הנוסע בדרכים ואינו משגיח בשלטי 'עצור', כי מה לו ולמתומן פח אדום שתלו אותו על עמוד, מתחייב בנפשו, לא רק מפני שהוא מסכן את הבריות אלא מפני שבעולמו פח הוא מכל מקום פח ואדום הוא מכל מקום אדום, ומתומן הוא מכל מקום מתומן, ואין הם מבשרים אלא את עצמם בין תלו אותם בצומת בין הניחו אותם על איזה גג, או, לשון אחרת, מפני שלדידו אי-אפשר שתהיה להם שפה. חטא הוא.

רידוד העולם לבריאה אילמת, בה אין העץ הנראה באופק יכול להודיע להלך ההולך צמא בערבות השרב כי עץ משמעו צל, ומים, ואולי באר, ואולי שואבות, ואולי פרי, ובוודאי חיים מימים ארוכים והאמת שלו מצטמצמת לעובדה היחידה שהוא עץ, נוטל מן הבורא את חוכמת הרזים שהעניקה לכל חפץ בעולם את הכוח להיות סמל, ולאדם את התבונה לתרגם הפשטה להגשמה. עוון. המהלך בדרך זרועה חפצים שאפילו שם אין להם, כי גם שם אינו אלא סמל, הולך כסומא שקללתו היא שהוא מביט בכל ואינו רואה דבר, וההוגה מחשבות שאינן מיתרגמות לעלילות חלום בלילה ובחינת מעשים ביום- קללתו היא שרוחות רודפות אותו ומניסות אותו אל מבוכי השיגעון שם הוא מחפש להן מילים ואיננו מוצא.

אמת צריכה לסמל שאיננו האמת אלא מבשרה, וסמל צריך לאמת שתשמר אותו מהתחזות כאמת ומהיות שקר. מה מופלא הוא העולם בו מתקיים שיח מתמיד בין צבעים לסכנות והבטחות, בין הציפור לבין אביבים וסתיו, בין עננים לבין בשורות, בין פי הבור הפתוח לבין ההלך הנזהר מן העקרבים והנחשים ושברי האבנים הממיתים בתחתיתו האפלה, בין הקול לבין פישרו, בין השתיקה לבין מה שהיא הורה, בין האידיאה לבין המילה.

המקדש הוא אידיאה. כל כליו, הארון, הכפורת, הכרובים, השולחן, המנורה, הכל אידיאות, והן משוחחות בתוך המשכן אלה עם אלה ובוחנות מה עליהן לומר לו לבית הזבול שהוא עצמו אידיאה, ושומעות מה הוא אומר להם ומה יחדיו הם אומרים לכל מי שעתיד ליקרב ומי שליבו יצא לבוא מרחוק, ומה הם מועילים בעולם בהיותם ומה בשביים, ומה אפילו בחורבנם. זאת אמיתם."וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות כ"ה,ח').

אין לך סמל גדול מזה. וְעָ֥שׂוּ, ציוו לשון רבים, כלל ישראל, לא הכוהנים, לא הלויים, לא כל חכמי לב הבצלאלים, כל שדרות העם יחדיו, שועים כעניים, רמים כפשוטי עם יחדיו. מי שרואה בשלט 'עצור' רק פח, לא יבין לעולם איך חוברים כל בני העם כולם להנדס, לתכנן, לבנות, להקים, והוא אינו משגיח בלשון רבים אלא לכל היותר כבגחמה סגנונית. אבל מי שיודע שלשון רבים שבכאן קולעת אל האידיאה כי מקדש נבנה על-ידי מקדשי נוכחות הרצון האלוקי בקרבם, ועל כן גם חרב חלילה עם אין עוד לרבים חפץ או עניין בנוכחות זו בתוכם, מבין מה בין וְעָ֥שׂוּ לבין וְעָשִׂ֥יתָ, לשון יחיד האמורה בכל הכלים לבד מן הארון בו מונחים הלוחות שרק הוא והמקדש זוכים לוְעָ֥שׂוּ כלל ישראל. ומשעשו, לא עשו כן להשכין את השכינה בתוך המקדש, אלא להכשיר וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם, בתוך כלל ישראל המקדשים נוכחות רצון הבורא. הצוותא הגדולה בונה מתוכה זבול ועושים אותו לשפה האומרת את האמת של אמת המקדש, סמל להשכנת השכינה בלבבות כאידיאה מובילה. המלב"ים בפירושו על יחזקאל מ"ג,ט', מורה לדורות אחריו, "שעיקר שכינת ה' הוא בתוך בני ישראל, שאדם העובד את ה' הוא המקדש לשכינת עוזו". נועז!

אך בלא הרחבה, ספק אם נדע לרדת לסופה של התעוזה הרעיונית הזאת. רבינו משה בן נחמן, מורה למעיינים כי מיד אחרי המצווה הכוללת,"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ", הייתה המצווה הראשונה 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כ"ה, י'), "... כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן..." (רמב"ן דברים פרק י' ). מידות הארון תאמו את מידות הלוחות שהביא משה בידו מהר סיני וכתוב בהם תמצית המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לעשות הטוב והישר.

לא רק על-פי החוק, אם כי בלא חוק אין משפט. לא רק על-פי המשפט, אם כי בלא משפט אין דין. אלא גם על-פי אידיאה המיתרגמת למעשה בעצם תבנית הארון על פיה האדם נדון בבית הדין היושב בכליותיו. "וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ" (שמות כ"ה, י'). כיצד? שלושה ארונות בנה בצלאל. ארון עץ, אחד. את הארון הזה נתן בתוך ארון גדול הימנו שוכלו זהב, וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ, שניים. בתוך שני הארונות האלה נתן ארון קטן משניהם, כולו זהב, מִבַּ֥יִת, שלושה, ועל השלושה נתן זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב שאטם השפתיים העליונות של שלושת הארונות ואיחד אותם לאחד. וכל כך למה, לסמל ולקדש את הנורמה ש "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא,ע"ב,ב').

אין ערך ל'זהב' מטפורי שבחוץ אם אין כנגדו 'זהב' מטפורי שבפנים. החוק הוא ראיות. הדין הוא עדויות. הכל מלבר. אבל התוך, הסמוי מן העיין, או המכוער אף על-פי שאינו אסור, המדיח אחרים למרות שהמדיח עצמו לא עבר על לאו מוכח, עליהם אומר הארון המצופה מבית ומחוץ, בזהב, כי האדם נדרש להיות עטוף מבית ומחוץ במצווה העושה אותו לישר. לשם זה הונחו לוחות בארון, ולשם הלוחות האלה נבנה המקדש, וזה משמע וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם אפילו אין מקדש בנוי, אבל ליבו של האדם הופך משכן ל'חרות על לוחות' הברית בין האלוקים לבין האדם, והוא עצמו, "העובד את ה', הוא המקדש לשכינת עוזו". רבי יעקב בן הרא"ש, הידוע גם כ'בעל הטורים' (1269-1343), שהעשיר אותנו גם בפרפראות לתורה כתב "טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ" בגימטרייא, "הנה החכם יהיה תוכו כברו"...

נאמן לאידיאה הזאת כותב משורר התהלים, "מִֽי-יַעֲלֶ֥ה בְהַר-ה' וּמִי-יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ? נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר-לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר לֹא-נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה" (תהלים כ"ד,ג'). העלייה בהר, היא עלייה במידות. נְקִ֥י כַפַּ֗יִם, כפיים שהכל רואים אותן, שהמשפט מונה אצבעותיהן ויודע להביא להן ראיות, וּֽבַר-לֵ֫בָ֥ב, נקי בכל חדרי הלב הסמויים, שאין בעולם מי שיודע להעיד מה שמסתתר בהם אלא בעל הלבב עצמו, בנקיות פנימית ובאומץ. זה גובהו של ההר. האדם נברא ישר, אומר המלבי"ם, הנפש שנתנה לו היא טובה, "והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא...", אם לא יפתנו ליבו ללכת אחר נטיות הסרק, אחר רעות "... רוח והבל להשביתה משלימותה".

מרחוק, באסוציאציה מחכימה נשמעות התיבות מִֽי-יַעֲלֶ֥ה בפסקה אחרת, " כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא-נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה-לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. וְלֹֽא-מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר-לָ֜נוּ אֶל-עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. כִּֽי-קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽו" (דברים ל',י"א-י"ד). גם הדרישה של 'תוכו כברו', של פיו של האדם וליבו שווים, שהחוק והמוסר האינטימי הפנימי שהוא הדין שאדם מחוקק לעצמו חוזרים ומקבלים דגש בתיבות בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ, ואמנם, העושה כן, הוא העולה להר ה', הוא המוריד את הנוכחות של רצון השכינה ארצה, הוא המקיים אותה בתוך בני ישראל.

נוראים עד מאוד הם דברי יחזקאל הנביא החוזה על נהר כבר אחר החורבן הנפרע מ "... גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים" (ישעיהו א', ד'), בו קרס המקדש מפני שקרס הארון שקרס מפני שהכתוב בו קרס, והכתוב בו קרס כי החוק נרמס והאמת הייתה נעדרת מבית ומחוץ. הפיוט מקפיא דם. "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן-אָדָם֙ אֶת-מְק֣וֹם כִּסְאִ֗י וְאֶת-מְקוֹם֙ כַּפּ֣וֹת רַגְלַ֔י אֲשֶׁ֧ר אֶשְׁכָּן-שָׁ֛ם בְּת֥וֹךְ בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם וְלֹ֣א יְטַמְּא֣וּ ע֣וֹד בֵּֽית-יִ֠שְׂרָאֵל שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֞י הֵ֤מָּה וּמַלְכֵיהֶם֙ בִּזְנוּתָ֔ם וּבְפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם בָּמוֹתָֽם. בתִתָּ֨ם סִפָּ֜ם אֶת-סִפִּ֗י וּמְזֽוּזָתָם֙ אֵ֣צֶל מְזוּזָתִ֔י וְהַקִּ֖יר בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם וְטִמְּא֣וּ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֗י בְּתֽוֹעֲבוֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֔וּ וָאֲכַ֥ל אֹתָ֖ם בְּאַפִּֽי.

עַתָּ֞ה יְרַחֲק֧וּ אֶת-זְנוּתָ֛ם וּפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם מִמֶּ֑נִּי וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם" (יחזקאל מ"ג,ז'-ט'). המקדש בתוך העיר החטאה היה בנוי, וסמוך לו ארמנות המלוכה היהירה. תקיפי העיר ואדירי השלטון נתנו את סִפָּ֜ם וּמְזֽוּזָתָם֙ בסיפי ובמזוזות המקדש, הם הפילו את הקיר שצריך היה להפריד בין הכוחנות לשמה לבין הדרישה לטוב לשמו, המלוכה פלשה לזבול שנועד להיות סמל לממשלת השכינה על הלבבות וטימאה אותו וייתרה אותו והחריבה אותו. "וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" תבע את עלבונו בלי רחם. ואחרי הזעם,נחמה? תקווה? גאולה? הן, על תנאי, בבהירות מצמררת, בבוטות שאינה משאירה מקום לחלומות השווא, אלא תובעת חריש עמוק של מעשה, "... עַתָּ֞ה יְרַחֲק֧וּ אֶת-זְנוּתָ֛ם וּפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם מִמֶּ֑נִּי..." ואז, רק אז " וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם".

אין בשורה. יש תביעה חד-משמעית לבער את המיאוס המדיח ולנתץ את מצבתו ולשרש את זיכרו. חיה או מתה, הרעה חוצצת בין הגולה לבין השיבה.השכינה מחכה שהאדם ינפה הדרך לשוב עימו יחד למשכנה.

החורבן ההר בעוון "וְטִמְּא֣וּ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֗י בְּתֽוֹעֲבוֹתָם֙", מוכיח כי בניין המקדש ועליה בהר בזכות "כִּֽי-קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ" הוא אידיאה דינאמית רבת עוצמה ההופכת את האדם עצמו למקדש - אם קרוב אליו הדבר לעשותו - ולמחריבו חלילה, בתועבותיו. אין עלייה בהר הזה כפשוטה, אלא עלייה שכולה שבועת "נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר-לֵ֫בָ֥ב" בהצנע לכת המוני, חרישי, מאופק, אמיתי, היוצאת לקראת "מי יעלה" כגל של קיץ גואל מעומקו של ים.