הפריה מזרעו של מת

הנושא הקשה הזה שב ועולה לדיון מִדֵּי מלחמה או מבצע צבאי, כאשר הורים כואבים שבנם נפל מבקשים להפרות בזרעו אישה בכדי לזכות בנכד או נכדה. הכתוב להלן אינו חוות דעת משפטית או מוסרית אלא בא להציג חלק מהבעיות הניצבות בפני המחוקק או השופט כאשר הנושא הכאוב ניצב בפתח עיניים.

כאשר אדם רווק נפטר והותיר הורים שכולים המבקשים להשתמש בזרעו להולדת נכד, הבעיה מצטמצמת לשאלת טובתו של היילוד שצפוי לגדול ללא הורים. כך במידה רבה כאשר הנפטר היה נשוי או גָּרוּשׁ בעת פטירתו ונותרת אלמנה ללא ילדים והיא והורי המנוח חפצים שתהרה מזרעו (שֶׁיִּשָּׁאֵב וְיוּזְרַע ברחמה). הבעיה יחסית פשוטה למדי לדעתנו, אף שאינה נקיה מקשיים וספקות, בעיקר כאשר שוקלים כאמור את טובת הילד הצפוי להוולד ללא אב או ללא הורים. לגבי מנוח שנפטר רווק צפוי הילד לגדול אצל סביו, שֶׁמִּדֶּרֶךְ הטבע יזדקנו עוד בצעירותו ויתקשו לגדלו, יהיו מבוגרים ביחס להורים אחרים במוסדות החינוך או ילכו לעולמם בעודו קטין או אפילו תינוק.

במקרים אלו דעתנו היא שעדיף לילד שייוולד מאשר שלא יוולד כלל, למרות מגבלות או חסרונות אלו. זו בעיה מֵעֵין "שקספירית" (במחזה "הַמְּלֶט") - השאלה מה עדיף לילד או לחברה "להיות או לחדול (לא להיות)". במיוחד בישראל, בעיקר אחרי הַשּׁוֹאָה בה נכחד שליש עמנו וְמאז רַבּוּ הנופלים במלחמות ובתאונות. השופטת מרים בן פורת ז"ל דנה בשאלה דומה בבית המשפט העליון בהיותה בדעת מיעוט בתיק המפורסם של מ"י נ. ד"ר זֵייצוֹב (לעניין אחריות רופאה ליעוץ גנטי פגום שהביא להולדת תינוק הסובל ממומים חמורים ונדון לחיי סבל ומוגבלויות קשות). השאלה עלתה גם בהיבט אחר בד.נ. (דיון נוסף) נחמני נ. נחמני לעניין השתלת ביציות מופרות ברחם גרושתו של הַגָּרוּשׁ שכבר התחתן בשנית והיה לאב והתנגד להשתלת ביציות שהופרו בזרעו טרם גירושיו.

הקושי מתעורר ביתר חֲרִיפוּת כאשר המנוח היה כאמור נשוי או גרוש, ואלמנתו או גרושתו מתנגדת להפריה בזרעו ברחמה של אישה אחרת. אלמנה או גרושה כזו אפשר ונישאה מחדש, או שיש לה כבר ילדים. כאן מתעוררת שאלה למי הזכות להחליט מה ייעשה בגופת בן הזוג ובזרעו אם לא צִוָוה אותה. למי "שייכת" הגופה על אבריה? כאשר מדובר בקטין הוא נתון לאפוטרופסות של הוריו. מִשֶּׁבָּגַר גופו "שייך" לו עצמו והוא רשאי להעניק חלקים ממנו, כמו בתרומת כִּלְיָה או חלקי כבד או מֵחַ-עצמות בחיים או לקבוע בצוואה או ב"כרטיס אדי" את תרומת אבריו או כל גופתו, כמו תרומתה למדע, וגם לקבוע מה ייעשה בגופתו לאחר הפטירה.

אולם אם לא צווה כאמור - האם השליטה בגופתו עוברת לאלמנתו? כלום רק היא זו שתחליט אם זרעו יישאב וישמש להפריה? האם נישואים מפקיעים כל שמץ זכות של הורי המנוח בגופת בנם ו"הבעלות" עליה עוברת לאלמנתו באופן בלעדי? האם בכלל יש למישהו "בעלות" או זכות חזקה והחלטה לגבי אדם אחר? מאז ביטול העבדות אין לאדם אחד שליטה או בעלות על אדם אחר, האם עצם המוות מקנה "זכויות" על גופתו?

אולם בהיבט רחב יותר קיים גורם נוסף ב"זירה" וזו המדינה. אם המנוח היה עבריין למדינה יש סמכות לעצרו ולאסרו. היא גם מוסמכת לגייסו לשרות צבאי ולשלחו לקרב בו יסכן את גופו ואף את חייו. המדינה אף מוסמכת לצוות על כליאתו עקב סירובו להתחסן בעת מגיפה וכך למנוע סיכון לציבור וכך גם כְּפִיַת אשפוזו במוסד פסיכיאטרי עקב מחלת נפש שסכנה בְּצִדָּהּ לו עצמו או לציבור.

להתנגדות אלמנה לשימוש בזרע בעלה המנוח יש היבט נוסף, כספי: היא כאלמנתו ירשה חלק או אפילו את כל רכושו, אם על-פי דין ואם מִכֹּחַ צוואה. עתה אם ייעשה שימוש בזרע וייולד מהמנוח ילד (שלא היה קיים בעת כתיבת הצוואה) הנה ניצב לצידה "יורש" נוסף ויש לכך השלכות כספיות ניכרות. במסגרת ההלכה הכללית הורים חייבים לזון את צאצאיהם. היה ונולד ילד מהפריה כזו - ואפילו התחייבו המבקשים שלא לדרוש עבור היילוד חלק בצוואה או מזונות - אין להתחייבות כזו ערך ממשי, כי לפי עקרון טובת הילד אין נפקות לוויתור כזה הפוגע בזכויותיו המוקנות של הילד. והיה וְסָבַיו של התינוק נפטרו כלום נחייב את האלמנה שלא יְלַדְּתָּהוּ לדאוג לצרכיו? אין לפטור שאלה זו במשיכת כתף, כי גם אִם האלמנה פטורה מחובה לַזּוּן ולפרנס ילד שלא היא ילדה, הנה לאותו בן שנולד מזרעו של המנוח זכות לתבוע מזונות מעזבונו ומשך ח"י שנותיו עד לבגרות הוא עשוי לחסל את כל העזבון ונמצאת האלמנה מופסדת.

כאן עולה שאלה נוספת: האם אדם שתרם זרע ל"בנק זרע" חייב במזונות צאצאיו מאותן תרומות? ככל הידוע לנו מספר בתי משפט במערב חייבו את התורם במזונות צאצאיו. הסודיות הרפואית ורצונו הטוב לתרום, אפילו ללא תמורה, לנשים הזקוקות לתרומה כזו אינם משחררים אותו מחובותיו כלפי "בנו". בוודאי שכך לגבי תורם שֶׁנָּטַל תשלום עבור תרומתו. שאלה נפרדת היא לגבי אפשרות תביעות פיצויים או שיבוב כלפי הבנק שגילה את זהות התורם, מה גם שאפשר וגילה כך עקב צו גילוי שיפוטי.

לא מכבר פסק בית משפט בישראל כי אדם שזרעו "נגנב" (בידי בת זוגו בקונדום שנטלה ללא ידיעתו ועשתה שימוש בתכולתו) חייב במזונות הילד שנולד מזרעו הגנוב. לפי עקרון טובת הילד הַיִּלּוֹד אינו אחראי לעבירות ומשוגות הוריו. בפסיקה קודמת כבר פסקו בתי-המשפט שאין לקבל, בד"כ תביעת הגבר נגד אִמּוֹ של הילד שנולד כאמור, כי כל חיוב האם בכספים יגרע מיכולותיה לספק לילד שהיא מְגַדֶּלֶת את מזונותיו וצרכיו. בעקבות הָאִמְרָה "חכמים הזהרו בדבריכם, אפשר להוסיף "גברים הזהרו בתרומות זרעכם".

נושא זה של תרומות זרע, אשר נפוץ מאוד כיום, ואחריות התורם למזוות צאצאיו, כמו גם שאלות נוספות בתחומים אלה טעונים חקיקה לאחר שקילת כל השיקולים. נקווה שהכנסת הבאה, שיש לקוות שתהא אכן מחוקקת, תענה גם לשאלות אלה.