פילגש במזרח התיכון

מדינת ישראל נמצאת בשעת מבחן קשה שבה, למרות כל הקושי שכרוך בכך, נדרשת מהנהגתנו יכולת עמידה בלחץ מצד הממשל האמריקני ולדחות את כל ההצעות להסדר עתידי בעזה למעט שליטה ישראלית מלאה לתקופה בלתי מוגבלת. רק כך תתאפשר עקירה אמיתית של החמאס ויצירת הרתעה מול ניסיונות השמדת ישראל. יש ביכולתה של ישראל לעמוד מול לחצים שכאלה ונחוצים לה רק הרצון ומודעות ליכולתה זו.

בספרו "פילגש במזרח התיכון" טען עזרה זוהר שלתלותה של ישראל בארה"ב יהיו תוצאות הרסניות. ארה"ב היא בת בריתה הגדולה והחשובה ביותר, אך יחסי התלות, כפי שנוצרו, אינם מחייבי המציאות והתלות של ישראל נובעת מרצונה של הנהגה ישראלית. זוהר טען שללא ישראל על ארה"ב יהיה להחזיק צי ובסיסים באזור שעלותם עלולה להסתכם בכמאה מיליארד דולר בשנה. תנועת "עצמאות" הוקמה על ידו במטרה לוותר על הסיוע הכלכלי של ארה"ב תוך ישומן של רפורמות מבניות עמוקות במשק הישראלי והתמודדה פעמיים בבחירות במהלך שנות ה-70 וה-80 אך ללא הצלחה. כעת כאשר "היום שאחרי" עולה לסדר היום, חשוב לחזור אחורה בזמן ולהזכיר בלקחי העבר.

ארה"ב פעלה לסיומה של מלחמת יוה"כ בתיקו, אך יש טענה שלמניעת ניצחון מישראל הייתה הצדקה על-רקע המלחמה הקרה. ארה"ב פעלה במשך שנים רבות להפיכתה של מצרים לבת בריתה במקום של ברה"מ, וזה עלה בידה בסופו של דבר.

דוגמה נוספת מספקת לנו מלחמת לבנון הראשונה. עם פתיחת המלחמה ב-6 ביוני 1982 זכתה ישראל לגיבוי מלא מהממשל. רייגן ומזכיר המדינה הייג הנהיגו קו ידידותי שכמוהו לא ידעה ישראל עד אז. הייג היה נץ וסבר שישראל היא בת ברית חשובה ועל כן מה שטוב מבחינתה לביטחונה, טוב גם לארה"ב. הייג נתן לישראל אור ירוק לנצח בלבנון, וצה"ל הגיע תוך שבוע לפאתי ביירות. אך ב-25 ביוני הודח הייג מתפקידו כתוצאה מלחץ של גורמים מתונים במחלקת המדינה ולתפקידו מונה שולץ, שהיה שגריר ארה"ב בסעודיה וראש השדולה הערבית בוושינגטון.

כתוצאה מכך אפשרה ישראל לערפאת ולצבאו לצאת מביירות הנצורה עם הנשק תוך שהם מסמנים תנועת וי ניצחון למצלמות וניצחונה הצבאי של ישראל התגלגל לבוץ הלבנוני. המניע להתערבותה של ארה"ב למניעת הניצחון מישראל בלבנון נבע מאי מוכנותו העקרונית של הממשל לאפשר לישראל, למרות היותה בת בריתה, לפעול באופן עצמאי לפתרון הסכסוך ולכונן הסדר אפשרי עם מדינה ערבית. בקיץ 1982, לפני הירצחו של בשיר ג'ומאייל, עמדה ישראל לראשונה לכונן שלום ולכרות ברית עם שכנתה בכוחות עצמה. בדיעבד קשה לקבוע אם הייתה לכך היתכנות, אך על כל פנים זה היה בלתי מקובל על הממשל, והוא פעל בהתאם.

כעת מדיניותו של ביידן במזרח התיכון מחויבת למתווה אובמה בסוגיה האירנית ולחזון שתי המדינות. על-פי מדיניות זו על ארה"ב אשר נחלשה בגלל מעורבות יתר במזרח התיכון, לצאת מהאזור, להשאיר את המפתחות לאירן, המבוגר האחראי, ולהתפייס עימה בכל מחיר. נושאת המטוסים, שהאמריקנים הציבו אחרי ה-7 באוקטובר, סייעה לישראל ומנעה מלחמה בשתי חזיתות בעוצמה מלאה בימים קשים ביותר. אך בסוגיית עזה מתווה שתי המדינות הוא אבן פינה אידאולוגית בממשל הנוכחי ובמדיניות חוץ רבת שנים. בישראל מבינים כעת שהמלחמה שנכפתה עלינו היא כמו מלחמת עצמאות שנייה, נשמעים קולות שהיא חייבת להביא לשינויים מרחיקי לכת בשבירת קונספציות ששלטו בישראל עד כה ושעליה לכונן את עצמה מחדש. במציאות זו נחוצה גישה שונה ביחסים עם בת בריתה הגדולה.

כצעד ראשון להשתחרר ממעמדה הלא מכובד של מדינת חסות יכולה ישראל להרשות לעצמה לחזור על הפעולה שנקטה באביב 1975 כאשר ממשלת רבין יזמה מכתב של 76 סנטורים לממשל עם הבעת תמיכה בישראל. המכתב מנע את הלחץ שהפעיל הממשל על ישראל אחרי מלחמת יוה"כ להסכים להפרדת כוחות בסיני בתנאים שלא היו מקובלים על ישראל. במכתב הסנטורים נאמר שלישראל יש זכות לגבולות בטוחים ובני הגנה וכל נסיגה חייבת להיות מלווה בצעדים משמעותיים לקראת השלום. שנה מאוחר יותר חתמה ישראל על הסכם ביניים שהיה משופר מבחינתה. מכתב הסנטורים נשאר צעד חריג, אירוע חד-פעמי וכנשק יום הדין וישראל לא הייתה זקוקה לו עוד. כעת הגיע הזמן לשקול צעד בכיוון זה.