הבעיה של הנשיא ביידן ושלי..... הגיל

ביידן צעיר ממני אך הוא שוכח דברים וגם את העובדה שהוא זקן. אני לא.

במהדורה הדיגיטלית של הארץ- 8.2.2024 - רחל טלשיר מציגה שאלה: איזה טעם, אם בכלל, יש לחיים אחרי גיל 95. היא מציינת כי כל מחקר בנושא - מדעי או אנתרופולוגי, אפוף שאלות רבות ומעל כולן מרחפת שאלת השאלות: מה התכלית? הרבה דיונים, ויכוחים ומאמרים מנסים לענות על השאלות האלה, ומטבעם מעלים עוד ועוד שאלות נוספות. האם, למשל, איכות החיים מסוגלת להדביק את הקצב המהיר שבו מתקדמת הרפואה המודרנית בהארכת תוחלת החיים האנושית.

ב-11.1.2023 הקדשתי פוסט לספרון של ידידי שייקה תדמור - פרפסור ישעיהו תדמור, על "חוכמת הזקנה" והבאתי כמה תובנות מעניינות מתוך הלקט.

על תפיסת הזקנה שייקה תדמור אומר בין היתר שהאדם הקשיש חופשי יותר לעשות מה שמתאים לו לעשות גם אם אחרים מסתייגים מזה. כשהוא מתייחס להבחנה בין עיקר לתפל הוא קובע כי חוכמת הזקנה משכילה להבחין באורח מדויק יותר בין החשוב לפחות חשוב. בין הרלוונטי - בין "ייהרג ובל יעבור" - לבין "לא נורא - במקרה הזה אפשר לעבור". זה אמור לגבי תפיסה ספקנית של הדברים כמו קבלה פתוחה וידידותית יותר של "צחוק הגורל" ולעתים גם גישה עוקצנית יותר.

עקרון חשוב בכתובים שלו הוא שנתינה אינה תלויה בדבר אלא מתוך אהבה שמשמעותה בראש וראשונה העברה מעצמי - משכלי, מתובנותיי, מניסיוני, מנפשי ומרוחי - אליך או אלייך. עם הנתינה מתחזקות התחושה והמודעות לכך שמה שאני נותן בתחום הרוח יישאר בידיך ובידייך, בידי צאצאיי, גם אחרי מותי. הנתינה מלווה עתה אפוא בהכרה שכלול בה יסוד ההנצחה. כך אני מנציח את עצמי בקרב יקיריי. הזכרתי רק מספר קטן של היתרונות בזקנה שפרופסור ישעהו תדמר חולק עם קוראיו.

הבאתי עוד תובנה והיא ההתייחסות של סוקרטס גדול חכמי אתונה לזקנה. "נהנה אני מאוד לשוחח עם זקנים מופלגים, אותם אנשים שעברו לפנינו את הדרך, שגם נצטרך לעברה, כדי לשמוע מפיהם מה טיבה של אותה דרך".

הנה מה שסוקרטס היה שומע ממני - כמי שהגיע למה שקרוי "גיל מופלג" אני רואה לנכון להעלות לצד הפלוסים שהעליתי כמה מינוסים שיש בזקנה. למניעת קנאה ועין רעה. אמרתי לילדיי כי הזקנה דומה לעץ בָּלוי, שכול רמש עף וכול שרץ זוחל מטפסים עליו. יתרה מזאת. יש תור גדול של מדווים ופגעים רעים, וכאשר אחד מהם יוצא - הבא אחריו נדחף פנימה ולא משאיר ולו רגע של מנוחה. ולא זו בלבד, אלא בתרחיש אני יודע שמשהו לא טוב יקרה. אני לא יודע איזו צורה זה ילבש אבל אני יודע שהיא לא תהיה נחמדה. הזכרתי באחד הפוסטים כמה אני נהנה מישיבה על ספסל בשדרות בן ציון שבהן אני מתגורר. אבל כשאני רואה צעירות וצעירים על אופניים, על קורקינטים, רצים או אף הולכים לאט, אני מקנא. לו אני יכולתי ללכת בצעד רגיל ובלי מקל וגם בעליות כמה נהדר זה היה. אנשים שהעתיד לפניהם, בלי מקל, בשעה שאצלי העתיד הוא מאחוריי עם מקל...

תוספת מאזנת

אנשים מבוגרים, הואיל והגיל דוחף אותם הם דוחפים חזרה, כמו בתור לאוטובוסים. תמיד תמצא את המבוגרים, או רובם, דוחפים עצמם בדלת כאילו שזה האוטובוס האחרון. לפני כמה שנים ואני כבר די מבוגר, הגעתי לתחנה ובמרחק כמה עשרות מטרים שמתי לב שהנוסע האחרון נכנס ואני רץ כדי להספיק להגיע לפני שהנהג יסגור את הדלתות. לפני שנכנסתי לאוטובוס נכנסתי בעָמוּד ונפגעתי בראשי ובעיניים אבל הגעתי לאוטובוס. עשיתי את זה. הגברת הראשונה שנתקלתי בה קמה ממקומה, נתנה לי טישיו ולקחה ממני את הכרטיס כדי להעביר אותו באטומט. כולה מתח ותשומת לב. רק אז שמתי לב שמשהו אדום נוזל לי על החולצה והוא בא מאזור הפנים והעין. סיימתי את הנסיעה במיון בבית חולים איכילוב. כיום אין חשש כזה גם אם יבואו שני אוטובוסים בקו שאני משתמש בו. אין חשש שארוץ לעמוד, שכן גם אם איזהר, את האטובוס הזה לא אתפוס. ואני דווקא מתגעגע לריצה. בגיל שלי מה שרץ זה הגיל.

ההתעמלות שלי היא אם נשמט ממני דבר, אוֹכֶל או חפץ, ואני צריך להתכופף כדי להרים אותו. או יותר מזה, אם נשברת צלחת, כוס או ספל, דבר שקורה לעתים, עלי גם לנקות. אני לא אוהב לנקות או לשטוף כלים, וגם זאת בלשון המעטה. אך זאת הדרך שאני מאבד קצת קלוריות, אם בכלל יש בי עודף מהם. תרגיל אחר הוא נסיון לתפוס זבוב. זה מאבק איתנים, שהקדשתי לו סיפור קצר. במקרה שלי הקשר בין הגוף והנפש הוא כזה, שהראשון משפיע יותר על השנייה מאשר להפך. אילו הנפש הייתה דומיננטית, הגוף שלי היה במצב טוב יותר.

אזכיר עוד דבר או שניים שעולים בדעתי שאינם לטובתי. לדוגמה אני משתמש במחשב בישומים שונים, גם בו וגם בטלפון הסלולורי. בשעה שאני שם דגש גדול על תשומת לב, וכמעט דורש זאת גם ממשפחתי, אני עצמי לא מצטיין בזה. זאת מן הסתם תכונה אישית אבל אין לי ספק שהזקנה תורמת את חלקה. ומדובר בעיקר בתשומת לב של הנקרא. יש אנשים שקוראים משפטים במקום מילים ואני נמנה אתם. אבל במקרה זה אם ישנו מסר של שני משפטים אני אמור לקרוא את שניהם. אלא שלעתים אני קורא את המשפט האחרון, כנראה בהנחה שהוא מסכם את הכתוב, אלא שהמשפט הראשון היה בנושא אחר ואני לא קראתי אותו. או משהו שאין בו חֶסֶר אלא יתר. ככה לדוגמה בוווטסאפ עם העוזרת שלי - התלוננתי על שפסחה על איזה פריט או שניים ברשימת הקניות. אלא שכעבור כמה דקות אני מקבל מסר מנכדתי: המסר שהגיע לענף אחד של המשפחה בכול הקשור ברשימת הקניות. כלומר במקום להעביר זאת לעוזרת העברתי זאת לכתובת הקרובה ביותר על המסך. לשמחתי המסר לא עשה את דרכו לאיזה מודע או מכר והוא היה מן הסתם מגיע למסקנה שהאיש הזה, כלומר אני, הגעתי לדרגה גבוהה של דימנציה.

חוסר תיאום

חוסר הסינכרון או התיאום הזה מזכיר לי סרט תעודה שעשיתי עם סיום עבודתי כמנהל החדשות בטלוויזיה. במהלך התפקיד הגעתי למסקנה שהציבור הישראלי שחווה את "פלאי הטלוויזיה" רק כמה שנים לא ידע את המורכבות של המדיום הזה בהשוואה לעיתונות הכתובה ולזאת המשודרת - הרדיו. הפקתי וביימתי סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות". כיכב בו מי שהיה הכתב הכלכלי של הטלוויזיה, אברהם קושניר-קוּשי וסביבו רקמתי את הסיפור. בסרט שילבתי גם קצת הומור עוקצני על עצמנו. האמצעי החזותי בתקופה הזאת היה הסרט, לא האופטי אלא "השיטה הכפולה" - double system - לאמור שני סרטים - אחד חזותי והשני קולי והסינכרון ביניהם נעשה על-ידי העורך על שולחן העריכה. בזמני - הסטינבֶּק. במקרה אחד היה לאותה מהדורת החדשות סרט על לולים ותרנגולות, והיה סרט על נאום שר החוץ שלנו אבא אבן. בעת ההעברה לוידאו שמנו לב שבקול היה קרקור תרנגולות ועל המסך הופיע שר חחוץ אבא אבן, אחר הנואמים הדגולים. טעות בסינכרון. זה נכלל בסרט.

טעות אחרת ששולבה בסרט הייתה הסיבה לשם הסרט שנקרא "סטֶטוֹסקוֹפּ לא עושה חדשות". והמעשה שהיה כך היה. בימים ההם ובזמן הזה העברה בלויין בתוך ישראל הייתה עדיין בגדר דימיון. הכתב מנשה רז נסע לאילת לסקר את הביקור של נשיא המדינה. לאחר שצולם החומר הוא הועבר למארז שאותו מנשה שם בתוך מזוודת יד. כשהגיע חזרה מאילת לשדה התעופה בתל אביב, הוא שלף מן התא שמעל המושב את המזוודה והגיע במונית ל"בית היהלומים", בית הטלוויזיה הישראלית ברוממה בירושלים. כשהוא נכנס ל-intake, קֶלֶט-הסרטים ופתח את המזוודה הדבר הראשון שהוא מצא היה סטטוסקופ של רופא ובהמשך כל האביזרים שרופא נושא אתו בעבודה. כמובן שהרופא מצא במזוודה שהוא שלף סלילי סרטים. לנו לא היה הסרט על ביקור הנשיא באילת ולרופא לא היה סטטוסקופ לבדוק את הפציינטים. אותה מזוודה עם תכולה שונה. כמעט כמו האדם בזקנתו. אז הנה פלאי הטלוויזיה של פעם ופגעי הקשיש עכשיו.