מדינה אחת לעם אחד או שתי מדינות לשני עמים

אני בוגר הטכניון בהנדסת חשמל ולמדתי מהפרופסור עזרא זאב ז"ל לפתור בעיות בשיטת הסופרפוזיציה על-פיה במערכת לינארית, כאשר מפרקים בעיה למרכיבים ופותרים נושא נושא אזי סכום הפתרונות הוא פתרון של הסכום, ופתרון כל נושא בנפרד הוא הרבה יותר קל מאשר פתרון ערב רב של בעיות במקביל.

חיינו אינם לינאריים. אם אני נותן ביס רציני בפלפל חריף אזי גלידה לא תפתור לי את הבעיה, על-אף שבממוצע שתיתי כוס מים. אבל אם נאמץ את השיטה תוך הבנה וערנות למגבלותיה נוכל להגיע להסכמות הרבה יותר רחבות מאשר אלו הקיימות היום בחברה הישראלית.

האינטרס המזוקק

בואו ניקח את האינטרס המזוקק של כל אחד מאתנו ונשים אותו על השולחן. מה נאמר אז? אנו נאמר שאנו רוצים לחיות בחברה דמוקרטית, ליברלית, משגשגת, בריאה, מכל הבחינות. חברה בטוחה, חברה המתנהלת באורח דומה לכל הדתות כפוף להגדרת "יהודית דמוקרטית" שבמגילת העצמאות. לכל אחד מאיתנו יש עוד אינטרסים, אך לדעתי זהו האינטרס הלאומי עם המכנה המשותף הרחב ביותר, 80% מהאוכלוסייה היהודית יסמכו עליו את ידיהם.

האם האינטרס המזוקק הוא בר-השגה? האם הושג? ואם לא, מה עלינו לעשות כדי להשיגו? האינטרס הוא בר-השגה, כי אנו חברה מאמינה ואכפתית אשר רק השמיים הם הגבול עבורה, ואת מה שהיא רוצה היא תשיג. כולנו יודעים שהאינטרס הזה רחוק מהשגה, והוויכוח החוצה את החברה הישראלית נסוב על הדרך להשגתו, אשר כל חלק בציבור רואה אותה אחרת.

מהו בסיס הוויכוח

בסיס הוויכוח הוא במשקל שחלקים בציבור שמים לאינטרסים אחרים שאינם האינטרס המזוקק, כמו חובתנו לכאורה לתת ביטוי גם ללאומיות הערבית, או במילים אחרות הוויכוח הידוע בין עמדת מדינה אחת לעם אחד, ובין עמדת שתי מדינות לשני עמים.

השמאל מגדיר את הטרגדיה לכאורה של הערבים הגרים בין הים לירדן כשיקול מכריע ומיידי ואילו הצד השני אותו אני מביא כדעתי מבלי שהוסמכתי, הוא שהטרגדיה היחידה של המאה שנים האחרונות הייתה השואה. ה"טרגדיה" המתרגשת על הערבים היא באחריות הערבים והערבים בלבד, ואין לנו שום דרך להשפיע עליה, כי הם מפעילים טרור כדי להשליט את האיסלאם על העולם, במצוות הקוראן כפי שמפרשים מוסלמים רבים. יהודי שחומל על ערבי כאשר הערבים מתעללים בו אינו מבין באיזה עולם אכזרי הוא חי, ובו בזמן הוא מפר את התחייבות היהודים לעצמם לאור לקחי השואה: "הקם להורגך השכם להורגו".

פתרון הסכסוך אשר מובילי האויב רואים אותו בהשמדתנו לא יכול לבוא בוויתורים, ויתורים רק ילבו את האש. ואין זאת אומרת אפס ויתורים. לעיתים אינטרסים של רגע גוברים. איננו אשת לוט ואיננו הספינקס אנו רוקדים ריקוד תימני עם גורלנו ועם עתידנו. מותר לנו לזוז קדימה ואחורה, תוך שאנו תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה, מדינה יהודית אחת בארץ ישראל, מה שלא בטוח שיביא לנו ביטחון שהוא חלק מהאינטרס המזוקק, ואנחנו אמרנו שאנו רוצים את האינטרס המזוקק ונשיג אותו.

אז איך פותרים את האקסיומה הזו

הפתרון מחייב הרבה אמונה בכוחנו, במוסר שלנו ובנחישות שלנו והוא מחייב עוצמה וחוסן רבים. הוא נחבא בחזון שני הליצנים הגאונים בנימין נתניהו ודונלד טראמפ של הרחבת שיתוף הפעולה עם מדינות מוסלמיות אשר יש לנו עימן אינטרס משותף של חיסול הטרור, ודחיקת טורקיה ואירן ממרוץ השליטה על העולם המוסלמי. כשזה יקרה ומדינות ערב המממנות את הרשות ואת עזה יחדלו מהתמיכה העקיפה בטרור ייתכן שיחזור שיקול הדעת לציבור הערבי - הקיצונים יירו ויישחטו ברחובות ואז ישתלט בכוח הזרוע שלטון אחר, דיקטטורי על עזה ויו"ש אשר יחסל בכוח הזרוע כאמור את קיני המחבלים ועם השלטון הזה אפשר יהיה לעשות עסקים.

האינטרס של מתן ביטוי למאווים הלאומיים של הערבים בין הירדן לים אינו נוגד את האינטרס המזוקק, הוא חלק ממנו, אך ההכרעה בו ודאי לא נדרשת כעת, בשל העדר בשלות.

ימני חשוך

טוקבקיסטים משמאל קוראים לי "ימני חשוך", אני מודיע לי ולכם שאני כל כך ימני חשוך עד שברור לי שתמורת שלום אני אהיה מוכן לוויתורים בגליל, בנגב, בחיפה ביפו בבאר שבע וברמלה, בעזה וביו"ש. אינכם מתארים לעצמכם מה נקריב עבור השלום.

השמאלי הקיצוני ביותר לא חולם בחלומות הכי גרועים שלו על הפשרות שלי בתמורה לשלום. אך אנו רחוקים מבשלות, רחוקים מאוד מבשלות, וכל מצמוץ של ויתורים מביא נזק הרבה יותר מתועלת והשמאל ההזוי לא רק ממצמץ, הוא עוצם עיניים ומטיף לעצימת עיניים אובדנית.

הפיוס ההיסטורי של עם ישראל עם גרמניה

גרמניה עשתה המון על-מנת להגיע לפיוס היסטורי עם מדינת ישראל והעם היהודי. בכל עיר מרכזית בגרמניה יש סמל לחרטה הגרמנית על מה שעשתה, והנה התפייסנו, מבלי שקיבלנו ריבונות על שעל אחד מאדמת גרמניה. פה המצב שונה אך יש קווי דמיון רבים, ולכן באזורנו חייבים פתרון בשלבים של עשרות שנים אשר תחילתו היא "אף שעל" ברמה הריבונית ופשרה הדרגתית בהיבט הסמלי, השלמה פומבית עם חלקים מהנרטיב הערבי, והמשכו במהלך דורות ויובלות גם החלפת שטחים בסגנון הדדי.

ככל שיגבר הביטחון והאמון בצד השני כי הוא זנח את הטרור, מסר את הנשק שאינו נחוץ לו לשמירת הביטחון הפנימי, עזה ויו"ש יהפכו לשוויץ של המזרח התיכון מבחינת תעשיה, אנרגיה, השכלה, בריאות, סניטציה וכיו"ב ותוכניות הלימודים של ערביי השטחים תשתננה מהקצה לקצה, כך שלא נעודד עוד ועוד ילדים בבתי הספר להפוך למחבלים.

מדינה אחת לעם אחד או שתי מדינות לשני עמים?

התשובה הברורה היא שהערבים לא רוצים מדינה, זה גדול עליהם, זה משבש להם את המטרה של חיסול הציונות בדרך להשתלטות המעצמות המוסלמיות (טורקיה ואירן) על העולם. אך בעתיד, אם הערבים יהיו נחושים ויפעלו בדרכי שלום לקבלת סמכות מדינית, בהדרגה, על פני דורות ויובלות, בשטחים שונים בין הירדן לים, איש לא יוכל למנוע זאת מהם. אם הם יהיו עוף חול כמונו שום דבר לא יעזור לימין ולשמאל והמציאות תגבר על כל דמיון.

אך כל דבר בעתו כל דבר במינון הריאלי המתאים לו, ובינתיים? בינתיים אנו חייבים לחזק את ההתיישבות בכל חלק מארץ ישראל, מלבד שטחים המיושבים בצפיפות בערבים, בד-בבד עם קיום כוח צבאי עם סכין קבוע בין השיניים. כוח צבאי יוזם וחושב, בד-בבד עם אוזניים כרויות למציאה וייזום של פרויקטים מדיניים אשר יקרבו את השלום, ואלה התשובות הזמניות המיטבית למיגור הטרור.