ב"
האופרמנים",
ליון פויכטוונגר מספר לנו שיהודים בני תקופתו שחיו בברלין בעת עליית הנאציזם, לא קראו את "הכתובת שעל הקיר". זאת למרות הסימנים הראשוניים הברורים שהעידו שמשבר הולך וקרב. הוא גם מספק טיפ כיצד להיות חכמים לפני מעשה.
נקודת המוצא של ליון פויכטוונגר ברומן ההיסטורי "האופרמנים", היא חשיפת יחסי הגומלין בין היהודי והגוי. בפועל הוא עוסק שם בקומץ ספציפי - לפי הכותר, האופרמנים, אנו מבינים שהספר מתמקד ביהודים בני מעמד הביניים הגבוה ויחסי הגומלין בינם לבין הגויים בגרמניה, עם עליית היטלר לשלטון.
גיבורי הרומן ההיסטורי הקודמים של פויכטוונגר, הם בדרך כלל יהודים שזכו למעמד רם בעולמם של הגויים. די אם ניקח כדוגמה את הרומן "היהודי זיס". זיס היה נצר למשפחת אופנהיימר - משפחה של בנקאים יהודים מפורסמים. הוא שואף לעלות לגדולה בהיררכיה הכלכלית והחברתית, ומצליח להתמנות ליד ימינו של שליט אחת הנסיכויות בגרמניה. עם מותו של השליט, מקיץ הקץ גם על היהודי זיס. שונאי היהודים שבסביבתו מוצאים אמתלה להוציאו להורג בתלייה.
פויכטוונגר ממחיש בספריו את בקיאותו בפרטים היסטוריים ומומחיותו בהצגת פרטי פרטים היוצרים תמונת מצב חיה. עם זאת, מבקריו סבורים שפויכטוונגר מרשה לעצמו להעניק לאירועים אינטרפרטציה משלו. מה שנקרא, עיצוב המציאות בהתאם למטרות שהוא מעוניין להשיג. בדוגמה דלעיל, לפי האינטרפרטציה של פויכטוונגר אנו אמורים להבין שזיס עצמו תרם לא מעט לגורלו המר. שכן הוא התנהל כמי ששואף בכל הכוח להיחשב כחלק מהמעמד הגבוה; והסוף היה מר. בעיני פויכטוונגר, זו "הבעיה היהודית".
לעצם העניין,
האופרמנים ראה אור לראשונה בגרמנית ב 1934, לאחר שורה של סירובים לפרסם את הספר במתכונתו המקורית. סביר להניח שהעיכוב נבע בעיקר מהפעלת צנזורה בעת עלייתה של המפלגה הנאציונליסטית והכתרת היטלר לקנצלר גרמניה.
זהו רומן מרתק, רהוט ועשיר בפרטים. ובדומה לסופרים בני דורו, וגם לפניו, שעסקו בכתיבת ז'אנר הרומן ההיסטורי, מטרתו העיקרית של פויכטוונגר הייתה תיעוד העבר ואירועים שהתרחשו בתקופתו. זאת למען "ידעו וייראו". סופרי הרומן ההיסטורי ראו בכך שליחות. הן בשל תיעוד העבר ותיאור ההווה והן בשל הלקח - בכל עת עלינו להתכונן לעתיד לבא.
האופרמנים מתמקד בכשל לחזות את העתיד לבוא, בעקבות עליית הנאציזם.
להלן הערות לגבי
האופרמנים, מבלי להיכנס לעומק העלילה המספרת את סיפורם. חשוב לי להתייחס למבחר התרחשויות משמעותיות בחייהם, זאת כדי להמחיש עד כמה היו מנותקים מהמתרחש סביבם, ובאיזה אופן עובדה זאת שיחקה לרעתם.
גיבורי הספר, האחים לבית אופרמן, הם דמויות בדויות המשקפות בני משפחה אחת ידועה, הנמנים על המעמד הבינוני הגבוה. יהודים אמידים, שנולדו למשפחה עתירת נכסים, פועל יוצא של מפעל רהיטי יוקרה שהוקם על-ידי הסבא, עמנואל אופרמן. מדובר בארבעה אחים ברי מזל, שכל אחד מהם נהנה משפע כלכלי כגון בתי פאר והשקעות כספיות, משרתים ונהג אישי.
עד עלייתו של היטלר לשלטון, בני המשפחה חיים בהרמוניה ומשתפים פעולה, תוך התייעצות לגבי ניהול מפעל הרהיטים. הם מנהלים מפגשים משפחתיים באופן קבוע ובמיוחד בחגים היהודיים ובשמחות משפחתיות. אחד האחים, מרטין, מנהל את מפעל הרהיטים היוקרתי בפועל. האחרים משתפים פעולה, ובפועל עוסקים במקצועות חופשיים. כאן צריך לציין שההתייחסות של פויכטוונגר לעובדי המפעל נמצאת בשולי הדברים. כך שעובדי כפיים, המתפרנסים בקושי ומתגוררים עם בני משפחותיהם בשיכונים, אינם במוקד תשומת הלב של הרומן.
לצד ההידרדרות התרבותית מאז השתלטות הנאציונליסטים בגרמניה (1 ינואר 1933), פויכטוונגר מתאר את תגובתם המזלזלת של האחים לבית אופרמן לפרסומים נאציונליסטים, כולל ספרו המפורסם של היטלר. בהמשך הוא מתייחס ליחס הסלחני של המשטר הנאציונליסטי לפשעי השלטון, ולעובדה שפשעים נותרו ללא עונש, וכל זאת במדינה המונה 65 מיליון בני אדם. הוא מכנה את אנשי השלטון ברברים ואת היטלר "איש המערות". עד כדי כך המצב גרוע שפויכטוונגר עצמו מודה שהוא מתבייש בהיותו גרמני.
נוסף לכל הנ"ל, את בני הדור הצעיר מחנכים כעת להאמין שהעם הגרמני הוא האציל בעמי העולם ושהם, בני הנוער, "שייכים למדינה, לא להוריהם".
הקורא נחשף לפרטים על-אודות השתלטות בעלי החולצות החומות על החיים הציבוריים, ועלייתם של פלוגות הסער. כל אלו סותמים את הגולל על הדמוקרטיה, ובמקום צדק משתוללת התעללות חסרת הצדקה בעצורים השוהים בבתי כלא, בעוברי אורח ברחובות, בבתי העסק ובמקומות המגורים. השיא הוא הדרישה של השלטון החדש שכל אדם "ירגל בעין חדה אחר שכנו, ויבדוק אם הוא מפגין נאמנות לערכי הנאציונליסטים. "ומי שלא הלשין מדי פעם, מעורר חשד".
מה מכל זה נודע לאחים לבית אופרמן, וכיצד הם מגיבים? ידידים קרובים של כל אחד מהאחים מזהירים, מייעצים, ולבסוף מאיצים באחד מהם, גוסטב המלומד והאינטלקטואל, המפרסם מאמרים, לברוח. הלה מתמהמה ומטיל ספק בדחיפות הסתלקותו מהמדינה. רק כעבור זמן הוא קולט שאפילו ניהול שיח בין ידידים מחייב התנהלות חשאית, מקום מפגש מבודד ולחשושים.
גם אחיו מתעוררים, רק כעבור זמן לנעשה סביבם. כאשר המפעל הוותיק לרהיטי יוקרה, השייך לאופרמנים נקלע למצב בעייתי. בבת אחת האחים מאבדים את ביטחונם ושוקעים בדכדוך כבד. רק אז הם מבינים שנקלעו למבוי סתום, משבר ו"רעידת אדמה".
האחים לבית אופרמן, המייצגים ברומן דמויות מהבורגנות היהודית האמידה בתקופת עליית הנאציזם, שבויים בקונצפציה ובטוחים שחיי הרווחה והאושר יימשכו שכן הם בני משפחה ידועה ומקובלת על הסביבה כולה. אבל לפויכטוונגר ברורה הסיבה העיקרית למצב ההכרתי הנוכחי שלהם. והוא גם מפרט מהי. לדעתו בני טובים פשוט אינם מגיעים למקומות בעיר שבהם שוררת רמת חיים שונה לחלוטין. שבהם הסיכוי לחיות ברווחה שואף לאפס. שבהם כל שינוי הקל שבקלים בתנאי החיים מאיים על יושבי השכונות בכיליון, פשוטו כמשמעו.
את המדריך המקוצר שלו לראיית הנולד, פויכטוונגר שם בפיו של אחד הגיבורים ברומן. זו התראה נחרצת נגד ההרגל השכיח של בני המעמד הבינוני הגבוה, שאליו שייכים האופרמנים, "להתהלך ברחובות המוארים, השופעים כל טוב, להתגורר בדירות פאר ולהתעלם לחלוטין ממה שמתרחש בחלקים אחרים של העיר". אדרבה, רק מי שבוחן במו עיניו את המתרחש שם, יוכל להיטיב לחזות את העתיד לקרות לו עצמו.
כעבור ארבעה חודשים בלבד מאז עליית הנאציזם, האחים לבית אופרמן מקיימים כינוס משפחתי במטרה לחגוג את הפסח כהלכתו. הם כבר מודעים למצב. הם מבינים שעליהם להתכנס מחוץ לגבולות גרמניה, בלוגאנו. וכך מציין הכתוב "הייתה נוכחות שלמה של משפחת אופרמן, בביתו של ג'ק לוונדל", בעלה של קלרה לבית אופרמן. רק אז, בעודם מדברים גרמנית, האחים ובני ביתם קולטים ש"רק מעטים יכלו לברוח מארץ הזוועות הזו, ואם הורשו לצאת, החרימו את כל רכושם."
וקלרה, אחותם של גוסטב, מרטין ואדגר אופרמן מנבאת באותו מעמד, בקצרה ובפשטות, "נדמה שבאופן זמני איש מאיתנו אינו יודע בדיוק לאן פניו מועדות." היום הם יושבים בצוותא, אבל בעתיד ייתכן שרק יד המקרה תזמן אותם למפגש משפחתי שכן המולדת נשמטה תחת רגליהם.
האופרמנים אינו מחדש הרבה בנוגע לאירועים ההיסטוריים עצמם מאז 1 בינואר 1933. אבל סגנון הכתיבה הייחודי והמושך של הרומן מחייה את התקופה הידועה לשמצה בהיסטוריה היהודית. כך מצליח פויכטוונגר לעורר מחשבות אודות הסיבות לפספוס הגדול של האופרמנים בקריאת "הכתובת שעל הקיר".
הלקח העיקרי העולה, לדעתי, מהרומן ההיסטורי המיוחד הזה, הוא שאין כמו מראה עיניים ושיח בלתי אמצעי. אומנם תמונות שוות אלף מילים אבל כדי לקרא את הכתובת שעל הקיר, בעוד מועד, חשוב לצאת לרחוב, לראות ולשמוע את הציבור על גווניו הרבים. כיוון שבלעדי זה אי-אפשר לנהל שיח בלתי אמצעי, שיח מפרה וחשיפה אישית לנעשה. אפשרות להעשיר את ההכרה ולפעול נגד קבעון מחשבתי. נוסף לכך, חשיפה בלתי אמצעית מגבירה את הסיכוי לקרב איש אל אחיו, ולדון במצב, בדומה לאפקט "כיכר העיר" של יוון העתיקה.
