סקירה של השיר מניפה של גילת עירון-בהר

מניפה

יַלְדָּה מְכֻוֶּצֶת לִנְקֻדָּה
יָד עַל בֶּטֶן כּוֹאֶבֶת אֵימָה
אוֹכֶלֶת עֶצֶם מֵעַצְמָהּ
כִּי אֵין לָהּ מִלְּבַדָּהּ.

שִׂמְלָה רוֹקֶדֶת בָּרוּחַ
מְנֻקֶּדֶת בִּמְנִיפַת הַבַּד
רֶוַח מֵהַצַּד, שֵׂעָר פָּרוּעַ,
לָשָׁה חֹמֶר נֶפֶשׁ בַּיָּד.

טַוָּסִית שְׁמוּרָה
פּוֹרֶשֶׂת נוֹצוֹתֶיהָ
בִּתְאוּרַת קָרָא וּבָרָא
מְחַזֶּרֶת אַחַר קוֹרְאֶיהָ.

פֶּה-רַךְ רַב צְבָעִים
פּוֹרֵץ אֶל הָעוֹלָם כָּאוֹר
פֹּה-רֵיחַ בַּמֶּרְחָבִים
בְּאַבְקָנָיו מֵפִיץ מָזוֹר.

1. הכותרת:

אפרט מעט כדי להראות את חשיבות הכותרת. מניפה היא בעלת ערך אמביוולנטי גם כמכשיר גם במשמעות תנופה: כלומר: מְנִיפָה היינו נפנוף להזרמת אוויר לצורך קירור, השימוש הה הוא בדרך כלל במצבי חום הדורשים קירור.

המניפה היא מוצר שעיתב האדם לשימושו. אך המניפה יכולה להיות גם בעלת ערך אמביוולנטי היינו מניפה כמשמעה להזרמת אוויר לקירור או כמנוף לחיים מלשון תנופה לצורך שיפור ההישגים. אם כך האם יש לשיר שני רובדים? היינו מניפה בשני מובניה או כפי שנראה לעיין המכשיר מניפה? על כך יש לפנות לשיר עצמו.

מצאנו שכבר הכותרת של השיר מזמנת את הקורא לחשוב לאן פני השיר מועדות. והסקרנות עשויה למשוך את הקורא כבר מהכותרת אל השיר.

בית ראשון:

יַלְדָּה מְכֻוֶּצֶת לִנְקֻדָּה
יָד עַל בֶּטֶן כּוֹאֶבֶת אֵימָה
אוֹכֶלֶת עֶצֶם מֵעַצְמָהּ
כִּי אֵין לָהּ מִלְּבַדָּהּ.

בעוד שהקורא מצפה לתמונת המניפה, לתומו או להפתעתו הוא פוגש בטרום מניפה וגם לא באדם המבוגר שיצר את המניפה, אלא בילדה הקטנה. הילדה הקטנה מכווצת למעין נקודה קטנה במרחב הגדול כמו מניפה סגורה שטרם נפרסה מול מרחב העולם האין סופי המניף את עצמו.

הילדה חשה בדידות וגם כאב. היא בודדה (אין לה אחות למשל). המשוררת מבליטה כאן את החומריות, הגשמיות ומציאות החיים הרגילה. ילדה, בטן, כאב, עצם, בדידות. המצב המתואר הוא סטטי והילדה מכונסת בתוך עצמה. הקורא מצפה לפתיחות כל שהיא של המניפה הפנימית והחיצונית שלה.

רובד שני:

המילה אֵימָה מעוררת אסוציאציה לאמא. מכאן אפשר לדמיין שהילדה הבודדה שכואב לה צצפה למניפה, קרי לאימא שלה שתוציא אותה מהבדידות, כאילו תמנף אותה לאור.

שִׂמְלָה רוֹקֶדֶת בָּרוּחַ
מְנֻקֶּדֶת בִּמְנִיפַת הַבַּד
רֶוַח מֵהַצַּד, שֵׂעָר פָּרוּעַ,
לָשָׁה חֹמֶר נֶפֶשׁ בַּיָּד.

מנקודת הפתיחה של נקודה במרחב מתחילה תנועתיות, דינמיות. השמלה מונפת במרחב על-ידי הריקוד. והילדה שעמדה בנקודה אחת מתחילה לנוע במרחב. תנועתיות הבד של השמלה ברוח, מעלה עליה, כביכול, נקודות בשל תנועת הבד. ברור שהנקודות שעל השמלה מקבלות פרשנות בשיר שוהן תוצא של מניפת הבד ברוח, והדימוי הדמיוני המופשט הזה יפה. הרווח מהצד והשער הפרוע מעידים על תנופת הריקוד שהוא כנראה ריקוד סוער.

רובד שני:

הילדה כבר יצאה מעצמה והיא פועלת למנף את עצמה "לָשָׁה חֹמֶר נֶפֶשׁ בַּיָּד" ( אוקסימורון יפה).

טַוָּסִית שְׁמוּרָה
פּוֹרֶשֶׂת נוֹצוֹתֶיהָ
בִּתְאוּרַת קָרָא וּבָרָא
מְחַזֶּרֶת אַחַר קוֹרְאֶיהָ.

אם נסכם עד כה: התחלנו בנקודה גשמית אחת, עברנו לצורה המופשטת ועתה המניפה מופיעה גם בעולם החי. היא לא נוצרה על-ידי האדם וגם לא מהבד שיצר האדם אלא מוצר טבעי של החיה הטווסית הפורשת נוצותיה. והנוצות צבעוניות ויפות כמו הוארו באור מסוים. כך היא מחזרת אחרי הטווסים. כלומר גורמת להם לפרוש כנפיים ולרצות בה.

בית אחרון:

פֶּה-רַךְ רַב צְבָעִים
פּוֹרֵץ אֶל הָעוֹלָם כָּאוֹר
פֹּה-רֵיחַ בַּמֶּרְחָבִים
בְּאַבְקָנָיו מֵפִיץ מָזוֹר.

מכאן היא עוברת לעולם הצומח - הפרח כמניפה פורח במרחב, מניף את אבקניו והם כמצופה יפיצו בריאות ומזור לכל מה שבמרחב.

סיכום

באמצעות המניפה מראה המשוררת את השימוש בה אצל האדם, החי והצומח. הילדה הקטנה המכווצת לנקודה סטטית עצובה וכואבת מתעוררת אל ריקוד במרחב ושמלתה כמניפה. כמו המניפה הסגורה שנפתחת כך הילדה שהייתה בנקודה סטטית אחת הופכת להיות דינמית, שמחה, רוקדת ומתנופפת לכל מקום. מכאן היא מתארת את הטווסית ומניפתה הטבעית העשויה נוצות שמשתמשת במניפה לחיזור ומסיימת בפרח שמביא באבקניו שמפזרם בתנופה מזור לכל אשר אבקניו מגיעים אליו.

המסר של השיר: לא להישאר בנקודה אחת, לא להתכווץ כילדה קטנה אלא לפרוש כנפיים, לעוף, לרקוד, לשחות עם הזרם ולא לקפוא על השמרים.

אמצעים ספרותיים


כללי:

השיר שקול ומחורז - "שִׂמְלָה רוֹקֶדֶת בָּרוּחַ". במקום לומר היא - הילדה רוקדת היא משתמשת בשמלה הרוקדת ברוח וברגע שהקורא רואה שמלה, הוא רואה את הילדה או האישה. זו צורת המחשה עקיפה ויפה.

אוקסימורון - לָשָׁה חֹמֶר נֶפֶשׁ בַּיָּד. נפש = רוח. חומר = גשמיות.

מצלול - פֶּה-רַךְ רַב צְבָעִים פה רך = פרח. פֹּה-רֵיחַ בַּמֶּרְחָבִים פה ריח = פורח