אור הפרשה - עם נולד

בדיחה רצינית

הפעם אפתח בבדיחה.

היֹה היה איש קמצן, ששכב על ערש דווי. על סף גסיסתו, ביקש מבני משפחתו להתאסף סביב מיטתו כדי להיפרד מהם. התאספו כל בני ביתו סביבו, כבקשתו, ואז הפתיע הקמצן את הסובבים הנדהמים. "כולם כאן"? שאל. "אם כן, מדוע החשמל במטבח דולק"?

נשמע מצחיק? ועכשיו ברצינות. כולנו נמצאים בבדיחה הזאת. הֶרגלים שליליים עלולים ללוות את האדם עד יומו האחרון. מה שמעסיק את הקמצן רגע לפני מותו יותר מהפרידה מיקיריו זה החשמל 'המבוזבז'. וזה נכון לא רק לגבי קמצנות, אלא גם לשאר המידות. הֶרגלים מגונים ומידות שליליות שלא עובדים עליהם לשנותם, ילוו את האדם עד יום מותו.

מה לומדים מהחתול המאולף והעכבר?

אולם השאלה הנשאלת היא האם ניתן לשנות הֶרגלים או את טבע האדם? (במאמר מוסגר הרגל זו תכונה נרכשת, ואופי או טבע בבסיסם אלה תכונות מוּלדות). בדיוק בסוגיה קרדינלית זו התחבטו רמב"ם ומלך מרוקו. המלך טען שאפשר לשנות הֶרגלים ואת טבע האדם או החי. לעומתו טען רמב"ם שהטבע אינו ניתן לשינוי. ואכן, שתי הגרסאות החלוקות עמדו במרכזה של המסיבה שערך המלך לאוהביו וידידיו.

המלך הזמין את חתולו המאולף להגיש תקרובת לידידו הטוב רמב"ם, המכוּנה גם הנשר הגדול. אולם זה הכין לו הפתעה דרמטית. הוא שלף מכיסו עכבר.בראות הֶחתול את העכבר, הפיל את המגש המפואר עם התקרובת היוקרתית על הרצפה, התה המהביל נשפך ארצה והכוס התנפצה לרסיסים. החתול הֵחֵל לרדוף במרץ אחרי העכבר, לתדהמתם של המלך ואורחיו.

"רואה אתה", סינן רמב"ם, "טבע אי-אפשר לשנות. חתול תמיד יישאר חתול, שימשיך לרדוף בלהט אחר אויבו העכבר במנוסתו ללא לאוּת. עם כל הכבוד לאילוף, אין בכוחו לשנות את טבע הֶחתול ושל יצורים אחרים.

אם כך, אם אי-אפשר לשנות את הטבע, כיצד זה התורה דורשת מהאדם לשנות את מידותיו והרגליו הרעים? למעלה מזו, כל התורה מבוססת על הדרישה לשינוי דרכי האדם לטובה.

דומה כי בעצם השאלה טמונה התשובה. אכן אינסטינקטיבית אי-אפשר לשנות את הטבע, ולכן חיות אינן מסוגלות לשנות את עורן. אולם האדם הניחן בנשמה אלוקית ונברא בצלם אלוקים, ומכוח זה ניתנה לו אפשרות הבחירה במעשיו, יכול לשנות את הרגליו ומעשיו.

אבות האומה

בפרשת לך לך וּבפרשות הבאות מתגבשת ומתעצבת ראשית דמותו של העם היהודי, כשאבי האומה אברהם ואשתו הדגולה שרה אמנו מתנתקים מבית אביהם הרשע וּמהתרבות הפגנית האלילית ועושים את פסיעותיהם הראשונות במסעם לתוך היהדות הצרופה. הם הגֵרים הראשונים שעשו שינוי דרמטי וקיצוני בחייהם ועברו מסלול חניכה משמעותי מבירא עמיקתא לאיגרא רמה (מבור עמוק אל הפסגה), מעולם האלילוּת השפֵלה והעבודה הזרה אל פסגת היהדות המרוממת והעילאית, וּמאפלה לאורה רוחנית. בכך הם התוו את הדרך היהודית לצאצאיהם יצחק ויעקב, לשנֵים עָשָר השבטים ולכל העם היהודי לדורותיו, ושימשו מודל לשינוי הֶרגלים רעים ואימוץ מידות טובות, מצוות ומעשים טובים ועלייה במעלות היהדות.

הניתוק ממשפחתם ומסביבתם של אברהם ושרה הוא מוחלט. הקב"ה מצווה את אברהם "לֵך לְךָ מארצך, ממולדתך ומבית אביך". בתהליך גיבוש הזהות היהודית נדרש אברהם להתרחק פיסית מהקַל אל הכבד מארצו ממולדתו וּממשפחתו. אך הריחוק הוא לא רק פיסי. במשמעות הרעיונית, המוסיפה נדבך סמלי, ההתרחקות היא מהדרך, המדרדרת אל התהום הרוחנית, מהארציות הזרה וּמהעולם הגשמי האלילי השלילי שאותו חווה בבית אביו וּבִסביבתו הנוכרית הקודמת.

ובכך לא די. תהליך הניתוק חייב להיות טוטלי ויסודי, וּמקיף את התכונות התורשתיות והסביבתיות כאחת. ממולדתו, הכוונה לתכונות הגנטיות המוּלדות, ומבית אביך הכוונה לתכונות הסביבתיות הנרכשות.

הקב"ה מכוון את אברהם אבינו וּמַנחה אותו אל ארציוּת חדשה וייחודית ליהדות "אל הארץ אשר אראך" - אל ארציוּת מקודשת. היהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה מתנזרת מהגשמיות, כשהנזירות אף נחשבת לחטא, אלא מקדשת את הגשמיות. קידוש בשבת ובחג על היין מקדש אותו ואת הסעודה כולה. שמירת הכשרות והברכות מקדשות את המזון, טהרה מקדשת את הזוגיות וכך הלאה.

גם יורשיו של אברהם מתרחקים מהדרך הרעה ומתנתקים מאחיהם הרוצחים. יצחק, שבעקידתו הוא סמל ההקרבה היהודית על קידוש השם, נפרד מאחיו ישמעאל, אבי האיסלאם, ובנו יעקב נפרד מעשיו האדומי הרשע, אבי הנצרות. וכך יוסף הצדיק ואחיו שמרו בגבורה על יהדותם במצרים האלילית שטופת הזימה.

ירידה לצורך עלייה

לא קלה היא דרכנו. הטיפוס בסולם המצוות והערכים מלוּוה לא אחת בעליות ומורדות, בקשיים ומהמורות. אך אַל יאוש. זהו תהליך טבעי. הנפילה היא חלק בלתי נפרד מהעלייה, המצמיחה את האדם וּמחשלת אותו. הוא שאמרו חכמינו "ירידה לצורך עלייה". הֶחכם מכל אדם בספר משלי הצביע על כך כי "שבע יפֹל צדיק וקם". כן, אפילו הצדיק נופל בדרכו ולא פעם אחת אלא שבע פעמים! שבע הוא, כידוע, מספר המסמל קדושה. ככל שהרמה הרוחנית גבוהה יותר כן הדרך זרועה מכשולים רבים יותר. אך בסופו של מסלול המכשולים, האדם נצרף בכוּר ההיתוך הרוחני ודבֵק בנחישות, מתוך יציבות איתנה, והנאה צרופה בדרך התורה המעניקה לאדם משמעות וסיפוק לחייו, מעצבת ומעצימה את אישיותו ומגבשת את זהותו.

סולם יעקב

ומה הקשר לפרשת ויצא? - חלום סולם יעקב. יעקב ראה בחלומו "מלאכים עולים ויורדים" בסולם. בניגוד להיגיון הצפוי, קודם המלאכים עולים ורק אחר כך הם יורדים. בשעה שהסדר הוא הפוך: קודם המלאכים יורדים מהשמיים, ואחר כך הם עולים. מה פֶּשֶר השינוי? כמה סמלי. סולם יעקב משמש מודל לסולם הערכים היהודי, שבו הירידה היא חלק אינטגרלי מתהליך העלייה שלנו בדרכנו הנכספת אל הפסגה הרוחנית לדבוק בדרך התורה ובמורשת אבותינו ואימהותינו הקדושים.

כדי להיות את/ה צריך לשאוף גבוה. כך אמרו חז"ל: "חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". אולם בצד זאת ידועה האימרה היפה של רבי זושא: "לעתיד לבוא לא ישאלו אותך, למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית אתה". איך מיישבים סתירה זו לכאורה? לא, אין זו סתירה, אלא הַשְלָמָה. כדי להיות אתה, אתה צריך לשאוף גבוה אל ראש הסולם, אל המודל של מידות וּמעשים טובים שהתוו לנו אבותינו הקדושים, להַפנים אותו וללכת בדרכיהם. גמילות חסד, ענווה, צניעות, הכרת טובה, תפילה, שבת, הלהט לכל דבר שבקדושה וקיום מצוות בהתלהבות משקפים דוגמה למודל זה, המקיף את כל אורחות חיינו, מעניק לנו סיפוק ומשמעות יהודית, אישית וציבורית, וּמעַצב את אישיותנו.

פינת השו"ת

מה מְקור השם יהודי? התואר הנצחי נולד בפרשתנו בגלל הכרת טובה, בזכות השבט יהודה. לפי החישוב הבסיסי של ארבע אימהות, שאמורות היו להקים תריסר שבטים, כל אחת הייתה צריכה ללדת שלושה בנים בלבד. לאה זכתה לבן נוסף, ועל שם ההודייה לה' על הזכות שנפלה בחלקה קראה לו יהודה. כדי להנציח את החשיבות המהותית של מידת הכרת הטובה, שהיא יסוד האמונה היהודית, זכה עמֵנו לתואר הנכסף יהודים, על שם ההודייה לבורא שמשקף השם יהודה. אין ספק שמידה אצילה זו מקפלת בתוכה עוד מידות טובות: ענווה, ביטחון בה' והסתפקות במועט, המקנה לאדם אושר. כפי שמצביעה המשנה באבות 'איזהו מאושר? - השמח בחלקו. בפרשה הבאה, פרשת וישלח, נולד השם הלאומי הנוסף - עם ישראל, שיסודו ביכולת התמודדות עם היצר ובשררה אלוקית.

ולקינוח וורט משלי

מי הוליד את השמחה? אברהם. שנֶאמר: "אלה תולדות אברהם, אברהם הוליד את יצחק"(פרשת תולדות) . יצחק נקרא על שם השמחה שהביא להוריו ולעולם בלידתו (וזוּ גם ההוכחה שהצחוק של שרה היה של שמחה. אחרת התורה לא הייתה מנציחה את שמו לדורות). מַשְמַע אברהם, אבי האומה, הוליד את ה"יצחק" במשמעות של שמחה. אכן, אין כמו שמחה יהודית בחתונה, בשבת וּבחגים ובמהות המצוות בכלל.