צבא פוליטי מאז ומתמיד

בשבעים וחמש שנותיו לא הצליח צה"ל להפוך לצבא מקצועי, אך נשאר צבא, שפוליטיזציה קשה שולטת בו ומדרדרת אותו, למרות השקעות עתק ברכש אמצעי לחימה ויחסי ציבור אדירים, המושקעים בשיווק תדמיתו כצבא ממלכתי ו- א-פוליטי.

מלתחילה הייתה ה"הגנה" - מיליציה פוליטית לגמרי ולא-מקצועית בענייני צבא, שהצליחה בקושי לשמור על הקיים במסגרת מה שכונה "הגנה עצמית" ולהכשיר סגל של מפקדי מחלקות (מ"מים), שגדולתם העיקרית הייתה באינדוקטרינציה הפוליטית שלהם במהלך הכשרתם. הכוח הזה, כולל הפלמ"ח, הספיק בקושי רב בפרוץ מלחמת הקוממיות (נגד ערביי ארץ-ישראל), והובס במלחמת השיירות, שהביאה את ארצות-הברית לחזור בה במארס 1948 מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל (כזכור, אף אחד מוועידת סן רמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד הנה לא חשב להקים מדינה דמוקרטית ליהודים ולכל-תושביה בארץ-ישראל).

למרות שהיו בו גם חברי תנועת "מכבי הצעיר" (תנועה ימנית-"אזרחית" במונחי התקופה) ובוגרי "בני עקיבא" הדתית, היה הפלמ"ח פוליטי עוד יותר מה"הגנה" - כלומר מיליציה שמאלנית - עד שדוד בן-גוריון, אויבם הפוליטי של מנהיגיו הפוליטיים, כינה אותו "הצבא של [יצחק] טבנקין [מנהיג סיעה ב', שפרשה ממפא"י בשנת תש"ד ובתש"ח התאחדה עם "השומר הצעיר" למפלגת מפ"ם]".

גם המשך המלחמה, עד ההכרזה על עצמאות המדינה ב-ה' באייר ה'תש"ח, לא היה הצלחה צבאית כבירה, למרות הצ'יזבאטים. וכזכור - רוב הקרבות בתקופה זו היו נגד ערביי ארץ-ישראל (אך גם נגד "צבא ההצלה"). כשפלשו צבאות ערב, בחמישה-עשר במאי, התברר הכוח העברי בארץ-ישראל כחס̤ר, והתקשה מאוד להתמודד עם הצבאות הפולשים ובעיקר עם מי שבאמת רצו לנצח (הלגיון הירדני בחזית ירושלים, העירקים בשומרון והסורים במשמר הירדן. אפילו לא עם המצרים בכיס פלוג'ה).

אירועי פוליטיזציה

כמה אירועים קשים של פוליטיזציה עברו על צבאנו במלחמת הקוממיות:

• האירוע הראשון, היה ממש לפני קום המדינה, כשדוד בן-גוריון - איש מפא"י שהיה יו"ר הסוכנות היהודית והחזיק בתיק הביטחון - פיטר את ישראל גלילי ממפ"ם. אז התמרד מטכ"ל ה"הגנה", וניסה לא לקבל את ההחלטה הנכונה (!) של בן-גוריון. לכאורה, שכך המרד מיד נוכח נחישות בן-גוריון, אך השאיר צלקות וגחלים לוחשות.

• האירוע השני היה בחודש יולי 1948, בהכנות לקרבות "עשרת הימים", כשהגנרלים מרדו נגד החלטת בן-גוריון לא למנות את יגאל אלון למפקד מבצע "לרל"ר" (לכיבוש לוד, רמלה, לטרון ורמאללה). המרד עיכב בכמה ימים את היציאה למבצע "לרל"ר"; ולכן, הוגבל המבצע - תחת השם "דני" - לכיבוש לוד ורמלה בלבד.

• האירוע השלישי היה כמובן הירי בספינת-הנשק "אלטלנה" של אצ"ל בחוף תל אביב, שהסתיים בפשע מלחמה חמור - ירי בניצולים מספינה טרופה.

• האירוע הרביעי השאיר צלקת חמורה וקשה - בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק מטה הפלמ"ח, שניסה להוות חיץ בין המטכ"ל (שקיבל פקודות משר הביטחון) לבין שלוש חטיבות הפלמ"ח ("הראל", "יפתח" ו"הנגב"). מטה הפלמ"ח פורק, ורבים מבכירי הפלמ"ח שהיו קצינים בצבא הפרו פקודה, והשתתפו בעצרת מחאה של הפלמ"ח (כלומר - מפלגת מפ"ם), בניגוד לפקודה מפורשת, שרבים מהם קיבלוה אישית.

נאמנים למפלגתם, פרשו רוב מפקדי הפלמ"ח מצה"ל מיד עם חתימת הסכמים לשביתת-הנשק בשנת 1949. הצבא קרס, למעשה - עד אמצע שנות החמישים, כשנוסדה יחידה 101, ואוחדה עם גדוד הצנחנים 890, והוקמה חטיבת הצנחנים 202 (שכללה גם את גדוד 88 הנח"ל המוצנח ואת גדוד מילואי הצנחנים 71). גם אז רוב הפעילות המבצעית הוטלה על הצנחנים, ולא על חטיבת "גולני" ועל חטיבת "גבעתי", שהכזיבו מבצעית בתחילת שנות החמישים. למי שאינם זוכרים, או יודעים, נציין לדראון את הקרב בתל מוטילה ואת הפשיטה על פלמה, והיו עוד לא-מעט ביזיונות כאלה.

קידום במשורה

את פירוק אצ"ל, לח"י והפלמ"ח הסביר בן-גוריון ברצונו שלמדינה יהיה צבא ממלכתי - לכאורה א-פוליטי. למעשה הוקם צבא פוליטי לחלוטין, שמזכירות מפא"י קיבלה לעיון תיקי קצינים שנועדו לקידום בו; ולפי השמועה, סימן נחום שדמי, ראש מנהל הסגל בצבא, תיקים של קצינים שהיו חברים ב"פורשים" באות פ' גדולה על כריכתם. יש אומרים שזה קיצור של "פורשים"; ואחרים סבורים שזה קיצור של "פָּסקוּנדיאקים" (מנוּולים ברוסית). בלי קשר לסוגיה הבלשנית, קודמו קציני צה"ל בוגרי ה"פורשים" במשורה, והשב"כ וביטחון שדה עקבו אחריהם גם באמצע שנות השישים, ערב מלחמת ששת הימים.

ואכן, רק "פורשים" ספורים קודמו בצבאנו לתפקידים בכירים: אלוף שלמה אראל (איש אצ"ל) מונה למפקד חיל-הים; אלוף הרב שלמה גורן (איש לח"י) - לרב הראשי לצה"ל; אלוף משה בר-כוכבא "בריל" (איש אצ"ל) - למפקד גיסות השריון ולמפקד פיקוד הדרום, אך רק בסוף שנות השבעים, למרות שהיה הוותיק במפקדי השריון אחרי מלחמת יום הכיפורים; אל"ם [אז הדרגה הבכירה בצבא לפני אלוף - אב"ץ] מאיר שמגר (איש אצ"ל) - לפרקליט הצבאי הראשי; אל"ם ישראל בן-אמיתי (איש אצ"ל) - לקצין התותחנים הראשי; אל"ם מרדכי ציפורי (אחיו של בן-אמיתי, שגם היה באצ"ל) - לקצין השריון הראשי, אך רק במלחמת יום הכיפורים); אל"ם צבי ברז"ל "קקטוס" (איש אצ"ל) - למפקד התותחנים בפיקוד הדרום; ואל"ם נחמיה דגון (איש לח"י) לאחר שהיה סמח"ט 8. ראוי להזכיר באותה הנשימה את מינוי יצחק שמיר, שהיה משלושת מפקדי לח"י ("המֶּרכּז") אחרי רצח אברהם שטרן ("יאיר"), כמה מפקודיו בלח"י וכמה אנשי אצ"ל לבכירים ב"מוסד", באמצע שנות החמישים, ביוזמת איסר הראל.

למרות שנטשו את הצבא על-רקע פוליטי, בתחילת שנות החמישים (מזכיר מאוד את תנועת הסרבנות הנוכחית), אחר פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה (1963), עקב משבר "הפרשה", החל צבאנו להתמלא בקצינים בכירים בוגרי פלמ"ח; וזה ניכר מאוד במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

בן-גוריון דאג אישית, אחרי פרישתו, שיצחק רבין ימונה לרמטכ"ל (למרות שהפר את פקודתו האישית לא להשתתף בכנס המחאה של הפלמ"ח ב-1948, אך, כנראה, בזכות פיקודו על היורים בניצולים מספינת-הנשק "אלטלנה"). דרך אגב, באותה ההזדמנות ביקש בן-גוריון מרבין לדאוג לקדם את אריק שרון, שהוקפא מאז מלחמת סיני - מחווה, המלמדת על היחס החיובי של בן-גוריון לשרון, למרות הרכילות הנפוצה, המספרת על ביקורתו הקשה על הקצין.

חינוך פוליטי

בעקבות משבר הפרשה פרשו בן-גוריון וכמה מתומכיו ממפא"י, והקימו את רשימת פועלי ישראל (רפ"י), שהתחרתה בהגמוניה של מפא"י. במאבק המלוכלך בין מפא"י לרפ"י (כמו כמעט בכל משפט גירושים) חשפו אנשי רפ"י ברבים הרבה מהשיטות הנושנות של מפא"י לשליטה פוליטית על הצבא ועל מערכת הביטחון - ובעיקר, על קידום קצינים.

בנוסף למנהל הסגל, מוסד חשוב שניהל את הפוליטיזציה בצבא, הייתה מאז ומתמיד מפקדת קצין החינוך הראשי (מקח"ר). היא דאגה להפיץ ליחידות מורשת קרב (שהם צ'יזבאטים ממוסדים וגם שקרים בוטים על גבורת הפלמ"ח, על תבונת מפקדיו ועל חידושיהם המבצעיים) - גם באמצעות השבועון "במחנה". למאמץ הצטרף כתב-העת הצבאי "מערכות" (שהייתי מעורכיו), ולמיטב זיכרוני, טרם פרסם ולו מאמר אחד על מורשת הקרב של אצ"ל ושל לח"י, על סגנון הפיקוד בהם ועל גבורת אנשיהם.

קציני החינוך ("פוליטרוקים") דאגו להנדס את רוח הגיסות במלחמות (זכור במיוחד אבא קובנר, קצין התרבות של "גבעתי" בתש"ח), וגם לפניהן באמצעות סדרות חינוך, אגדות מורשת קרב וסיורים ברחבי הארץ. כך, למשל, בהגיעם לדיר יאסין בירושלים, קיבלו החיילים גודש של תעמולה שקרית בדבר טבח כביכול, שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בעת כיבוש הכפר באפריל 1948. יש שמועות, שלמרות המחקרים (של ד"ר אורי מילשטיין, של פרופ' אליעזר טאובר ושל החוקר הערבי ד"ר כנענה מאוניברסיטת ביר זית) שהפריכו את שקר הטבח ממשיכים מסבירים מטעם מקח"ר להפיץ את השקר הנתעב הזה.

רבים מאנשי המילואים במערך ההסברה בצבא השתייכו למפלגת העבודה ולמפ"ם. זה לא היה מקרי, אלא מכוּון - כדי למנוע ביקורת (עד מאי 1977) על הממשלה. בעיקר, בלט הדבר במלחמת יום הכיפורים כשאנשי מרכז ההסברה הממשלתי גויסו להסביר את המצב לחיילים. אנשי ההסברה הללו הפכו לדוברי האופוזיציה בצבא לאחר מהפך 1977 - כפי שהוכח במערכת שלום הגליל ביוני 1982.

פגישה עם ביבי

בצהרי יום בתחילת שנות האלפיים פגשתי ברחוב ויצמן בתל אביב את ח"כ ד"ר עוזי לנדאו, שתמה לאן אני ממהר. הסברתי לו שאני בדרך לפגישה עם בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, כדי להציג בפניו את תפיסתי על הרפורמה הדרושה מאוד לצבאנו. נפרדנו בידידות, ועליתי ללשכת נתניהו. שם המתינו לי ד"ר מילשטיין וד"ר מיכאל ברונשטיין. חיכינו עד שנפתלי בנט, ראש הלשכה, הכניסנו לחדרו של נתניהו, והתריע בקול תקיף "רק רבע שעה". נתניהו ביקש, שנסכם בפניו את הצעתנו שנמסרה לידו בכתב, ואז התחילה שיחה מעמיקה בנושא, כשבנט תוחב מדי פעם את ראשו מבעד לדלת, ובמבט כועס איים עלינו לגמור את השיחה. מילשטיין הציג את הנושא והרחבנו. ברגע של אתנחתה בדיון פניתי לנתניהו, "צמרת הצבא ומערכת הביטחון פועלים נגדך פוליטית". חשבתי, שבאותו הרגע שרפתי הכל, אלא שנתניהו הפתיע, וביקש ממני להרחיב. בנט נראה מדי פעם אומלל מאוד כיוון שהחרבנו לו את לוח הזמנים, אך זה לא עצר אותי. פירטתי, לבקשת נתניהו, דוגמאות להתנהגות פוליטית - משמע, מפלגתית - של הצמרת הצבאית ושל הצמרת הביטחונית, שניסו בהתמדה לסכל את מדיניות הביטחון של ממשלתו, ונתניהו סיכם את דבריי, באומרו, שהוא מודע לכך. כעבור כמה ימים נפגשנו שוב עם נתניהו להמשך הדיון בשני הנושאים שעלו, ולאחריו שלח נתניהו את בנט לשבת עם מילשטיין, ולשמוע ממנו הרחבה על הנושאים הללו.

נתניהו חזר להיות ראש ממשלה והרבה מים זרמו מאז בירקון, בשאר נחלינו ובשפד"ן. התמרדות הצמרת הצבאית-ביטחונית נגד מנחם בגין, נגד יצחק שמיר, נגד נתניהו ונגד ממשלותיהם רק הקצינה. אחרי המהפך במאי 1977 רצו בכירים בוועדה לאנרגיה אטומית, ומסרו לממשל האמריקני את כל הפרטים על-אודות הכור בדימונה (קמ"ג) - מחשש שבגין יפעל בדרכו הלא-רציונלית בעיניהם. זה נשנה, דרך אגב, בחודשים האחרונים.

חונטת הגנרלים ניסתה כל מהלך אפשרי כדי לסכל את מדיניות הביטחון של נתניהו, והדליפה הרבה - כולל הלשנות לממשל האמריקני - כדי לחזק את מאמציה נגדו. אין פלא, שכעת פועלת חונטת הגנרלים לבטל את החלטת העם בבחירות נובמבר 2023, ומנהלת, בסיוע חונטת המשפטנים, הפיכה צבאית (פוטש), שבינתיים, תודה לאל, אינה עקובה מדם.

מבנה משובש

רוב הלוחמים בצבא "הירוק" - זרוע היבשה - חובשי כִּפּות, והצבא כאילו מעודד את שילובם בעוצבות. למעשה, נעשה ההפך - מתוך שנאת הדת והדתיים: משלבים נשים ביחידות הקרביות ובמערכי ההדרכה, מגבילים חיילים בגידול זקנים, ההווי הצבאי פרוע, ומטבחי הצבא מזוהמים ורובם טר̤פים (בעיקר במוצבים). הצבא עומד, כנראה, מאחורי המסע נגד פטור לחרדים מגיוס (ראו את דברי הרמטכ"ל) אך כפי חוץ הוא קורא לשילובם. איך הוא יעשה זאת ביחידות הקרביות? - לאלוהים פתרונים. צבאנו המפואר נכשל כישלון חרוץ בניהול מערכי משאבי-האנוש שלו, טענה לפני כשנה הכתבת לענייני צבא כרמלה מנשה, ואני סומך עליה בעניין הזה.

נשאלות השאלות - כמה יעלה לגייס את החרדים? וכמה מהם יתגייסו בסוף תהליך יקר וממושך? ממילא סובל הצבא מעודף חמור של ג'ובניקים, המוּטלים כמעמסה עליו בכל הזרועות, בכל החילות ובכל האגפים. לכן, חוץ משנאת חרדים שום דבר אמיתי ומועיל אינו מניע את חסידי הרעיון לגייס את החרדים - ודאי לא טובת הצבא ולא טובת המדינה.

מעבר לכך מחרידה העובדה, כי הצבא מתאמץ להרחיק מתוכו קצינים בכירים (אל"ם ומעלה) דתיים, ומעכב (אם לא מונע) את קידומם. כך, אין כמעט בפיקוד הצבא דתיים, מעל לדרגת תא"ל - ובעיקר, לא במערך הקרבי ביבשה. האם זה מקרה? לא אאמין בזה, כיוון שאיני כל כך תמים אחרי כמעט שישים שנות התבוננות בצבאנו ומחקר עליו. יתר על כן, למרות שאחת התקלות הידועות בקבלת החלטות הנה חשיבה קבוצתית, לאלופי צה"ל, חברי המטכ"ל, אותו הפרופיל. כלומר, זו מקהלה ששרה בקול אחד ובמנעד צר, ותובילנו בבטחה ל-מאסון לאסון - כפי שהיה בשנים 1973-1967.

כשבודקים את עניינו של תא"ל עופר וינטר בולטת הפוליטיזציה האנטי-דתית; והוא אינו יחיד בדורו. כלומר, המטכ"ל עובר תהליכים מסוכנים של קולקטיוויות רעיונית, שמבטיחים את הטעויות הבאות עלינו לרעה - כמו ערב מלחמת יום הכיפורים. כמו בסדום עובר המקצץ, ופורע במי שחורג מהשורה; ואחריו עובר המותח, שמתאים את הקצרים לשורה. זה נובע גם מהכשרת הקצונה הבכירה בקורס מח"טים, במכללה לביטחון לאומי ובתוכנית וקסנר, שנועדה לחבל באמונתם בצדקת הדרך הציונית.