במאבקיה לקוממיות ניצחה ישראל פעמיים ו"חצי" והוכתה "שלוש" פעמים. המערכות העיקריות שהשפיעו על דרכה, התפתחותה ומעמדה הבינלאומי היו מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, המאבק המדיני נגד קיפוד הישגיה במערכות הצבאיות ששיאו בהסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה (שקדמה לה הבריחה מלבנון) ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים ובחלקה השני של מלחמת יום הכיפורים ניצחה ישראל. ההוכחה הברורה ביותר לכך היא שתוצאות מלחמות אלה הביאו לה הישגים גיאופוליטיים מרשימים, הישגים עמידים שמעצבים את מצבה האסטרטגי ואת תהליכי השתלבותה באזור.
במלחמת סיני, במחציתה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים ובכל המערכות האחרות (בעיקר לחימה אסימטרית בטרור הפלשתיני) שניהלה בתקופת 75 שנות עצמאותה - הוכתה ישראל בכך שחלקן היה חסר תועל ותכלית דהיינו הושקעו דמים תרתי משמע אבל ללא ערך שיורי משמעותי, ובחלקן אף גימדה חלק מההישגים שהשיגה במערכות המוצלחות. המערכה בה כשלה ישראל לפי שעה בצורה החמורה ביותר היא המערכה הצבאית מדינית המשולבת שאחרי הסכמי השלום עם מצרים שהולידה את הסכם השלום עם ירדן (כישלון אסטרטגי), את הסכמי אוסלו (כישלון אסטרטגי חמור) את מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ושלל מערכות משניות וממבצעים מסוגים שונים, חלקם מוצלחים מאוד ואחרים כושלים. כמאזן אסטרטגי רב-שנתי, קשה מאוד להגדיר תוצאות אלה כמוצלחות.
אירוע מלחמת ששת הימים, אעל-פי שהוגדר לעיל כהצלחה אסטרטגית וגיאופוליטית גדולה, נושא בחובו כשל מחשבתי ומעשי שאחראי גם למרבית הכשלים האסטרטגיים בשנים שאחרי 1967. אבל בעיקר מסביר את המציאות המורכבת והמאיימת אליה אנו מתקרבים שוב במהירות בימים אלה - החלפת עדיפות "תורת ההכרעה" (מבית הגותו של בן -גוריון) ב"תורת ההכלה" מבית מדרשו של השמאל הישראלי וממשיכי דרכו של בן-גוריון עד לסמל המובהק של כשל תורה זו במלחמת יום הכיפורים. עד 1967 הייתה התורה הדומיננטית בחשיבה האסטרטגית של ישראל תורת ההכרעה, שאותה הגדיר בן-גוריון - בשל גבולותיה הצרים של ישראל והא-סימטריה הדמוגרפית מולן - כצורך חיוני בעימותים מול מדינות אויב שכנות: העברת המלחמה בהקדם האפשרי אל שיטחי האויב - משמע: "הגנה התקפית". משמע: מבנה הצבא, היערכותו אופי אימוניו, גודלו והיערכותו הלוגיסטית מכוונים כולם למהלך התחלתי קצר של בלימה כוללת לצורך היערכות, שלאחריו עובר עיקר הלחימה לשטח האויב.
על-פי גישה זו אחת ממטרות המלחמה תמיד היא השתלטות על שטחים שבמסגרתם מושמדים כוחות אויב עיקריים בסביבת גבולות ישראל וניתפס שטח היערכות ותמרון חדש בתחומי הריבונות של המדינה האויבת. מהלך זה הינו תמיד חלק מתמונת סיום הלחימה ומעבר לשלב ה"מדיני" שלאחריה, ולו משקל מכריע בכושרה של ישראל לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ויתרון. גם בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, הנשק המדויק והמודיעין המשוכלל, ישראל נותרה קטנה, צרה ומאוימת ונטישת תפיסה זו היא פגם חמור במבנה תורת הביטחון הלאומי שלנו.
משלא הצליח הימין גם אחרי 1977 להניא את צה"ל - בו שמר השמאל על עליונות קונספטואלית ברורה עד עצם ימי האנרכיה של השנה האחרונה - משינוי הקונספט ההגנתי הבסיסי של "הגנה התקפית" כיסוד לתורת הבט"ל (ביטחון לאומי), נכנע ויתר ובכך הפך שותף למחדלים הצבאיים ממלחמת לבנון הראשונה (1984) ואילך. מאז מהפכת חומייני באירן מובילה אותנו תורת ההכלה בדרכים עקלקלות, מפותלות ותמיד מאכזבות לעבר: הפיכתה של אירן ל"מדינת סף גרעינית". אותה אירן מקימה, מקיימת ומגייסת את כלל התנועות הרדיקליות במרחב למאבק נגד ישראל ובכלל זה חיזבאללה בלבנון (שהוא כיום צבא מאומן וחמוש היטב) חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, הפתח וקבוצות חזקות של מתנגדיו באיו"ש, טרור פלילי במרחב הערבי בתוך ישראל שיכול בנקל להפוך לכוח מזויין שאמנם אינו צבא אבל מול אזרחים הוא מסוכן ביותר. חוגים שונים בירדן שמודרכים ומונהגים ע"י אירן ואינם נבלמים כהלכה ע"י "ידידתנו" הירדנית, מספקים למעגל הכולל נשק וכסף, עוסקים בגיוס מתנדבים ובהקמת זרועות משנה נוספות לתמנון העוטף אותנו בהדרגה לאורך הגבולות מבית ומבחוץ, ואירגוני-טרור שונים בתמיכת סוריה ואירן ברמת הגולן ובתחומי סוריה בואכה דמשק.
1 תורת ההכלה בונה סביבנו מתוך גישה פסיבית וזחיחות עצלה נוסח ערב יום הכיפורים 1973 במשך שנים את מעגל האיומים תלולי-המסלול מכל החזיתות הללו גם יחד. להצדקת הגישה "קונה" היא לנו שקט זמני באמצעות מהלכי הכלה מסוגים שונים, שהבולט ביותר בהם היא המב"מ. (מלחמה בין המלחמות). בעיני גישה זו עניין ההליכה לקראת מלחמה הוא מעין גזירת גורל שבמקום לנתבו למסלול אחר, היא עוסקת בהאטת הבלתי נמנע כביכול. בעוד איום קיומי בעבר היה שזור בכל מהלכיה ומעשיה של מדינת ישראל, האיום הנוכחי נתפס כסרח עודף שהיעד הלאומי איננו חיסולו המלא, אלא מעין מרוץ שליחים. הנחת היסוד של מרוץ השליחים היא שנגיע לעימות צבאי במוקדם או במאוחר ומטרת-העל הלאומית היא שהדבר לא יארע בתקופת כהונתו של ראש ממשלה כזה או אחר. זו רשלנות פושעת, שכן המטרה הלאומית חייבת להיות תמיד ניצחון מונע ע"י שינוי מסלול המאורעות ההיסטורי. (בדיוק מה שעשו מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים וחלקה השני של מלחמת יום הכיפורים במחיר אדיר!.
הואיל והגענו עד הלום ועתה אנו עוסקים בשאלת השאלות של אופי הממשל בישראל במקום בהתכוננות להתמודדות קריטית עם האיום האירני הכולל - אטומי וקונבנציונאלי - אין ספק שהלקח לא נלמד. אותם זרמים בחברה הישראלית שביקשו לגמד את המדינה בעבר פועלים לכך גם כיום. שאלת היסוד שלהם היא: עליונות מערכת המשפט או עליונות ריבונות העם? והם מתוך תהליך רווי קינאה, שינאה, אכזבה על כישלונם בבחירות האחרונות וחשש מפני הפיכתם למיעוט בציבור היהודי בא"י - מוכנים למען ההגמוניה שלהם ושל דעותיהם "לשפוך את התינוק עם המים".
אינני גורס שישראל נקיה מליקויים ותקלו. בהיותה מדינה ריבונית היא נושאת באחריות לכך והיא גם אחראית לתקן לקונות אלה. מכאן ועד למלחמת "גוג ומגוג" פנימית מבית מדרשה של האנרכיה "הבָרקית", המרחק הוא ת"ק פרסא. מיש חשבו בעבר ששיטת "הסמוך" היא הדרך לנהל מדינה או שיטת "כשנגיע לגשר נעבור", חוזרים באיוולתם לאותה דרך גם הפעם, אלא שבשונה מן העבר האויב הניצב מולם כיום גדול יותר, חכם יותר, מאורגן יותר ומשתלב טוב ומהר יותר מאיתנו (לפי שעה) בדינמיקה של עיצוב מאזן הכוחות העולמי הרב-קוטב החדש. הפוטש המתחולל כיום בישראל הופך במהירות לאיום הקיומי החריף ביותר והמיידי ומי שהביא עלינו באיוולתו כבר פעם את אסונות יום הכיפורים 1973 והסכמי אוסלו 1993, אם יחולל אסון נוסף יהיה ראוי בהחלט לעבור מן העולם, גם אם נשרוד את המבחן השלישי.
בשולי דברים וערב ההחלטות הלאומיות בשאלת ההסדר עם סעודיה ומשמעויותיו האסטרטגיות, נתקלתי בימים האחרונים במאמר מ-13.9.2023 של ד"ר דניאל פייפס, נשיא "פורום המזרח התיכון"
2 הפרט 12 כשלים אותם יש ללמוד מההסדר האומלל של אוסלו (לקחים של 30 שנות ניסיון מאז נחתם). על-רקע השאלות העולות בעיקר מצד תומכי תרבות או דוקטרינת ההכלה - אילו ויתורים תעשה ישראל לפלשתינים לשם קידום היחסים עם סעודיה ומדינות מוסלמיות האמורות להצטרף ל"מזרח התיכון החדש" באמת הצפוי בעקבותיהם.
אני מבקש להשלים את הדברים האמורים לעיל בהבאת הלקחים שמונה פייפס; כלליות הניסוח מצדיקה הבאתם כאן (בתרגום שלי לעברית - ר.ל.):
- צימצום חשיבות הכוח הצבאי. ניוון בפועל של גודל הצבא וכושר לחימתו.
- "פיתוח" תודעת ה"לחימה ללא קורבנות" והשלמת כשל זה באמצעות "כניעה בפועל" למדיניות השיפוט הפוליטי הבינלאומי העוין, המודד קריטריוני מוסריות בלחימה לפי השוואת מספר הקורבנות בין הצדדים הלוחמים.
- הצמדות להנחה שערפאת, מנהיג שלא נבחר ע"י עמו, הוא בכל זאת מנהיג מקובל ובר-השפעה.
- התעלמות מהרדיקליזם הגובל בחוסר היגיון מוחלט, שהחל מפציע אצל הפלשתינים ומשפיע על כל תחומי פעולתם.
- קבלה כפשוטה של ההנחה שנציגי הפלשתינים שקמו ונפלו חליפות בשל מאבקים פנימיים, הם תמיד ובאמת "שותפים לשלום" עם ישראל.
- חמישה ראשי ממשלה בישראל - פרס, ברק, שרון, אולמרט ונתניהו - נרתמו למשפט האבסורדי שטען לסימטריה בהיקף הוויתורים והפשרות של הצדדים זה מול זה.
- הנ"ל חזרו בשכיחות רבה ובקביעות על משפט הסרק הטוען לעייפות מן המאבק.
- הללו אימצו חשיבה מגוחכת שהוכחה פעם אחר פעם כשגויה במהותה, בדבר אופיים החיובי וכוונותיהם הכנות של הפלשתינים.
- "פיצו" את ערפאת ב"מתנות" כסף וטריטוריה וכך העצימו את הלגיטימציה שלו ושל תנועתו כשהם מחזקים תהליך זה בייחוס אופי וכוונות מתחום הפנטזיה לפלשתינים.
- לא אכפו הסכמים בין הצדדים בשנים 1993 - 1998.
- לא הבינו את אופיו של השלום ומהותו: רבין גרס שוב ושוב ש"אין עושים שלום עם ידידים" אלא עם אויבים, אך הוליך בכך שולל את עמו בכך שהשמיט מאמריה ידועה זו את חלקה השני והחשוב יותר - שלום עושים עם אויבים - לאחר שהובסו במלחמה.
- איפשרו זהות מדומיינת בין רבין כראש ממשלה נבחר של מדינה ריבונית, לבין ערפאת, השליט הדיקטטורי על אירגונים רצחניים, שאינם מחויבים לחוק ולנורמות המדיניות הבינלאומיות שבין מדינות.
פייפס גורס שהציבור הישראלי למד לקח בשלושים השנים שחלפו מאז החתימה על הסכמי אוסלו, וכיום רק שלוש שגיאות מתוך 12 הנ"ל נותרו לפי שעה על-כנן ועדיין מהוות מרכיב בתהליכי החשיבה האסטרטגיים של מדינת ישראל:- 2, 3, ו-12.
לדעתי פייפס טועה במסקנתו זו וגם סעיפים: 1, 7, 8, ו-9 עדיין קיימים ומשפיעים בחשיבה האסטרטגית של ישראל - פחות אצל נתניהו ויותר במחנה השמאל הרדיקלי. לא יהיה נכון שלא לסיים מאמר זה בהבהרה שאמנם מדובר כאן במציאות העכשווית אולם לעם ישראל ניסיון היסטורי ארוך ומגוון ואין סיבה שלא ללמוד תמיד גם ממנו. ויכוחי סרק פנימיים ומאבק עד כדי "שבירת כלים" בעיתוי הכי פחות נכון למדינה לנוכח שילוב האתגרים החיצוניים והפנימיים מולם היא ניצבת - הם לקח שאינו מתיישן עם הזמן, וכנראה שבחוגים קיצוניים ואנרכיסטיים גם אינו נלמד לעולם.
