעות בוררות ו/או תהליכי שיפוט קצרים, יעילים וזולים יחסית. בתוך מערכת הממשל ובין רשויות ביצוע שונות - לרבות משרדי ממשלה לממשל המוניציפלי - חייבים לבצע הפרדה מובהקת בין תהליכים פנים-מוסדיים לבין סוגיות ומחלוקות שבין אזרחים כפרטים, לגורמי ממשל שאינם פועלים בהגינות או יעילות וגורמים נזק אישי מהותי לציבור האזרחים. חייבים להוציא את הגורמים המשפטיים ממהלכי הניהול השוטף, ולייעדם לבוררויות, גישור ופישור בין האזרחים למוסדות. ככלל חייבים לקצר את ההליכים, להוזיל את העלויות ולהגביר את תחושת הצדק האזרחי. אין שום צורך במתווכים "פוליטיים" בברורים אזרחיים נטו. שירות אזרחי יעיל והוגן הוא אבן-יסוד בשירות ציבורי הוגן והוא זה שאחראי לקיים רמה כזו בצורה מיטבית. ולבסוף, ככל שמעניקים סמכויות רחבות יותר לדרגי הניהול של השירות הציבורי, כך חייבות לגבור ולהחמיר הסנקציות המוטלות על מי שאינו עומד בנטל.
השינויים והתהליכים הבאים להתיר את "הפלונטרים" בשירות הציבורי חייבים להיות מלווים: א. בתהליך לחקיקת חוקה לישראל שיחל לאלתר במטרה לסיימו במשך 18 - 24 חודשים במשאל-עם. ב. בתיקון החקיקה והתקנות הקיימים בתחום יחסי הגומלין בין שלוש רשויות הביצוע בממשל הישראלי באמצעות: תיקונים בחוקי יסוד עד אשר תושלם החוקה ותחליפם. הדברים חלים גם על דרכי המינוי והבחירה של בעלי תפקידים בכל אחת מהרשויות. תיחום סמכויות ברור בין הרשויות ודרכי בקרה בהן מפקחות רשויות אלה זו על זו - יש לעגן בחקיקה שתשתקף בחוקה ובמידת הצורך תתוקן בחוקים הרגילים לאחר אישרור החוקה במשאל-עם.
נראה שאחד השיבושים העיקריים שנוצרו בדמוקרטיה שלנו בתקופת שלטון הימין, בעיקר בתקופות נתניהו, הוא התרחקות החיים המפלגתיים מיסודותיהם הדמוקרטיים והחלפתם במנגנוני-יחיד אוטוקרטיים. זו חבלה קשה בעוצמת הדמוקרטיה הקלאסית וחובה להעלימה מחיינו הציבוריים כחלק מהרפורמה הממשלית. לפיכך, חלק מהרפורמה הוא החזרת הדמוקרטיה המפלגתית לימי זוהרה. מפלגות שמספר חבריהן הרשומים הוא כערכם של שני מנדטים בבחירות האחרונות, יחויבו לקיים מערך דמוקרטי פנימי מסודר כתנאי להשתתפותן בסיבוב הבחירות הבא.
הלקונות המתוארות לעיל משתקפות במשבר הפנימי הנוכחי בישראל במספר תחומים קריטיים: תהליך בחירת השופטים ומינוי נשיא בית המשפט העליון: אין להניח לבעלי עניין אישי או סקטוריאלי מובהק להשתתף בפועל בבחירתם. לפיכך: שופטים לא יבחרו ע"י שופטים או עו"ד המופיעים בפניהם כחלק מרכזי מעיסוקם על כי זהו ניגוד עניינים מובהק. שופטים יבחרו ע"י נציגי ציבור ויאושרו לכהונה ע"י הכנסת ברוב מיוחס בהליך שיידון בוועדת החוקה.
יעודכן חוק הלאום ויקובע כחוק חוקתי התואם את העקרונות הציוניים והמבוטאים גם בהצהרת העצמאות. אליו יתווסף נוסח מפורט של ביטוי משמעות היות מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי בחוק זה. לא יתאפשרו ביטויים לאומיים לא יהודיים בסמלי המדינה ובמנהגיה הציבוריים.
אימוץ העקרון הציוני בחקיקה לפיו ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ואינה מותרת בהעברה לריבונות לצד שלישי בין אם הוחל עליה החוק הישראלי ובין אם לאו. עבירה על עקרון זה תגרור ענישה חמורה ובכלל זה בין היתר שלילת אזרחות. פיזור האוכלוסין בכל שטחי ארץ ישראל הוא יסוד במדיניות הלאומית-ציונית של מדינת ישראל. לא תיתכן חלוקה של הארץ לקנטונים. שום סקטור אינו בר זכויות יחודיות בה והחזקה הלאומית היא על כולה.
- חוק האזרחות - יהודים ולא יהודים (זו אינה אותה גברת בשינוי אדרת...)
- חוק הנאמנות - הוספת שבועת אמונים למעמד קבלת האזרחות - יהודים ולא יהודים, לאמור: נאמנות למדינה כמדינת הלאום היהודי וציות לחוקיה.
- חוק החקיקה והעדפת חוקי ישראל בחוקתה ובחוקיה - יוחל בהקדם בחקיקת יסוד מתוקנת בחוקי היסוד על יסודות החוק היהודי בכל התחומים האפשריים ובמקומות שיתברר כי קיימים בהם קונפליקטים הנובעים מחוקי עבר בארץ-ישראל, יעשה מאמץ לוותר על חקיקה זו בצרוף הסדרי פיצוי סבירים והוגנים למי שיפגע מהשינוי.
מאבק בטרור - טרור נגד אזרחים ישראלים הוא מעשה עויין חמור וחייב להיות מטופל ביד קשה ובעונשים מירביים, כנקודת מוצא למדיניות המניעה וההרתעה של ישראל בנושא זה.
- מדיניות דמוגרפית - עליה, מניעת ירידה, פיזור אוכלוסייה (אין חוקי-שיבה) - יהודים ולא יהודים.
גיור ומעמדן של הרבנויות - בנושאים אזרחיים מעמדו של בית המשפט האזרחי בישראל גובר על כל רשות אחרת. מאידך-גיסא, לא תהיה התערבות של מערכת המשפט בנושאים דתיים ואלה ישמרו לטיפול בתי-הדין הרבניים. יש להסדיר את נושא הגיור בישראל ולחתור להקמת מוסד-על יהודי דתי עולמי בנוסח הסנהדרין ובהשתתפות נציגויות של יהודי העולם.
מהם שוויון וצדק במשטר דמוקרטי
כיצד מתפרשים מושגים מופשטים אלה (ומושגים מופשטים בכלל) בניסוח החוקים העוסקים בהם. כיצד מפרשת מערכת המשפט את סמכויותיה להתאימם לכל מקרה אד-הוק ומה עדיף על מה מבחינת הציבור - "נוקשות משפטית בסיסית (יישום החוק כלשונו), או פרשנות חופשית של בתי-המשפט, שבה משתקפות הדעות העמדות האידאולוגיות של השופטים בכל ערכאה, וכיצד מונעים בהם עיוות-דין ועינוי דין. שכן, שימוש מופרז או זדוני בפרשנות משפטית, עשוי בנקל להפוך לחקיקה דה-פקטו (והוא אחד היסודות החשובים של המהפכה המשפטית של אהרן ברק בה פירוש מורחב וגורף של החקיקה, או ביטול חקיקה בטענת אי-התאמה לערכים, החלתה על מקרים שאינם עומדים במבחן "כוונת המחוקק" או שימוש חופשי במונחים "סתומים" דוגמת: סבירות, מדתיות, הרחבה וכ"ב - ההופכים את כוונת המחוקק לשוויון בין האזרחים לאי-שוויון מתוקף פרשנות אישית שרירותית של שופט או קבוצת שופטים היושבים בדין בהרכב מסוים או בתקופה אחרת.)
מיסוד הקשרים בין ישראל ליהדות העולם - ההבדל בין קהילה אזרחית לישות ריבונית.
נראה שבעניינים אלה קיימת אי-הבנה בסיסית בין ישראל ליהדות העולם שאותה יש ללבן ולהבהיר. מדינת ישראל חייבת למצוא את "דרך המלך" לקיים בתוכה בכפיפה אחת חיים יהודיים חילוניים, דתיים וחרדיים. אין יכול אזרח ישראלי לכפור ביהדותם של יהודים חרדיים או חילוניים. כמדינה ריבונית תאלץ ישראל להעדיף במחלוקת שאינה ניתנת לגישור בנקודה זו את אזרחי ישראל על יהודים שהעדיפו לחיות כאזרחי מדינות אחרות. הייחודיות היהודית המשתקפת גם בציונות, רואה ובצדק בחיים משותפים בא"י את הפתרון האולטימטיבי.
