רגע לפני הבכי, על סף השיר

לא פעם אנו שואלים את עצמנו, מה כוחה של שירה, האם נוכל לחיות בלעדֶיה. העולם הופך להיות קר יותר וטכנולוגי יותר. כוהנֵי המילים ממשיכים לשורר, וככל שהדורות חולפים - יש מחסור: הלב חש במשקל הסגולי המיוחד של ההשראה הפואטית. יש לשירה משָׂא רוחני אמיתי, הכוח הבראשיתי לבקֵע קירות ולבבות, הכוח לעורר.

מן המשפטים אל המילים

ספר שיריו של דורון מנשה מותיר אותנו נפעמים: פרופ' למשפטים כותב שירה, לא פסקי דין. הוא לא מבקש בשיריו לדון בראיות כדי למצוא צדק משפטי. הוא מבקש את ליבה של השירה. מן המשפטים הוא הגיע אל המילים. מה פלא שהשיר הראשון שלו קרוי 'לפני השיר'. הוא נמצא על סף הבימה, לפני עלות המסך. מנסים להבין מאין באות המילים. משיר לשיר דורון מנשה קורע מסכים, מגביה עוּף. ככל שאנו צוללים בספר השירים, אנו חשים: יש רובד סמוי לכל שורה, יש צופן נוסף לַרובד הגלוי.

דורון מנשה מגיע משדות העברית לדורותיה, יש לשירתו מזוודה מיוחדת. זו אינה מזוודה של מעבדה לזיהוי פלילי, זו מזוודה של משפטים ומילים. אנו קוראים וההדים שבים אלינו, אנו חשים, שיש לנו 'רצפָּה כפולה'. דורון מחפש את השכָבות הנעלמות, את המפלסים האלגוריים, את לשון התפילה המבקַעַת לבבות ורקיעים.

לִפְנֵי הַשִּׁיר

רֶגַע לִפְנֵי הַבְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה
הָיָה בִּי כְּאֵב שֶׁל צַעַר מְמַשֵּׁשׁ בָּעֲלָטָה
וּפֶתַע נִנְעַץ בִּי כְּחֵץ
רֶגַע לִפְנֵי הָאַהֲבָה הַבִּלְתִּי מְבֻיֶּשֶׁת
הִלַּכְתִּי מֻכֶּה סַנְוֵרִים
וַעֲנָנִים נָחוּ עָלַי עֲרָפֶל.

וְרֶגַע לִפְנֵי הַשִּׁיר הַגּוֹאֵל
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הִסְתּוֹפֵף אֶל הַנְּיָר
בִּכְאֵב וּבְאֹשֶׁר
הִתְוַדֵּעַ אֶל הַכְּתָב
לִפְגֹּשׁ בַּשֵּׁנִית
עֲנָנִים, עֲרָפֶל.

דורון ככוהן של שירה עומד על סיפּה של האֳמנות הפואטית. הוא אינו ניצב כאן לפני דוכן בבית הדין, ואינו עוטה עליו גלימה שחורה של המשפט. בשיריו, כוהן הוא: כמונו מבקש המשורר, חרד ושואל: מה היה לפניהָ, מה נקבל אחריהָ. האם חיינו ישתנו בעקבותיהָ.

רֶגַע לִפְנֵי הַבְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה
הָיָה בִּי כְּאֵב שֶׁל צַעַר מְמַשֵּׁשׁ בָּעֲלָטָה
וּפֶתַע נִנְעַץ בִּי כְּחֵץ

כלומר: הכל שביר, הכל רוחש ורועד רגע לפנֵי, והמשורר מבקש דרך, ממשש בעלטה. ויש רגע, שהאור החד והמיוחד פורץ. ננעץ כחץ. היכן שְביל הנוגַה המיוחד הזה?

הכוהן המשורר ליד אוהל מועד

אנו חשים, שאנו ליד אוהל מועד. הנה הערפל, הנה העננים, האם מהות השירה היא התגלות גואלת? כותב דורון מנשה:

וַעֲנָנִים נָחוּ עָלַי עֲרָפֶל.
וְרֶגַע לִפְנֵי הַשִּׁיר הַגּוֹאֵל

אין זו תפילה מספרֵי הקודש, אבל עמוק בַּלב מבקש המשורר שתשרֶה קדושה על כתיבתו המתקדשת, להשרות גובַה שמַים בכל שורה, כממריא על-כנפי ציפור. אנו חשים, שהוא בקשר עם היושב במרומים, שתפילתו ראויה: והוא שואב אותה השראה מיוחדת - - הילה של נשגבוּת על המילים הנכתבות.

בשיר הארְס פואטי 'אות' יש חיבור מיוחד לעולם הקודש. ההשראה - השירה – הקדושה הנסתרת – יש לה דרך להיברא בכתיבתו של המשורר, בוקר בוקר היא שבה ונבראת. כך הוא כותב בשיר 'אות'.

וּבְכָל זֹאת, הִיא מְחַיֶּכֶת בַּסֵּתֶר
שֶׁגַּם הִיא עוֹמֶדֶת עַל חוּטִים שֶׁל אוֹר
וּבֹקֶר בֹּקֶר
שָׁבָה וְנִבְרֵאת.

ההשראה והגאולה

ההשראה השירית היא כמו אותה יונה, שלא מצאה מנוח לכף רגלה ובסופו של מסע מבשרת את הגאולה, את החיוך, ואנו זוכים שוב לעולם הנגאל, לראות את השמים ואת הכוכבים. השירה שואלת 'ומה אִם' - וכך היא נוסקת עד הכוכבים:

וּמָה אִם
וּמָה אִם הָעוֹלָם קָטָן
דָּחוּס וְצַר לְלֹא הֶרֶף
וַאֲפִלּוּ נְשָׁמָה זְעִירָה כַּאֲפוּנָה
לֹא תִּמְצָא בּוֹ מָנוֹחַ.

וּמָה אִם הָאָדָם קָטָן
וְלֹא פּוֹעֵם בּוֹ קָצֶה שֶׁל יַבָּשָׁה
וַאֲפִלּוּ לְחִיּוּכָהּ הַמְּעֻשֶּׂה
לֹא יָקוּם בּוֹ הַכּוֹחַ.

וְאִם כֵּן, וְאִם כָּל זֶה אֱמֶת,
עַל הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים לִהְיוֹת רְחָבִים
כְּכַר מִרְעֶה, כְּאָחוּ פָּתוּחַ
כְּיָדַיִם הַפְּשׁוּטוֹת לְחֶסֶד
כְּוָוִים לִתְלוֹת עֲלֵיהֶם
חֲלוֹמוֹת לְבָנִים.

דורון מנשה ושירתו פושטים ידיים לחסד, ואנו רואים כמה נפש המילים מלאה כמיהה לחשוף תעצומות, לגעת באמצעות השירה בַּסודות, בַּהבנת רָזי הבריאה:

יְדִיעָה

זוֹ חֵרוּת מִסּוּג אַחֵר
לַעֲבֹר אֶת כָּל הַפְּרוֹזְדּוֹר הַזֶּה
מִבְּלִי לוֹמַר
וּלְהִשְׁתַּתֵּק עַל אַף הַשִּׁירִים עֲמוּסֵי הַצֶּבַע
קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, מְעֻטָּרִים
אוֹ עֵירֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם.

זוֹ הַיְּדִיעָה הָרוֹטֶטֶת שֶׁבְּכָל יְצִיאָה לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ
מַשֶּׁהוּ שָׁב וְנִשְׂרָף וְלֹא יִתְגַּלֶּה עוֹד לָעוֹלָם.

השירה עוברת פרוזדור של חומר כדי להגיע על-כנפי השירים עמוסי הצבע, לאותו סנה שלא אוכּל, והמשורר חש, שזו הפנימיות הנצחית, שקשה לחשוף אותה. כך הוא מתאר זאת:

זוֹ הַיְּדִיעָה הָרוֹטֶטֶת שֶׁבְּכָל יְצִיאָה לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ

מַשֶּׁהוּ שָׁב וְנִשְׂרָף וְלֹא יִתְגַּלֶּה עוֹד לָעוֹלָם. המסע הזה הוא מסע רוחני – כל עיקרו הוא שביל של תפילה – המשורר פוסע עטוף טלית באותו נתיב יחיד של כותב המבקש את שירו שלו, את החלום הנסתר. מסע שהוא כל כולו געגוע. וכך הוא כותב:

ומה שנותר הוא הגעגוע

גַּעְגּוּעַ

סִפַּרְתָּ שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ מֻקָּף בְּאַהֲבָה
שֶׁפָּסַעְתָּ עָטוּף בִּדְמָמָה כִּבְטַלִּית
בַּשְּׁבִיל שֶׁנּוֹעָד לַהוֹלְכִים יְחִידִי
וְאָז כִּבְמִתּוֹךְ חֲלוֹם מָצָאתָ שִׁיר אֶחָד
עַל שְׂפַת הַבִּצָּה.

המסע הזה אכן נוגע ברזים ובשכבות הנסתרות, והמיוחד במסע הזה שהחידה לא נפתרת, השירה מתגלה כל בוקר מחדש. המשורר שואל מי הם אותם חוטי שירים שנשזרים ומלקטים חלומות. המשורר מוצא אותם ברחובות מוכי תימהון והחידה נשארת, מה מהות אותם שירים. בלשון המשורר הזקוקה לדו שיח אנושי – מי הם:

מִי הֵם

כְּבָר לֹא מִתְדַּפְּקוֹת הַשּׁוּרוֹת
עַל חַלּוֹנִי

וּבַלֵּילוֹת אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת מֻכֵּי תִּמָּהוֹן
וּמְלַקֵּט חוּטֵי שִׁירִים
מוֹשֵׁךְ, וְהֵם אֲחוּזִים
בֵּין דַּלְתוֹת בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָתֵּי הֶעָלְמִין

הניגון הזה של הסודות אכן נשמע כִּצליל ממרומים. הרי לנו עוד שביל, שבּו הולכים שיריו של דורון, הם ממריאים, הם מלאֵי תשוקה למבט במרומים. לא רק לָעולם הנשגב למעלה. השירה משנה את חוקי הטבע, היא מחוללת ניסים, ושימו לב לנפלאות ולקסם, שיש בשיר הזה הקרוי 'ניסים':

נִסִּים

כְּבָר שְׁבוּעַיִם שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ
מִבַּעַד לְעֵינֵי הַמַּסֵּכָה שֶׁלִּי

והמשורר מבקש לחזות בפלאים בטרם ייעלמו:

לַחֲזוֹת שׁוּב וְלוּ לְפַעַם אַחַת, אַחֲרוֹנָה
בָּעֲגָלָה הָעֲמוּסָה בִּפְאֵר בַּקְבּוּקֵי פִּקָּדוֹן.

והנה בסוף השיר כל החלקיקים מתחברים לשלמות, הרסיסים הופכים לשלמות מופלאה:

כָּל רְסִיס שֶׁל מִפְגָּשׁ
הָיָה הָאֱמוּנָה בַּנֵּס
בָּאֵין אֶפְשָׁרִי, בְּפַכֵּי הַשֶּׁמֶן הַמִּתְמַלְּאִים מֵעַצְמָם.

ושימו לב כיצד השורות צוללות למחוזות הקודש:

עַכְשָׁו הַתְּפִלּוֹת וְהַלְּחִישׁוֹת שֶׁאִישׁ לֹא הֵבִין
פָּרְצוּ חֹרִים לַשָּׁמַיִם בְּכָל בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת
וְנִתְפַּזְּרוּ עִם הָרוּחַ בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר, חֶסֶד מֶלַח עוֹלָם. --

שאלנו בתחילת הדברים, מה כוחה של שירה, והנה קיבלנו תשובה שוברת גבולות. משורר ספר משלֵי רצה לדעת את דרך הנשר בשמים. המשורר המקראי היטיב להנחיל לנו את מסילותיה של השירה – וכך בספר משלי:

שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי

השירה אכן נוגעת בניסים. בסודות. מבקשת לתור אחר המופלא, הנפלא, פלאֵי עולם. לצפות באמצעות כנפי הרוח ביופי נסתר, שעֵין אדם לא רואה במבט שטחי. אכן זו הדרך, שבּה נוכל להבין מדוע מבקשת הנפש האנושית את לשון השירה. אני מניח, שחיים נחמן ביאליק היה אומר: אם יש את נפשך לדעת את נפש השיר ואת דרך השיר, לֵך אל השיר.

השירה וההתגלות

אתה קורא בשירת דורון מנשה - ומיד עולים לפניךָ שירות מקראיות נשגבות: שירת דבורה או שירת דוד ליהונתן, שירת חנה מלאת החוכמה וכמובן שירי תהלים המחכימים ומלאֵי הרגש. אנו מוקסמים מן הדימויים בשירת מנשה וחשים ברובד הנסתר שנסחף אל השירה המקראית: אותן דַקויות ספרותיות, רגשות כמעין המתגבּר, קשר עז לָאמונה, שירה ממעמקי הלב. והנה בכוח שירה זו יש התגלות, הבורא משתדל לקום ולהציל – וכך מסתיים השיר 'אהבת אמת':

וְאוּלָם, עֲבוּרָם
מִשְׁתַּדֵּל הַבּוֹרֵא
נֶחָמָתוֹ חוֹצָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
מְלַהֶטֶת בְּכָל הַמִּדְבָּרִיּוֹת
וּמְיַלֶּלֶת בְּגַעְגּוּעִים שֶׁל חַיּוֹת עֲזוּבוֹת
אַהֲבַת אֱמֶת.

שירים אלה ושירים אחרים משוטטים בעולם התפילה, וכלל שאנו צוללים לרבדים הנסתרים שבהם אנו חשים בשאיפה של השירים האלה – שב ועולה הרצון העז לחצות גבולות מקום וזמן. הקוראים נסחפים עם השירים – המעברים האלה בין חול לקודש, הקוראים חשים את מסלול השירה המתפעֶמֶת: השאיפה העזה לספוג את האיכות והיופי בכל חלק וחלק של העולם, היכולת לדלג מחיים לחיים.

אנו חשים, שהשירה מחוללת משהו בנו, היא נבנית מצירופי מילים, מארמזים, שיוצרים דו-שיח עם המקורות. יש למלים כוח לחשמֵל, לרגֵש, להרעיד לבבות. כפי שראינו בשיר 'אות' השירה נבראת כל יום מחדש, ומשיר לשיר אנו מבינים, זו שאיפתו של המשורר לְשַוות למלים מבּע מקורי וחדש, מבע של קודש, של הַמְראה על-כנפי הציפור, היכולת הרוחנית ליצור שלֵמות חדשה המפעימה אותנו.

משורר וחוקר שירה אנגלי בשם טיילור קולריג' היטיב להגדיר זאת כך: פרוזה – "מלים במיטב סדרן, שירה - מיטב המלים במיטב סדרן". הדגש הוא על המיטב שיש בשיר, על התמציתיות של הרגשות, על העוצמה שיש במבע המרוכז. המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון ניסתה להסביר זאת בצורה מאוד ציורית: "אם אני קוראת ספר וחשה כפור בכל גופי, עד ששום אש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת: זו שירה. אם אני חשה, כאילו הסירו ממני את ראשי, אני יודעת: זו שירה. אלו הן הדרכים היחידות לדעת זאת, וכי יש דרך אחרת"?

המשורר צופה אל נפלאות היקום – ודרך השורות החוצות את החומר, גם הגזע הפשוט יונק מכוחות ההשראה – רק בכוח הפואטיקה ניתן לגעת באינסוף. זו השירה, היא שומע והיא גם רואה. ראו נא כיצד מתאר זאת דורון מנשה בשיר הנפלאה הזה.

הִיא שׁוֹמַעַת וְרוֹאָה

גַּם גֶּזַע הָעֵץ לֹא מַבִּיט בָּאֵינְסוֹף.
גַּם הוּא מְדַמֶּה אוֹתוֹ בִּצְבָעִים אֲחֵרִים
בִּפְלָאִים שֶׁאֵין לָהֶם שַׁחַר, בִּקְמָעוֹת, בִּלְהָטִים
אֲבָל הַצַּמֶּרֶת יוֹדַעַת,
הִיא שׁוֹמַעַת אֶת עָצְמוֹת הַלֵּב הַפּוֹעֵם
וְרוֹאָה אֶת הָאֵינְסוֹף הַכָּחֹל
מֵצִיץ מִשָּׁמַיִם.

לסיום

המשוררים בעיניו הם שליחים של כוחות נשגבים, ואת הבשורה שלהם הם מנחילים לעולם. תכלית השירה לתת לקוראים תחושה של נשמה יתרה. השירה. השירה היא חלק פנימי מן המהות שלנו. זה כוחה של השירה להעשיר את חיינו. תודה לשירת דורון מנשה שבאה להנחיל יופי וסודות מעוררי השראה.