למה לפלשתינים לא מגיעה מדינה

לפני יומיים כתבתי בקצרה: "אין עם פלשתיני, בדיוק מאותה סיבה שאין עם ירדני או עם סורי. יש עם ערבי, יש שפה ערבית, יש תרבות ערבית...". אני מקווה שגם בפורמט הדלוח של X, אינני צריך להסביר מדוע אין היסטוריה פלשתינית. מי שמתעקש בכל זאת מוזמן לעיין בספרו של אסף וולך שאף הפך להיות רב מכר באמזון: A History of the Palestinian People: from Ancient Times to the Modern Era.

בשביל לענות על השאלה העקרונית, אני חורג רגע מהכללים של הפורמט. ישנן שתי אסכולות מרכזיות בחקר הלאומיות. האסכולה שנקראת מודרניסטית ואילו ההפוכה הנקראת פרימורדיאלית. מהגישה הפרימורדיאלית מסתעפת גישה שלישית שנקראת אתנו-סימבולית, אך נוותר עליה לצורך דיון זה.

האסכולה הפרימורדיאלית (והאתנו-סימובלית) מניחה שהאדם הוא יצור חברתי שמשתתף בקהילה אתנית תרבותית עם יומרה פוליטית. לכן עמים מבקשים לממש את עצמם במדינות. בין החוקרים וההוגים של הגישה הזו ניתן למנות את יוהן הרדר, אתוני סמית, אדירן הייסטינגס, ארנסט רנאן, יורם חזוני, סטיבן גרוסבי, אסף מלאך ועזר גת.

הטיעון שלהם הוא שגם אם מדינות לאום באירופה הם תופעה מודרנית, הרי שהם המשך של מטען תרבותי, סימבולי ואתני שקדם למודרניות. לכן למשל אפשר למצוא דפוסיים לאומיים מובהקים החל מהמאה התשיעית באי הבריטי. זאת ועוד, אין מדובר כלל בתופעה אירופית, ולכן היא לא קשורה למודרניות. הלאומיות היא נטייה אנושית שחוזרת על עצמה גם בתקופות לא-מודרניות בעליל. מיותר לציין שאין טענה זו מניחה שכל האומות הנוכחיות הן בהכרח המשך של אומות עתיקות או שמדובר באיזושהי חלוקה מטאפיסית נצחית. אומות נולדות ומתות בתהליכים היסטורים רגילים. הם פשוט מניחים שהלאומיות איננה המצאה מודרנית. זאת בניגוד לאסכולה המודרנית, שעכשיו קל להבין את שמה המתעתע.

אסכולה זו, שבין הוגיה ניתן למצוא את אלי כדורי, ארנסט גלנר, בנדיקט אנדסון, הנס קוהן, אריק הובסבאום ושלמה זנד, גורסת שהלאומיות היא תופעה מודרנית. האדם לדידה הוא אומנם יצור חברתי, אך בלי קשר למסגרת פוליטית. ההמונים לא שאפו לאורך ההיסטוריה לייצר אחדות בין זהות אתנית ותרבותית לבין היחידה הפוליטית. בקשת הזהות היא עניין מודרני שלפי המחמירים בגישה נוצר במחצית השנייה של המאה ה-19, משלל אינטרסים פוליטייים. כלומר כאשר ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד איטליה ב-1871, אין באמת איטליה. זו המצאה של מסורת, מצג שווא. לדידם, רק בעת החדשה בני האדם החלו לראות את עצמם חלק מלאום ולתבוע זכויות פוליטיות ולאומיות. אין עם ואין דת. הכל אינטרס פוליטי. המצאה מודרנית.

איזו אסכולה צודקת? תלוי במקרה. ישנם מקרים ברורים של מדינות פוסט-קולניאליות שונות שבהן צורפו שורה של שבטים וקבוצות אתניות על-ידי השלטון הקולינאליסטי האירופי למדינה אחת. מאידך ישנם מקרים ברורים שדווקא ידה של האסכולה הפרימורדיאלית על העליונה. ישנן כמה דוגמאות מובהקות לעמים עתיקים, עם תודעה פוליטית ארוכה: סינים, יפנים, יוונים, פרסים, הינדים, ארמנים ויהודים.

נחזור לעניינו - הפלשתינים. אין עם פלשתיני, זאת למרות שיש לאום פלשתיני. בשביל להסביר את הטיעון ראשית נחזור על ההבדל בין "עם" לבין "לאום". המושגים "עם" ו"לאומיות" מתארים ממדים שונים של זהות קולקטיבית וארגון חברתי-פוליטי. "עם" זו קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים, למשל העם הערבי - יש לו שפה, תרבות, היסטוריה וזהות אתנית ודתית. מאידך "לאומיות" היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת באופן עקרוני לסדר את העולם בהתאם למדינות שבהן יש ריבונות לעמים. בדר"כ לעמים יש תנועות לאומיות. לתנועה הלאומית של העם היהודי קוראים למשל התנועה הציונית.

תנועות לאומיות מצדיקות את קיומה של מדינה לאום על-מנת לשרת ההגדרה העצמית. זהו צידוק לאומי-רפובליקאי. צידוק זה טוען שעל-מנת שעם יכול לבטא באופן מלא את עצמו הוא זקוק לריבונות במדינה עצמית, שתאפשר לו לבטא את עצמו באופן חופשי. זאת ועוד, מדינת לאום מאפשרת לכל פרט לקחת חלק במסגרת פוליטית המחזקת את תחושת השייכות בין הפרט לכלל. סדר פוליטי לאומי, אם כן, הוא לא מוסרי, אלא הוא גם יעיל, שכן מדינת לאום מאפשרת לייצר הזדהות, לקדם צדק חברתי ואחווה, ואף מסייעת ליציבות הבינ"ל.

מדוע לא קמה מדינה פלשתינית בין 1948 לבין 1967? זאת משום שאין עם פלשתיני. הלאום הפלשתיני הומצא באמצע המאה-20 כתגובה להקמת מדינת ישראל והוקם למען מטרה אחת - חיסולה. הדבר בא לידי ביטוי מפורש במסמכי היסוד של האמנה הפלשתינית בשנת 1964 (שימו לב לפני ה"כיבוש"). סעיף 19: "חלוקת פלשתין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...ממשום שהן נוגדות את רצון העם הערבי". אם כך, נשאלת השאלה מה מצדיק את הקמתה של מדינה פלשתינית? שום דבר.

המקרה הפלשתיני הוא ייחודי. לעם הערבי בגלל נסיבות היסטוריות ישנן 21 מדינות לאום: מצרים, עירק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן, לוב, סודן, מרוקו, טוניסיה, כווית, אלג'יריה, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר, עומאן, מוריטניה, קומורו, סומליה, ג'יבוטי. מדינות אלו מאפשרות לעם הערבי לבטא את עצמו באופן מלא. הוא לא זקוק למדינת לאום נוספת בשביל לאפשר לעם הערבי לבוא לידי ביטוי.

המחשבה שמדינה פלשתינית תסייע ליייצר יציבות אזורית או תתרום לצדק ולאחווה, נבדקה היטב ב-30 שנים האחרונות. את תוצאות הניסוי ראינו כולנו בטבח שמחת תורה. הלאום הפלשתיני לא קם על-מנת לשרת את עצמו, את האנושות, או את הצדק. התכלית המרכזית היחידה שלו, היא חיסול הציונות.

נותרנו עם שני תירוצים להענקת מדינה ללאום הפלשתיני:

התפיסה המערבית - המבקשת לכונן צדק באמצעות הענקת זכויות אזרח לכל אדם כחלק ממדינת לאום. אולם אם הדרישה היא הענקת זכויות אזרח אלו צריכות להתרחש במדינות לאום ערביות אחרות ולא על חשבון חיי היהודים במדינת ישראל. העם הערבי מבטא היטב את עצמו והלאום הפלשתיני הביא לעולם, בהתאם לכוונת מולדיו, רק מוות, טבח וטרור.

התפיסה המוסלמית - הרואה בארץ ישראל אזור שהיה דאר-אל-איסלאם והפך לדאר-אל חרב ולכן מייצג רגרסיה בתפיסת הגאולה המוסלמית, וככזה מזמן ג'יהאד לשחרור אדמת הווקף.

האסון הוא שבנאיביות מחרידה (מטובלת באנטישמיות), התפיסה המערבית משתפת פעולה עם האתוס המוסלמי במאבק נגד מדינת ישראל במשך שנים, לא רק במימון סוכנות הפליטים אונרא (להבדיל מסוכנות הפליטים אונצ"ר) שתכליתה שימור בעיית הפליטים בשביל שאלו וצאציהם יהיו כלי לחץ מתמיד להחרבה דמוגרפית עתידית של מדינת ישראל. אלא גם בדרישה החוזרת ונשנית להקים מדינה ללאום ללא עם. מדינה שאם חלילה תקום תשרת את תכלית הקיום של הלאום שלה. חיסול ישראל.

להרחבה על לאומיות מומלץ לעיין בספריו ומאמריו של ד"ר אסף מלאך:
מבוא ללאומיות, בהקשר הפלשתיני ובהקשר היהודי-ישראלי.