בימים ההם בזמן הזה, נס לא קרה לנו

לפני חמישים שנה, בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הייתי ילד בן שמונה הנושק לתשע. התמונות, המראות, הריחות, ההאפלה וחוסר הוודאות מהחזית, היגון והקדרות שאפפו אותי כילד, צפים ועולים באפי בכל שנה מחדש, חמישים שנה.

תמונות בית הכנסת המתרוקן, השכנים עם הטרנזיסטור בעיצומו של היום הקדוש, האזעקה מפלחת הלב, האחים הגדולים האורזים במהירות תיקיהם, נפרדים מאמא ואבא בנשיקה, מסרבים לפתוח את הצום, השקט שהשתרר אחרי, המצח חרוש הקמטים של אבא ועיניה הצמועפות של אימא אלו תמונות ילדותי בימי המלחמה הנוראה ההיא.

בעוד חמישים שנה יישבו בני החמישים ושמונה והשישים בבריכה בקיבוץ, במטע במושב, ברפת בכפר, במסעדה בעיר, בסלון בית, בחצר פורחת, ליד שולחן האוכל, סמוך לאח הבוערת, בשולחן המנהלים הארוך, בתור לקופת החולים וישאלו אלה את אלה, היכן היית בשמחת תורה תשע"ד? למען הדור הבא אני מעלה בשורות הבאות היכן הייתי עם בני משפחתי ואוהביי ביום שהפך משמחה ליגון, מששון לאסון, מאורה לאפלה.

ביום שישי בצהריים עוד שמתי אוזני כאפרכסת לשמוע מה תהא החלטת בית המשפט העליון בסוגיית המחיצה בריקודי שמחת תורה בכיכר דיזנגוף, באותן שעות נדמתה הכרעה זו כהרת גורל ובעלת השלכות משמעותיות. כששמעתי שכבוד השופט שלח את הצדדים לפעול לפשרה, שמחתי ונעצבתי גם יחד, מיהרתי לסיים את ההכנות ליום הנפלא, ערב שכולו ריקודי שמחה עם התורה, עם המשפחה, עם החברים בבית הכנסת הגדוש באנשים רבים, בהם כאלה הפוקדים אותו משמחת תורה לשמחת תורה.

המחיצה נשתכחה מליבי ומחשבותיי היו נתונות ל"דבר התורה" שאשא במהלך ארוחת החג, דבר תורה שירתק את נכדיי המתוקים, נהוראי, הילל ונועם, וירתק לא פחות את ילדיי הבוגרים כולל חתני וכלתי. עוד רגע קט ייכנס החג, כולם כבר לבושים בבגדי שבת ומועד, רעייתי ובנותיי מברכות על נרות שבת, בניי אוחזים במחזורי תפילה, ריח המזון המשובח עולה בנחיריי, על השולחן מונחות כבר שקיות הממתקים הצבעוניות, דגלי שמחת תורה המהודרים וספר תורה עשוי בד לנכדי, נועם המתוק, שירקוד עימו בלילה, שמחת תורה הלילה.

בית הכנסת מלא מפה לפה, אווירת החג מרוממת, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש, ריקודי שמחה סוערים מחבקים ומניפים אל על ספרי תורה, שרים, "חוטפים" סוכריות המושלכות לעיתים בכינון ישיר מעזרת הנשים. השמחה בשיאה, כולם רוקדים יחדיו ושרים בגרון ניחר: "הושיעה את עמך וברך את נחלתיך", הילדים מצטופפים סביב הגבאים, מושיטים ידיים קטנות ולב טהור וזך לקבל את השקיות המתוקות של החג.

אין מושג קלוש

הקפה שביעית, השירה נחלשה במעט, חלק מהמתפללים פוסע מאושר, מחוייך, לעבר ביתו המואר בנרות החג לחגוג עם משפחתו, ספרי התורה מובלים בשירת: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם", שלוות חג יורדת על העמק. שולחן החג עם המפה הלבנה והצחורה, עם הקומפוזיציה ההולמת את החג, ברכת אם ואב לילדים הרווקים, לילדים הנשואים, לחתן ולכלה, לנכדים היפים, לרעייה.

קידוש שבת ומועד, ארוחה כיד המלך, דברי תורה, שירה אדירה, קינוח וברכת המזון, בסלון מדברים על אורך התפילה מחר, על ההקפות בבית הכנסת, על לאן כל אחד הולך להתפלל, הנכדים בעודם משחקים במשחקי הרכבה על רצפת הסלון ושרים: "מחשבות טובות אי-אי אי-אי ... הרהורים טובים אי-אי אי-אי... " ואן לנו מושג קלוש כמה אי-אי אי-יהיה בעוד שעות אחדות.

שבת בבוקר, משכימים לתפילה, יוצאים על בהונות מהבית הנם את שנת הבוקר, אנו פוסעים, עדיין אפופי אווירת החג המיוחדת של אתמול בערב, אל בית הכנסת. שבע וחצי, משכימי קום בבית הכנסת כבר קוראים את פרקי הפתיחה בנעימות ובסלסולים במקומות הנכונים, ריח מתיקות של חג באוויר, בשעה שמונה הגיע המתפלל עם פלומת השיער המאפירה, הכלח"ש, כתבנו לענייני חילול שבת, המדלג בשקט בין מתפלל למשנהו לוחש על אוזנו דבר מה ופני השומע מתכרכמים, כמו לא שמח וקרן מאושר אך לפני רגע.

השמועה כטיבן של שמועות עשתה לה כנפיים ונחתה על אוזני, ניסיתי לבטלה ואמרתי אף אני בלחש: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", הכלח"ש הביט בי בעיניים מצועפות ואמר: "הבוקר השמחה מתה". התפילה כמעט והסתיימה, השמועות התגברו וככל שבאו מבשר ומבשרת, נתחוורו ממדי האסון נורא, "יש לפחות 20 הרוגים", אמר אחד המתפללים ונפשנו כמעט ופרחה באוויר, עשרים הרוגים.

מיהרנו ברגליים כושלות לביתנו, הרחובות התרוקנו, רב אלוף שמועתי סיפר על מחבלים מג'נין ואום אל פאחם העושים דרכם לכבוש את עפולה, בשולי הדרך החלו לעמוד צעירים ומבוגרים, לבושים במדי צה"ל, מכוניות עצרו נהגיהם נופפו לשלום לחיילים שהוזעקו בצו שמונה. הגעתי הביתה, רעייתי ובנותיי עדיין נותרו בבית הכנסת הגדול דבקות בתפילה, חרדה אפפה אותי שמא הן אינן יודעות על המתרחש.

יצאתי לקראתן, רעייתי עיניה ברכות בחשבון, התייפחה כלא מאמינה, נחרדת ממספר ההרוגים מהאירוע הנורא: "לא ייאמן 35 בני אדם נרצחו, אסון, חורבן של 35 משפחות", ייבבה בבכי מר.

קידוש מהיר

ביתי הצעירה נכנסה בשערי מתחם המגורים ופרצה בבכי ללא מעצורים, חיבקתי ועטפתי אותה והיא בין דמעותיה הרותחות וליבה המפרפר מכאב הצליחה לספר: "בדרך מבית הכנסת ראיתי חייל צעיר ואשתו הנפרדים בדמעות, שני ילדיו הקטנים אוחזים במכנסיו, מראות שצפיתי רק בסרטים או קראתי בספרים, מחתה ביתי פניה והוסיפה בקול רועד, עצר לידם אדם בעל חזות חרדית והרעיף על החייל הנרגש ברכות, התחבק עימו והמשיך לביתו".

שולחן החג נראה פתאום עצוב כל כך, יתום, התיישבנו איש איש בפינתו בסלון, דוממים, מהרהרים, אני מנסה להרגיע, כמעט ואיני מוצא את המילים, הנכדים מבינים שמשהו לא טוב מתרחש, בחוץ נשמעו קולות השכנים, יצאנו לדלות פרטים על האסון הנורא. באותה השעה נדמו חלק משכניי כדוברי צה"ל בהגזמה כשדברו על כיבוש קיבוצים ויישובים, על "כמעט חמישים הרוגים", על חטיפת חיילים, על ....שבנו לביתנו, מסננים את הדברים ומתווכים אותם לילדינו באופן המאוזן והמידתי עד כמה שניתן ברגעים אלה היה להכיל.

ישבנו לסעודת החג, קידוש מהיר, איש לא נגע בסלטים, במזון, ישבנו מהורהרים, מכונסים, מבוהלים משהו, מוטרדים ומודאגים מהאסון הנורא עליו שמענו אך לפני כשעתיים. "מחשבות טובות אי-אי אי-אי ...." נזכרתי בשיר ששמחנו בו כל כך רק אתמול ועתה "הרהורים נוגים אי-אי אי-אי...."

עידכוני החמ"ל השכונה האנושי עדכנו בכל רגע נתון, מי גויס בצו 8, מי נפגע, מה קורה בשטח, מכבדים את שומרי השבת והמועד ואינם מראים את סרטוני הזוועה עליהם הם מדברים.

השעה שש בערב, עוד חמישים ושתיים דקות תצא השבת המלכה ויצא החג האהוב, שמחת תורה, מעולם לא ספרנו באדיקות שכזו את הדקות, בשמיים לא נצנצו כוכבים רק שחור ואפל שלט מעל לזמזומי מטוסי הקרב, מהחמ"ל השכונתי נשמעה צעקה מפלחת: "100 הרוגים, לא ייאמן, לא אמיתי". הלב ממאן להאמין, מסרב לקלוט, מאיים להתפקע, מאה בני אדם נרצחו הבוקר, רק הבוקר, מאה משפחות שעולמן חרב עליהם, מאה עולמות שהיו ובין בוקר אינם.

קיבלנו החלטה עם הילדים שלא לצפות במסכים הגדולים במחשב או בטלוויזיה, אלא רק להביט מעת לעת במסך הקטן במכשיר הסלולרי כדי להתעדכן, בוודאי שלא לפתוח סרטוני אימה וצלמוות, חששנו ממראות האסון הנורא, מאה הרוגים בין בוקר אחד.

אסון נורא

התפללנו בביתנו את תפילות מנחה וערבית, ערכנו הבדלה, בלי מנגינות, בלי חיוך גדול בברכת היין כמנהגנו, מיהרנו להריח את הבשמים, להביט באש הבוערת, ולהדליק את המכשירים הסלולריים ואז חשכו עיננו. לא 20, לא 35, לא 50, לא 100 הרוגים, מרגע לרגע המספר האיום התעדכן, אין אוויר, אנו מתחבקים, קבוצת תמיכה מגוננת נפתחה במרכז הסלון שלנו שראה הרבה דברים אך עטיפה טיפולית מסוככת כזו טרם ראה.

כל אחד הביע את כאבו, את תחושותיו, את שתיקותיו, את יגונו את רגשותיו, באופן בו בחר, אנו בחרנו להקשיב לא רק לגלוי אלא בעיקר לסמוי, למתרחש מתחת למעטה הניסיון שלא צלח, להכיל את האסון נורא. המוות היכה בחלונו של עם ישראל ודפק בדלתן של מאות משפחות. נותרנו לשוחח, לשתף בכאבים, בתחושות, בפחדים, בחרדות, במה שאירע לנו.

סירבנו לסמן אשמים, סירבנו לדבר על פוליטיקה, החלטנו לחבק, לנשק, לעטוף, לגונן, לסוכך, לשרוד ביחד, מתוך עוצמה ואחריות הדדית את גיא ההריגה שנחשף במלא עוצמתו והותירנו ללא מילים, מוכי יגון וצער. כל אחד מכונס בחדרו, המחנכת משוחחת עם ההורים והתלמידים נוסכת ביטחון ותקווה, המהנדסת משוחחת עם מנהל החברה ומתאמת את המשך העבודה מרחוק, בן הזקונים הקים חמ"ל תהילים ותפילות בחדרו, הכלה פוכרת אצבעותיה, אישה האהוב, בני בכורי, נדרש להתייצב בצו שמונה.

אנו מחזקים זה את זה, הנכדים מזהים את ההתרחשות הלא שגרתית, אחד מהם מתכנס, שני מטביע תחושותיו בקרמבו שני, השלישי, הקטן ביניהם, כבר נרדם בעגלה. האוכל נותר במקרר, כולם מוותרים על ארוחת צהריים, מדלגים על ארוחת ערב, על מצוות היום, "הסעודה השלישית" אי-אפשר לוותר והיא נאכלת כלאחר יד, קצרה ודלה במטעמים, ללא שירת הנשמה הבוקעת ממעמקי הנפש כמספרת על הקושי בפרידה מהשבת המלכה.

הסעתי את בני לנקודת האיסוף, תיק ארוז לשבוע ימים נשא עימו, כמו אומר: יהא זה אפקט הפיגמיליון ונבואה המגשימה את עצמה. טורי מכוניות ואזרחים רבים נושאי תיקי גב, חלקם כבר מצוידים בכלי נשק ואפודי קרב. במקום הכינוס ממתינים להסעות שיובילו אותם לשדות המערכה, נפרדנו בנשיקה ובחיבוק אמיץ.

בבית בעת הזו כחלק מהתרפיה עסקו רעייתי ובני בפירוק הסוכה, מחזירים כל מוט ברזל וסכך למקומו, מקפלים את הקישוטים הססגוניים ומכילים חדשות לא מסוננות הנשמעות בחלל המתחם. החדשות הנוראיות ממשיכות להכות בנו ללא רחם, להצליף בלב לצרוב בנשמה, לשרוט שרטת עד, ככל שהמספרים עולים ליבנו ונפשנו שחים, הלילה הארוך אין לו סוף.

השעה כבר אחת אחר חצות, השקט בבית מפחיד, תחושת התבהלה והחרדה נוגעת בכולנו, הלילה לא ישנים, הלילה נשארים ערים עם כל עם ישראל, עם חייליו, עם אזרחיו, עם החיים והמתים, הלילה לא.