אחרי המלחמה? לפני המלחמה!

הפתעת ה-7 באוקטובר הציבה את ישראל מול מציאות חדשה: לראשונה מאז הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993, ישראל נדרשת ליזום מהלך צבאי ומדיני כדי לעצב מציאות חדשה בגבולה הדרומי (רק שם? למה לא בזירות אחרות). זה קורה משום שדעת הקהל בישראל דורשת כעת הכרעה. אם אפשר מהירה. לנו הישראלים יש תכונה לאומית של חוסר סבלנות. במקרה הנדון, זהו מצרך מבוקש.

אחרי הפתיחה הזו, כדאי לכולנו לזכור כי מאז מתקפת הפתע, הדרג המדיני נמנע מעיסוק פומבי מסודר בסוגיית היום שאחרי. אפשר להעריך בזהירות שנעשו אינספור עבודות מטה בנושא. פומבית ראש הממשלה, נתניהו, אמר כי ישראל תמשיך לשלוט - צבאית - ברצועה. זה מעט מדי עבור הציבור שמבקש לדעת מתי המלחמה תיגמר, מה יהיה מצב הסיום שלה ומעל הכל מה עושה הממשלה כדי להשיב לאזרחים את הביטחון האישי שאבד להם לאחר טבח העם בישובי חבל התקומה. על היום שאחרי המלחמה מוטב להחליט לפני תחילת המלחמה, מה עוד שמועד הפתיחה ידוע אך השאלה מתי המלחמה מסתיימת אינה תמיד ברורה.

ומכאן לסוגיות המחייבות הכרעה ברורה והצגת מצב סיום רצוי לישראל, בהנחה שלא תהיה הפסקת אש. במקרה של הפסקת הלחימה (עסקה מלאה לשחרור חטופים), את ההצעות שלהלן יהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי ליישם:

1. ברצועת עזה חייב להיות קו גבול רחוק ככל הניתן מיישובי העוטף. את האחריות הביטחונית על הרצועה ישראל חייבת להחזיק בידיה לפחות לתקופה של שנה. יש לכך שתי סיבות עיקריות: אין מי שמכיר את האיומים ברצועה טוב יותר מצה"ל והזמן ינוצל לפירוז השטח; ללא ביטחון מלא שפירושו הסרת האיום כמו ירי רקטות, או חדירה לישראל, התושבים לא יחזרו להתגורר ביישובים.

2. השרה למשימות לאומיות חייבת (לא צריכה) לתבוע מראש הממשלה להקים מנהלת שתדאג לשיקום ובנייה מחדש של כל היישובים החרבים. זה היה חייב לקרות מזמן וכל יום שהשרה סטרוק לא מטפלת בנושא (וכי יש משימה לאומית חשובה מזו?) הוא כישלון מהדהד שלה. יותר מזה: היא פוגעת (גם אם לא התכוונה) בחוסן הלאומי שמשמעותו חזרה הביתה. אי-שיקום היישובים במהירות מונע מישראל תמונת ניצחון משמעותית שתפורסם בכל העולם: אנשי היישובים חוזרים הביתה כמו אומרים למרצחים: לא תגרשו ולא תנצחו אותנו.

3. ישראל חייבת לדרוש מעורבות של מדינות ערביות שידאגו לניהול הרצועה. למה? משום שלמאות אלפי פלשתינים אין לאן לשוב בצפון רצועת עזה. השטח כולו הפך לעי חורבות. עלות השיקום כולו חייבת להיות מושתתת על מדינות ערביות עשירות (ניתן להסתייע בגופים בינלאומיים, למשל קרן המטבע הבינלאומית). רצוי שהפיקוח על הכנסת חומרי הבנייה יהיה ישראלי בלבד, ואם זה לא ניתן כתוצאה מלחץ בינלאומי/אזורי, ישראל חייבת להתעקש על בידוק משותף. ללא נציג ישראלי יהיה קשה לוודא שחומרי הבנייה לא הולכים (שוב) להתעצמות צבאית.

4. עד שייבנו שוב מקומות מגורים לפליטים, יש לדאוג לרווחתם בחלק הדרומי של רצועת עזה. האחריות כולה צריכה להיות של מנגנון פיקוח בינלאומי/אזורי בתיאום מלא עם ישראל שתהיה אחראית ביטחונית לוודא שאין קיני טרור חדשים שצומחים במחנה הפליטים (הזמני?) הענק שיוקם בדרום הרצועה.

5. בתקופת מעבר שלא תפחת מחמש שנים, ישראל חייבת לתבוע ממדינות ערביות/מוסלמיות שחתומות איתה על הסכמים מדיניים לנהל את רצועת עזה בהיבטים האזרחיים. יש לכך שני נימוקים עיקריים: האחד, אין מי שמכיר ניהול על חברה ערבית/מוסלמית טוב יותר מאשר מוסלמים. השני, אם נורמליזציה אז גם הדדיות. אסור לישראל להתרפס בפני השליטים הערביים כחפצת שלום בכל מחיר. לצד הערבי (האמירויות, בחריין, סעודיה) יש אינטרסים לאומיים חשובים משלהן, שישראל יכולה לסייע בשימורם או בקידומם. בתמורה, אין מניעה שיהיו מעורבות בניהול האזרחי של הרצועה. בפרק הזמן הזה ממשלת ישראל תידרש להכריע (הציבור ידרוש זאת) מה לעשות עם הרשות הפלשתינית: האם לפרק אותה ולעצב מציאות שישראל שולטת שוב על כל יהודה שומרון וחבל עזה? האם להפוך אותה לקונפדרציה עם ירדן (ספק עם המלך עבדאללה יסכים)? או האם להסתייע בכוח המוסלמי והערבי כדי לבנות רשות חזקה שתיקח על עצמה את הניהול מחדש?

6. ולבסוף, בחזית הצפון, יש לנצל את המלחמה להרחקת חיזבאללה לקו שמצפון לנהר האואלי כפי שנקבע בהחלטת מועצת הביטחון 1701. אין דרך לבצע זאת זולת מערכה צבאית משמעותית שתגבה מישראל מחירים ויידרש לה זמן וחוסן לאומי בעורף. זה יאפשר חזרה בטוחה יותר של תושבי הצפון לבתיהם ויחזק את ההרתעה מול חיזבאללה תחת נסראללה.