מדינת ישראל נחלשה בשנה האחרונה כתוצאה מהמאבק סביב השינויים במערכת המשפט. נסראללה הקים את נווה חיזבאללה בהר דב ואינו חושש להתגרות, תוך כרסום בלתי נסבל בהרתעה הישראלית. מרוץ החימוש בלבנון ממשיך והאיומים על ישראל הולכים ומתרבים. אירן הופכת למדינת סף גרעינית, משקיעים זרים בורחים מהארץ וקרנה של ישראל בעולם מתעמעמת. מילא, אם בסופו של תהליך כואב משהו היה משתנה לטובה. האם הטירוף שאחז במדינת ישראל היה שווה את התוצאה? התשובה ברורה, לא.
לאורך השנים נכסה מערכת המשפט לעצמה סמכויות רבות היקף והשפעה, פעמים רבות ללא מקור חוקי ובאופן חסר תקדים. המטוטלת של רשויות הדמוקרטיה הישראלית הלכה ושינתה כיוון. נושאים ערכיים, שנויים במחלוקת, החלו להידון באולם בית המשפט במקום בבית נבחרי הציבור. אך טבעי, שחלק גדול בעם החל להרגיש שהדמוקרטיה אינה כשהייתה. הנשיא בדימוס ברק, לאורך שנותיו הרבות כרפורמטור האמיתי של מערכת המשפט, תמיד הרגיע את החוששים בביטול, תוך אמירה כי אם הכנסת אינה מרוצה מפסק דין זה או אחר בכוחה לחוקק חוקים בהתאם להשקפת עולמה ולפעול בהתאם לסמכותה. אין מה להתפלא שברבות הזמן היו גם מי שהקשיבו לאמירותיו.
עם זאת, יש דרך לבצע שינויי עומק. המהלכים החד-צדדיים והמגושמים של הממשלה עוררו טריגרים חבויים של ציבור גדול בקרב אזרחי ישראל, ציבור שבאופן כן ואמיתי חרד לזהותה של המדינה. אין ספק, חלק ממובילי המחאה, פוליטיקאים לשעבר, ניצלו אותה לצרכים פוליטיים מובהקים תוך הרמת קמפיין מאוד אגרסיבי ופגיעה בקודש הקודשים, צבא ההגנה לישראל. קמפיין שזרע פחד ושנאה הן כלפי הממשלה ומעשיה, והן כלפי ציבורים שונים. התוצאה הבלתי נמנעת היא ששני צידי המתרס הביאו את ישראל לנקודת שבר אמיתית. אנשים טובים, ציוניים, שאוהבים את הארץ הזו ותורמים לה חוששים באמת ולא רואים פה עתיד לילדיהם. זהו תהליך מסוכן.
בעת הזו נדרשת שביתת נשק. מפגן מנהיגות מראש הממשלה וצניעות ואיפוק מבית המשפט העליון. על הקואליציה לעצור ולא להתקדם יותר עם חקיקה שאינה בהסכמה רחבה. לצד זאת, שופטי בית המשפט העליון חייבים להבין שגם מחשבה על פסילת חוקי יסוד (צמצום עילת הסבירות וחוק הנבצרות למשל) היא רעידת אדמה: בהיעדר כל סמכות להתערב בחוקי יסוד, עצם הדיון בשאלת תוקפם נעשה בהיעדר בסיס חוקי.
הקואליציה ששואפת לשנות את דרך בחירת השופטים, מציעה תיקון לוועדה לבחירת שופטים שאינו יעיל, אינו חכם וישיג את המטרה ההפוכה. אכן, בחירת השופטים במדינת ישראל היא חריגה בנוף הדמוקרטי ולנבחרי הציבור קשה מאוד להטביע חותם במצב הקיים, ודאי ביחס למקביליהם במדינות מערביות רבות. עם זאת, לא כל שינוי הוא חיובי. בהתאם לתיקון המוצע, הקואליציה תאבד מכוחה ביחס למצב הנוכחי והיכולת למנות שופטים שמרניים תלך ותפחת. התיקון מנציח את המצב הקיים במובן שנדרשת הסכמה לכל מינוי, רק שבמקום להגיע להסכמות עם הכוחות השונים בוועדה מתוך עמדת כוח, שר המשפטים יצטרך להגיע להסכמות עם האופוזיציה. השתגעתם? לגרום לקרע עצום בעם על שינוי שלא יועיל במאומה? מה גם שבשנים הקרובות צפויים להצטרף לוועדה שופטים מהאגף השמרני.
לפיכך, אין בתיקון המוצע שום תועלת עבור הימין, והשבר בחברה הישראלית, בצבא ובכלכלה פשוט לא שווה את זה. בעיניי זהו נזק כפול: גם מחליש את כוחו של שר המשפטים, וגם ייצור שבר גדול. טוב יעשה נתניהו אם יוריד את זה מהפרק. כשרת המשפטים, ידעתי לנווט בין כוחות הוועדה השונים ולמקסם את היכולת של נבחרי הציבור לממש את השקפת עולמם. לא קיבלתי 100% מחלומותיי, אבל על השינויים שחלו במערכת המשפט אין חולק. הספינה החלה לשנות כיוון. בחרתי באבולוציה על פני רבולוציה. יריב לוין יכול לאמץ את השיטה שלי שהוכיחה את עצמה, לנהל מו"מ עם חברי הוועדה ולמנות שני שופטים שמרנים מהמערכת או מחוצה לה, במקום שתי שופטות שפורשות בחודשים הקרובים ושייכות למחנה הליברלי בעליון. זו הזדמנות פז, במסגרת השיטה הקיימת, להגיע לרוב שמרני בבית המשפט העליון, וזאת מבלי לדבר על עשרות המינויים לערכאות השונות שחשיבותם לעיצוב מערכת המשפט אינה פחותה מזו של בית המשפט העליון.
האמת צריכה להיאמר - בית המשפט נעדר כל סמכות לבקר ולפסול חוקי יסוד. התערבות בית המשפט בחקיקה שממנה הוא גם שואב את סמכותו - שומטת את בסיסו של ההליך הדמוקרטי. בעבר, זה היה מובן מאליו לענקי המשפט שישבו בגבעת רם ובצאלח א-דין. יש לקוות ששופטי בית המשפט העליון לא ישפכו שמן למדורה ולראשונה יפסלו חוק יסוד. חוקי היסוד שעל הפרק רחוקים מאוד מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית. מחול השדים שנוצר מתעלם לחלוטין מהתוכן ומייצר תבהלה מיותרת.
כמי שנולדו למציאות של מדינה יהודית חזקה ומשגשגת בארץ ישראל, לעתים הדבר נראה לנו מובן מאליו. כנתון שאינו בר שינוי. הרי צלחנו מאז הקמת המדינה אתגרים רבים ומגוונים מבית ומחוץ ותמיד יכולנו להם. אך טבעי שכך יימשך. אני חושבת שהתקופה האחרונה אתגרה את קו המחשבה הזה. האירועים שחווינו בשבועות האחרונים עלולים להוות קו שבר, שלא בקלות ייעלם. לראשונה משחר ילדותי אני חוששת מההשלכות במישור הלאומי.
זוג חברים שלנו, רופאים, הכי ציוניים שיש, מחוברים בכל נימי נפשם לרגבי אדמתה של ארץ ישראל, אמרו לי השבוע שהם שוקלים לעבור לכמה שנים לקנדה. הוכיתי בהלם. אנו על סף התפוררות הלכידות החברתית. יש רגעים בחייה של אומה שבהם יש לעצור הכל. לחשב מסלול מחדש, רגע לפני שהאתוס הלאומי יעמוד בסכנה מוחשית. מדינת ישראל היא נס היסטורי עם אנשים נפלאים ועוצמה צבאית וכלכלית, חובה על כולנו לשמור עליה.
אני מקווה שמחנה הימין יבין שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם אהרן ברק בחר באבולוציה ולא ברבולוציה, המהפכה שלו נמשכה למעלה מעשרים שנה, כך מבוצעים שינויי עומק המשפיעים לאורך שנים. עדיין ניתן להמשיך את מהפכת הנגד השמרנית, אותה התחיל פרופסור פרידמן ואני המשכתי. בעת הזו ולאחר ההתנהלות שחזינו, כל צעד נוסף בשיטת "זבנג וגמרנו" רק יסיג את הימין לאחור. הגיע הזמן לעבוד בשקט ולהביא תוצאות.
