תנופה חדשה למחאה וצעד משמעותי במערכה לביסוס ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית
במקביל לחשש שמדיניות הממשלה הזאת תבריח ישראלים רבים מן הארץ, אין חשש כזה לגבי הפלשתינים. הם יישארו כאן. מציאות כזאת תערער עוד יותר את המאזן הדמוגרפי הצפוי בשטח ארץ ישראל. לכך יש להוסיף ולהדגיש ביתר שאת כי המשך הכיבוש של שטחי יהודה ושומרון עולה לנו בדמים תרתי משמע, כפי ההגדרה הקלאסית. קרוב ליובל שנים שהמדינה מזרימה הון עתק לקיום ההתנחלויות בעירוי מן הקופה הציבורית על חשבון תחומי חיים חיוניים כמו חינוך, בריאות, סעד וגם ביטחון במדינה עצמה. אם פעם חשבנו כי מפעל ההתנחלויות הוא נכס ביטחוני התברר יותר ויותר שהוא נטל. ולא רק ביטחוני אלא קיומי. אם צריך היה תזכורת קבלנו אותה כמצוטט, לא מכבר, מפי אלוף (מיל) גדי שמני שאמר כי ההתנחלויות הן נטל על ביטחון המדינה, שכן בלעדיהן צה"ל יכול היה לצמצם את כוחו ביו"ש בשני שלישים.
ויש דמים. רצח ישראלים בשטחים או בישראל בידי פלשתינים, זועק לשמיים, משאיר משפחות שכולות, וחרף הזדהות כנה או צבועה של אישים או גופים - אלה לא יחזירו את הנרצחים והאובדן הוא בעיקר שלהן. הקורבנות, רובם ככולם, הם תולדה של הכיבוש מכול בחינה שהיא, גם אם הוא גולש לתוך ישראל. הפלשתינים רואים את הקורבנות שלהם כקדושים ואת מותם כחלק מהמערכה על החופש. מה אנחנו רואים בקורבנות שלנו? שהם על בסיס יום יומי? ביצה טובענית ספוגה בדם יקירינו.
עד כה לא דיברו על זה, ואם דיברו אזי מן ההיבט הפוליטי. לאמור מדינת ישראל לא יכולה להיחשב למדינה דמוקרטית אם יש ציבור גדול שנמצא תחת עול הכיבוש ולא נהנה מן הדמוקרטיה, מוגבלת ככול שתהיה. מבחינתי, ויש רבים מאוד ששותפים לתפיסה זאת, הבעיה היא אנוכייות, בראש וראשונה שלנו היהודים. לאמור זה האינטרס הלאומי שלנו להיפרד מן הפלשתניים כישות מדינית עצמאית. כפי האמירה "גדרות טובות יוצרות שכנים טובים, כמובן, תוך שמירה קפדנית על ביטחונה של המדינה. כל זאת מבלי להתעלם מעוולות הכיבוש.
למען הקונצנזוס של המחאה
מארגניי המחאות וההפגנות נמנעו במודע עד כה לשלב מאבק זה במערכה נגד הרפורמה המשפטית -גם מסיבות טקטיות וגם מסיבות אסטרטגיות. הטקטיות הן לשמור בכול מחיר על חזית אחידה בסוגיית שמירה על עצמאות המערכת המשפטית. אטסטרטגיית ההנחה היא שאם נעבור את הגשר של מערכה זאת, נוכל להתפנות לנושא הפלשתיני.
הנחה זאת אינה מופרכת אילו מדובר היה על תקופה לפני שני עשורים. בזמנינו, כל יום שעובר, המרחק בין מדינה יהודית לבין מדינת דו-לאומית מצטמצם דרסטית, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. שכן לעובדות בשטח יש שני פנים. פן אחד הוא ביסוס וריבוי ההתנחלויות והפן השני לא פחות חשוב הוא ההתעלמות הציבורית מן המשמעות שיש לכיבוש שפעם זחל וכיום הוא דוהר ומתקבע. ה-ראיה. הוא גם לא על סדר היום הלאומי של האופוזיציה. הוא חלק ממציאות ארוכת שנים.
אולם העובדה שהסוגיה אינה עומדת על סדר היום הלאומי אינה אומרת שצריך להניח לה. יש לעשות הכל כדי להחזיר אותה לשם ובדחיפות. לסוגיה הזאת עוד שני פנים. מלבד הפן הישראלי, ישנו הפן הפלשתיני. שם מספר המאמינים באפשרות של סיום הכיבוש הוא אפסי. והאפס הזה כולל ההערכה שרובם המכריע של הישראלים תומכים בהמשך הכיבוש ובפועל בסיפוח אך ללא מתן אזרחות מלאה לתושבים הפלשתינים. מסיבה זאת יש להוכיח לפלשתינים שזאת לא המציאות.
ויש עוד סיבה חשובה של העלאת סוגיית השטחים למודעות הציבורית. אדרנלין המחאה. זאת שמתקרבת לשבוע ה-40. המחאה ושפעת מטבע הבריות, מהנסיבות ומהחום הקיצי. זה הדבר האחרון שצריך לקרות. טוב שלנוכח השגיונות השוטפים של ממשלה מטורללת זאת, המחאה מנותבת לבעיות חברתיות ומקומיות. עם זאת הכנָסָת אלמנט השטחים תצית מחדש את מבער המחאה אשר תהדהד לא רק בארץ. בשלב הראשון מוצע הקמת חיל השלום.
חיל השלום
"חיל השלום" Peace Corps הוקם במרס 1961 בצו הנשיא ג'והן קנדי. מטרותיו של החייל כפי שהוגדרו בספטמבר אותה שנה על-ידי הקונגרס האמריקני היו קידום שלום עולמי וידידות באמצעות חיל השלום. זאת, תוך זמינות למדינות ואזורים המעוניינים בעזרתו. כל זאת כדי לסייע למדינות ולאזורים בטיפול בקשיים שלהם ולהכשיר את כוח האדם המקומי למלא את המשימות הלאומיות.
אצלנו אין צורך בנדידה אל עמים מרוחקים שכן המקום מצוי לידינו בשטחים הפלשתינים. שוחרי השלום יארגנו שיירות אל הערים והכפרים הפלשתינים, לא רק בעקבות פוגרומים או השחתת מטעי זיתים שהיא כמעט ענין יומייומי. בעצם אין בכך חידוש. עד עכשיו סיורים אורגנו על-ידי גופים שונים כמו "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה", "מחסום ווטש" - האחרון שבעקבותיו יצא הסרט "שומרות הסף" של אליעזר יערי, שהבכורה שלו הוקרנה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. הפעם מוצע מבצע בהיקף גדול יותר מול ממשלת זדון אטומה והרסנית.
אחת הבעיות של סיור בשטחים היא כמובן ביטחון הצועדים. כאן צריך לבקש את עזרת צה"ל. כמי ששרת בצה"ל, וכמי ששלוש בנותיו וכול עשרת נכדיו שרתו ומשרתים בצה"ל, לבי דאב בקראי את דבריהם של נשים וגברים ממרום שנותיהם, שלחמו במערכות צה"ל והיו חלק מהתעשיה הביטחונית, מתלוננים כי בצעדת "שלום עכשיו" לעבר הכפר בוּרקָּה, ליד רמאללה, ביולי 2023, שבה השתתפו, חיילי צה"ל השליכו על הצועדים רימוני הלם וירו לעברם גז מדמיע. לדבריהם "צה"ל ביצע מטלה פוליטית למניעת מפגש רעות בין ישראלים לפלשתינים".
סיורים בלווי צה"ל
אם ההאשמות נכונות, גם בחלקן, אני בוש ונכלם, אך יש דרך להתמודד עם מציאות זאת. אם אכן זהו המצב, יש מקום לפנות למשרד הביטחון בדרישה לאבטח את המסיירים ביו"ש. הרי צה"ל מאבטח ישראלים נייחים - המתנחלים, 24 שעות ביממה, ובכול ימות השנה. לכן אין סיבה שצועדי שלום שאינם מפירי סדר, לא יקבלו את אותה אבטחה מצד צה"ל. אלא אם מדובר במצב חירום בגזרה מטעמים ביטחוניים מובהקים. לפיכך מסיבה זאת, אם יהיה צורך, יש לנהל מערכה חוקית גם מול צה"ל אם הוא לא יאפשר את קיום צעדת "חיל השלום". כשם שמשטרת ישראל אינה מעל לחוק, גם לא צה"ל. אלא ששם לשמחתנו בראשו לא עומד אדם הזוי כמו איתמר בן-גביר אלא הרמטכ"ל, הרצי הלוי.
אם המיזם יצליח הוא יסייע לרגיעה ויחסוך לצה"ל כוח ומשאבים. זאת לא תהיה דרך קלה, לא רק בצד הישראלי אלא גם בצד הפלשתיני. הם יתייחסו, ובמידה רבה של צדק, אל הצעד, כחלופה להינתקותם מישראל במסגרת הסכם של שלום וביטחון. אני רואה את "חיל השלום" במסר של התייחסות לאומית ודמוקרטית רחבה, ואני צֶנטריסט הומניסטי מובהק. בשלב זה המטרה היא צנועה. "חיל השלום" יעשה צעדים ראשונים בכיוון של בניית איזה גשר אנושי אל הציבור הפלשתיני.
אשר למחאה נגד הרפורמה המשפטית, זה לא ימנע משום אדם לקחת חלק פעיל מאוד ויעיל מאוד במחאות ובהפגנות נגד המזימה להפוך את ישראל למדינה רודנית-קלריקלית. הצעד יהיה נדבך חשוב של אותה מערכה בזירה אחרת. הפעם זאת צריכה להיות זירה חדשה, אשר תיאלץ את הממשלה, בעצם את ראשה, אבי אבות המציאות הקודרת, להתמודד אתה - בפנים ובחוץ.
