סיפור הדיסקיות

עוד גילוי מסיפורי התקומה./BU>

בפוסט שלי "מפגשים היסטוריים" סיפרתי על החוויה של הקשר המחודש ביני, כמי ששרת בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות, לבין נציגי החטיבה ובראשם מפקד החטיבה כיום, עומרי רוזנקרנץ-רוזן, קשר שנוצר על-ידי קצין המורשת של החטיבה, נחמיה סגל. אך המפגש הזה בביתי בתל אביב, היה מבוא לאירוע גדול יותר. כאשר מפקד הגדוד 223 יורשו של גדוד 23, סא"ל ציקי יאול, שמע על הפגישה הוא ביקש שאשתתף בטקס חילופי המג"דים של הגדוד שמתקיים ב-25 ביולי, וגם אשא דברים.

רס"ן נחמיה סגל, ראה את המועד כהזדמנות להזמין אותי וכמה מבני משפחתי לסיור באתרי הלחימה של הגדוד במלחמת תש"ח, ב"מבצע ברוש"- מרחב משמר הירדן, גשר בנות יעקב וחירבֶּת יָרדָה-בין היתר.אחרי הסיור המאלף הגענו למחנה אליקים, מחנה אמונים ושטח אש, בפאתי עמק יזרעאל, בדרום מערב, להרמת כוסיות בסיום החלק הטקסי של חילופי המפקדים בהשתתפות לוחמי הגדוד מפקדיהם, היוצא והנכנס, סא"ל אור גרינברג, מח"ט החטיבה ומפקד האוגדה תא"ל קובי הלר.

צה"ל וערכים.

אני רואה לנכון להביא את הקטע האחרון בדבָריי, בנימה אישית, בכול הקשור הן למדינה והן לצה"ל. אשר למדינה, אנו, גם שורדי השואה שהוו לפחות מחצית מן הכוח הלוחם, וגם ילידי הארץ וותיקיה, לחמנו לא רק למען מדינה יהודית, אלא למען מדינה יהודית ערכית. זה חשוב להדגיש ואני עושה זאת בכול הזדמנות. כמי שגדל בבית חרדי, אך הומניסטי מאוד, יהדות וערכים היוו מסכת אחת. משפחה זאת למעט אמי וכמה בני דודים, הושמדה בשואה ורעייתי, ניצולת שואה גם היא, ואני שיקמנו אותה וצה"ל הוא חלק מחיינו כאן. שלוש בנותיי, תשעה מנכדיי שרתו בצה"ל והאחרון העשירי מתגייס בעוד כמה שבועות. אתי נמצאים כאן לתת לכם את הכבוד - בתי ראומי, חתני יורם ונכדיי מאי ואיתי.

אשר לצה"ל. כמו כל צבא, המערכות לא תמיד מתנהלות בהתאם לתכנון ולא פעם הן פרי הנסיבות ומי שעומד בפרץ הוא הקצין, החייל הבודד, ולא תמיד הנסיבות מאפשרות הקפדה על ערכים שעליהם התחנכנו. אני מזמן טוען כי המונח "טוהר נשק" הוא שגוי. שכן נשק - הוא טהור ונקי אם משמנים אותו ומקפידים על שמירתו התקינה. אשר לשימוש בו הוא קטלני, ולמטרה זאת הוא נוצר. נשק הוא אנטי תזה לטוהר. יש טוהר אחר והוא טוהר מידות שהוא ישים לא רק לאזרחים אלא גם לאנשי צבא. לאמור שגם בתנאים הקשים ביותר שומה עלינו לזכור שכולנו נולדנו בצלם. אני מאחל לכם שתהיו חיילים טובים ומצטיינים אך תזכרו שני דברים. שאתם חלק בלתי נפרד מן העם ומה שהכי חשוב - היו בני אדם במלוא המשמעות הנשגבה של מונח זה.

הבאתי קטע זה כי דווקא עליו הומטרו עלי ברכות ומחמאות, בלתי צפויות, החל בקצונה הבכירה וכלה בבנות זוג או צעירים בני משפחה שבאו לטקס. ולי זה עשה טוב כי ראיתי בכך אות וסימן שצה"ל ביסודו הוא צבא העם - החופשי, הערכי, ובייחוד בימים מטרופים אלה. לפחות ככה אני רוצה להאמין.

לכבוד האירוע ענדתי את עיטור אות הקוממיות. בתי ראומי, שנמנתה עם בני המשפחה שלוו אותי, בראותה את האות על החולצה, הפתיעה אותי כאשר מאי שם בבית היא שלפה את הדיסקית שלי ממלחמת העצמאות שמספרה 4170. וכאן באה ההפתעה של רס"ן נחמיה סגל, שהיא כותרת הפוסט. ההפתעה הייתב כפולה. סיפור הדיסקיות של שורדים חללי צה"ל, אנשי החטיבה, והעובדה שצה"ל השתמש בדיסקיות בכלל, שכן לי הייתה דיסקית.

חיילים אלמונים.

לרס"ן נחמיה סגל היה סיפור על דיסקיות של חללי חטיבה שהיו שורדי השואה ואיש לא ידע עליהם.גם על הדיסקית שלי כנראה לא ידעו, אף שאני בחיים. עם זאת, הסיבה שאני מביא את הסיפור הזה, שתמציתו ראתה אור באחד העיתונים, היא בהיותו משל. לדידי ה-raison d'etere. תכלית הפוסט הזה הוא לחזור ולציין כי הציבור בכלל והדור הצעיר בפרט אינו יודע דבר על התקומה, התקומה של אותם עופות החול שעלו מן האפר ובאו לארץ להשתתף בהקמת המדינה, בכל מערכות ישראל ובביסוסה. ואני חוזר על כך ללא הרף. בהקשר זה אני נזכר בנאום ההספד, שגם עליו אני חוזר מדי פעם, של ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005, בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו שורדי השואה חיילי גח"ל. הם מרגשים אותי כל אימת שאני קורא אותם. אביא את הקטעים במקוצר..

"לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות...הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים - בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית.הסתכלתי בהם... איש מהם לא זעק לפתע-תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי....חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום, אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה.... שירים לא שרו להם.סביב מדורה לא דיברו בהם.לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות.לא היה להם בית. בהר הרצל בירושלים בקבר אחים של פלוגתנו, בין 54 לוחמים חללי קרב אחד, ארבעה הם אלמונים.... כבר חמישים שנה עוברים מדי יום ליד המצבה. אני עוצר ומהרהר: מי הם? מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי-פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש אין תשובה."

סיפור הדיסקיות.

ד"ר אליקים בן חקון הוא יועץ לענייני ספנות ויָם לארגון הבריאות העולמי ועושה רבות בתחום זה בארץ ובעולם. הוא משמש גם כמנכ"ל עמותת חטיבת כרמלי, ובתפקיד זה הוא קיבל פנייה מאלישבע נחושתן, על העזבון של אביה, יששכר לוקס, לוחם גדוד 24. היא חיפשה למי ניתן להשיב דיסקיות שגילתה ולכן פנתה אליו.

באחד ממכתביו בנושא הוא מציין כי "לפעמים סיפור גדול ומרגש, מתחיל בדיסקיות קטנות, שהן בעצמן יתבררו כפריט היסטורי בעל ערך". מדובר בחיים פורמן, אורי הורסל אשר עלו ארצה במסגרת עליית הנוער מגרמניה ומאוסטריה ושמואל פולק, נצר אחרון, שלושתם -חללי צה"ל. אשר נפלו במבצע יעל.

בירור ראשוני מדפי היזכור של החללים לא הניב יותר מידי, דפי היזכור שלהם היו דלים ביותר. שיחת טלפון עם ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי על המקרה, העלתה שיתכן שהמקרה שלהם הוא בדומה לרשומות החללים האחרים ש"נשכחו" ומדובר בשורדי שואה. פרופ' בן ארצי חיבר את העמותה לצוות המקצועי של יד ושם, בהובלת גב' נעמה גליל. שיחה נוספת עם יו"ר העמותה אל"ם צחי ברבר, הציעה לחבור גם לגב' דורית פרי מארגון לתת פנים לנופלים. דבר שהוביל בהמשך לשיחת ועידה משותפת - בה הוחלט כי יד ושם ולתת פנים לנופלים יובילו יחד את המחקר ואיסוף החומרים וייסייעו אחד לשני.

הממצאים מלמדים כי שלושה חיילי כרמלי שלחמו במלחמת העצמאות ב-1948 הם שורדי השואה. אחר מהם נצר אחרון. הייחוד שבדסיקיות נדירות אלה ממלחמת העצמאות, כותב ד"ר בן-חקון, שהן מספרות את סיפוריהם של שלושה לוחמים, שהצליחו לשרוד, עלו לארץ, לחמו על הקמתה ושיקמו את המשפחות שלהם. "אנו בעמותת חטיבת כרמלי רואים בסיפור נופלים אלה ערך לאומי לסיפור ההקרבה, הריעות והתרומה למאמץ קידום רעיון הציונות של הלוחמים שורדי השואה כחוט המקשר בין שואה, גבורה ותקומה".

אשר לתיעוד והנצחה, התברר כי עצם הגילוי נתקל באיזו אבן נגף ודווקא במוסד "יד ושם". שכן, "יד ושם" שהוא המוסד הגדול ביותר בעולם לתיעוד והנצחה של השואה והגבורה, גם במהותו וגם על-פי החוק, לא עוסק בתקומה, בתור שכזאת, אף כי יש תיעוד באי אלה ספיחים שמתבקשים. כמו למשל באתר "בחרנו בחיים" שבו מובאים שורדים בולטים בתחומים שונים ועיסוקם במדינה. או תערוכות מדי פעם.

מסיבה זאת כאשר הובא הגילוי בפני הוועדה המקצועית של "יד ושם" והיא בחנה את הממצאים, התברר שאלה לא עולים בקנה אחד עם העקרון של איסוף פריטי שואה. שכן הדיסקיות לא ענו להגדרה זאת. ד"ר בן חקון לא הרים ידיים הוא פנה במכתב נרגש ליו"ר הנהלת "יד ושם", דני דיין, והאמתפיה שבה דני דיין קיבל את הפניה הביאו לא רק להכרה ולהוקרה מצד "יד ושם" אלא לתצוגת קבע במוסד, בטקס מרשים.

זה מלמד על שני דברים חשובים. אם אתה נאבק על דבר חשוב ואתה מתמיד בכך ללא לאות, סופו שתגיע למטרה. בעקיפין - הדרך זרועת המהמורות שעבר אליקים בן חקון בסוגיה זאת גם מלמדת כי אף שמדובר באותם שרידים, התקומה ראויה לישות בפני עצמה. בכול הקשור בדיסקיות, אומנם יו"ר "יד ושם", דני דיין, הורה לאמץ את הדיסקיות, כאמור, ואלה תועדו בתצוגה מתמדת, אך סיפור התקומה כולו טרם סופר והוא זקוק לגואל, ואני מקווה שהוא יימצא כפרק מפואר בפני עצמו בפנתיאון הלאומי.