כן יאבדו כל אויבך ה'

עדיפות

העמדת שחרור/פדיון השבויים ואיתור הנעדרים בראש סדר העדיפות הלאומי כעת היא - למרות שבין חסידיה משפחותיהם - דרך אלגנטית להתנגד להכות בחמאס מכה אנושה ביותר. כלומר, להתחיל כבר עכשיו בספירה לאחור למכה הבאה, שימיט עלינו חמאס. בהקשר הזה אני נזכר בצביקה מור, שבנו נחטף לעזה, ודרש לא להתחשב בכאבו, ולהשלים את הדרוש, כדי להכריע את חמאס, וחס וחלילה לא לחזור על השגיאה בעסקת שליט.

לפני הרבה שנים אמרה גאולה כהן, שלוּ נחטף בנה (צחי הנגבי) בידי מחבלים, הייתה צורחת כמו א̤ם, אך גם צורחת לא להקשיב לה. כפי שכתב זאב ז'בוטינסקי: כדי להתמודד בהצלחה על חרותנו, אנחנו צריכים "דור גאון, נדיב ואכזר".

סוחר הסמים

להתמכרותנו לסיוע האמריקני אין שום הצדקה. אנחנו יכולים להוריד במעט (כחמישה אחוזים בלבד) את רמת חיינו, לשלם עוד מיסים, ולוותר על הסיוע, שנועד בראש ובראשונה להיטיב עם כלכלת ארצות-הברית, ולשעבדנו מדינית לוושינגטון. כלומר, להופכנו למדינת-חסות אמריקנית.

הוויתור על הסיוע הנדיב, לכאורה, יחייב אותנו להשתמש באמצעים פחות מתקדמים, אך ייצור מוטיווציה לשפרם - כפי שקרה כשצרפת הטילה עלינו אמברגו ב-1967.

מאמצי הממשל להשוות בין הסיוע הצבאי לאוקראינה לסיוע הצבאי לישראל מצביעים על כך, שממשל ביידן מנצל את מצוקתנו, כדי לקדם את מטרותיו באוקראינה. יתר על כן, הוא שואף, כנראה, להופכנו לעוד אוקראינה, שבה חיילים ואזרחים יהודיים ימותו כדי לממש אינטרסים אמריקניים.

במקביל, חסים האמריקנים על חמאס, או אפילו משמרים אותו, כדי להתחנף לאירן. לדעתי, שתי קבוצות נושאות-המטוסים ושתי ספינות הנחתים, ששלחו אלינו, נועדו למנוע אפשרות, שנתקוף את אירן במקרה של מלחמה רב-זירתית, או לסכל מתקפת מקדימה שלנו עליה. האמריקנים, כמו סוחר סמים ממולח, מציפים אותנו בסיוע, כדי להעמיק את התמכרותנו להם (ובאותה השעה לקדם את התעשיה האמריקנית, שמייצרת אותו, תוך דיכוי חברות ישראליות מתחרות).

התגובה הישראלית צריכה, לפי פרופ' אלישע האס, ידידי הביופיזיקאי - להגדיל את הייצור העצמי, תוך אי-הישענות על האמריקנים; לעבור למבנה של "אומה מגויסת", שמצטמצמת ברמת חייה לטובת שרידותה; לגוון את מקורות הרכש הצבאי, המשועבדים כיום לאמריקנים; לזכור, שהאמריקנים לא הצילו אף אחד מאז מלחמת העולם השנייה; ללמוד מהביולוגיה: כל אורגניזם משקיע חמישית ממשאביו בהכנות לקטסטרופות מאוד-מאוד נדירות, ממש חוסר-יעילות, כדי למחוק כל אפשרות של אסון קיומי. המשמעות: להכין צבא מוגדל, שמסוגל להתמודד בחמש זירות, להתאמן, לייצר תחמושת ופצצות, להחזיק מאגרי תחמושת למלחמה ממושכת ללא אספקה ממקורות זרים. זה יקר, אבל זה תנאי לקיום עצמאי".

ופרופ' האס מסיים את עצותיו, באומרו, "אמריקה דועכת ... הם רוצים את ישראל קטנה, מתגוננת ותלויה בחסדי גויים. בקיצור: חידוש הגטו של וארשה ושל וילנה בתל אביב". זה יהיה תהליך ארוך וקשה של גמילה מהשפעת הסמים האמריקניים, אך תהליך חיוני לביטחוננו הלאומי.

לא יזיק לנו לקנות בכסף מלא מה שנחוץ בארצות-הברית. אנחנו, כאמור, יכולים לעשות זאת. ובאותה ההזדמנות ניזכר בעצות, שכתב פרופ' עזרה זהר המנוח בספרו, "פילגש במזרח התיכון" (דיאלוג, 2009). זהר טען בספרו, שארצות-הברית אינה ידידותית לנו, אלא מנצלת אותנו לאינטרסים שלה בלבד, ופוגעת במדינת ישראל.

לא ניצחנו את המלחמה

אלפי הוגים ניסו משך הדורות למחוק את המלחמה מההוויה האנושית, ולא הצליחו. הם לא ניצחו את המלחמה. לכן, אנחנו ממשיכים ללחום - ולפעמים רחוקות גם מנצחים במלחמה, אך לא אותה. מבול הפרסומים הכתובים והמשודרים חוזר עד עייפה על הביטוי השגוי "לנצח את המלחמה". לשונית - זו טעות, כאמור: מנצחים במלחמה, במשחק וכיו"ב.

תמיהות

כמו את ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, קשה לתפוס את ההפתעה עם שחר בשמחת-תורה. לכן, איני מתפלא, שיש הטוֹוים כבר עתה תיאוריות קשר (קונספירציה). מתן גורודיש, סמג"ד שריון במיל', שונה כיוון שהוא מנתח עדויות, זמן ומרחב, ומגיע למסקנות מדהימות.

לדבריו, בשעה 6:30 בבוקר שמחת-תורה היה מטח עצום של רקטות, שלא הסתפק בעוטף עזה, אלא הגיע עד למרכז הארץ; כעבור כרבע שעה נפרצה הגדר בהרבה מקומות - גם כדי להוליך מערבה את השבויים ואת החטופים. אך החדירות ליישובים החלו כבר בשעה 6:30.

מכך הוא מסיק, כי הגל הראשון של חדירות ליישובים בא מכיוון מזרח - מתוך ישראל - או ממערב - דרך מעבר כרם-שלום. לדברי גורודיש, יש עדויות של ניצולים, שהמחבלים צרו על הבסיסים, ונכנסו אליהם עוד בלילה. החדירה עם טנדרים למעבר ארז הייתה רק בשעה 7:01.

העיתונאי אבי זלינגר היה הראשון, שפרסם, כי בלוני התצפית (צפלינים) של יחידה 8200 בגבול רצועת עזה הופלו כשבועיים לפני חול-המועד סוכות, ותיקונם נדחה משום-מה. לכן, שרר עיוורון מודיעיני טקטי בגזרה.

לדברי זלינגר, לפני כשנה הצליח חמאס בניסוי לקרוע באמצעות רחפנים כבלים, שהחזיקו בלון, והוא פוצץ על-ידי צה"ל, ושרידיו צללו לרצועת עזה. נראה, כי את "בריחת" הבלון לא ייחסה קהילת המודיעין הישראלית לחמאס. בלון התצפית "טל שמיים" עולה כמאה מיליוני דולר, והוא עתיר במכשור, העוקב אחר המתרחש בזירה עבור קהילת המודיעין, עבור זרוע הים ועבור זרוע האוויר. לפי פרסומים בעיתונות הישראלית, הוצב בלון כזה גם בגבול לבנון, ומאז סוף מאי הוא מושבת לאחר שנקרע בסערה בחורף האחרון ואין צפי מתי יחזור לפעילות.

בהקשר לגבול לבנון, מתברר עוד, כי אחת המטרות לירי חיזבאללה הייתה השמדת אמצעי התצפית והבקרה, שהותקנו בגבול. כלומר, כהכנה למלחמה אפשרית, עיוורו חיזבאללה את תצפיותינו.

רגע של שיר

בנובמבר 1956, הלחין עמנואל זמיר את מילותיו של הנביא עמוס (פרק א', פסוק ז' - בשינוי הסדר):

"וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, אֵשׁ /

בְּחוֹמַת עַזָּה /

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ /

בְּחוֹמַת עַזָּה /

וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. //

עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה /

וְעַל אַרְבָּעָה /

לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". //

(בעיבוד מארק לברי; מנצח שלום כהן; ובביצוע מקהלת קול ציון לגולה ותזמורת קול ישראל). השיר התקבל בציבור בהתלהבות רבה - מספרת נאווה בודק אחירון - והושר בכל הארץ. השיר, "שילחתי אש בחומת עזה", נדפס באמצע פברואר 1957 בעיתון "במעלה", בטאון תנועת הנוער העובד והלומד (כרך כ"ז, חוברת 3); ומאז לא הושמע מעולם ברדיו - גם לא באירועים, שהוקדשו לעמנואל זמיר (שנפטר בשנת 1962).

כנראה, הרעיון של עמוס הנביא לשרוף את חומות עזה לא עלה בקנה אחד עם ערכיהם של עורכי המוזיקה ברדיו. מילות השיר הרתיעו, ואפילו בתוכניות נוסטלגיה התעלמו ממנו. אחרי 67 שנה הפך השיר לאקטואלי שוב - או שמא מעולם לא פסק להיות אקטואלי, ורק נדרס על-ידי תקינות פוליטית. בהקשר לשירים, המתאימים לתקופה, שנפתחה בשמחת-תורה - הנה משפט הסיום של שירת דבורה הנפלאה (שופטים ה', פסוק ל"א):

"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' /

וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ /

וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה".

בעיקר, חשדהו

משאית הזבל באה, וחברי האמריקני התפלא, שמתפעלים אותה ערבים. "אלה אנשי הסיור של המחבלים", צחקתי. הוא לא צחק.

כמעט לכל יישוב בעוטף עזה (ואולי גם מעבר לגוש הזה) היה עזתי-מחמד, שתושבי היישוב טיפחו, דאגו לו, וסיפקו לו שפע של אהדה, של עבודה ושל דאגה. בבוקר שמחת-תורה האיוֹם היו כמה עזתי-מחמד כאלה בכוחות, שתקפו את מיטיביהם. הכוחות הללו התבססו על מידע מדויק, שסיפקו עזתי-המחמד - מי גר איפה וכו'. את מיקי מנחל עוז באו המחבלים לקחת - לא להרוג - וידעו היטב באיזו שכונה הוא גר, מה מבנה ביתו וכמה ילדים יש לו. אותו הדבר היה בנתיב העשרה. יש שמועה, שרצה ברשתות החברתיות, גם לגבי עזתי-המחמד של בארי.

שידוד המערכות אחרי המלחמה צריך לכלול דיון בשאלת העסקת העזתים אצלנו. טוב, כנראה, לא צמח לנו מזה.