פייגלין הגיע לליכוד כ"נטע זר", ונותר כזה במשך כל שנות פעילותו במסגרת הליכוד. הוא היה נטע זר במובן זה שלא צמח בליכוד ולא היה חלק אינטגרלי ממנו בהשקפת העולם הבסיסית שלו, וגם לא עשה די כדי לטשטש עובדה זו ולשתף עצמו בחיי התנועה בכל התחומים שבהם לא היה שוני מהותי בינו לבין המסגרת האידיאולוגית הליכודית, כגון בשאלות כלכלה וחברה.
הוא נתפס כנטע זר גם משום שהגיע לליכוד במטרה מוצהרת לכבוש בו את הבכורה מבפנים ("להשתלט על התנועה") ולהפכה מנוף לביצוע תוכנית פוליטית שונה, לעיתים מהותית, מהתוכנית הפוליטית המוצהרת והמסורתית של הליכוד. בכך הפך לשונה, ובעיני לא מעטים ל"מסוכן" לתנועת הליכוד, גם סיכון פוליטי וגם סיכון לאינטרסים סקטוריאליים בתוך הליכוד. תנועה רחבה דוגמת הליכוד, כשרק
מפלגת העבודה מציגה מערך פוליטי בעל מירקם דומה באופיו אבל שונה בחשיבתו מסריו ותכניו, מקיפה מטבעה קבוצות רבות שלכל אחת מטרות-משנה משלה, לצד השיתוף הכולל במטרות-העל, ובזיהוי האידיאולוגי-חברתי.
לכאורה היה במהלך של פייגלין בכניסתו לליכוד חידוש אסטרטגי מעניין: השתלטות מבפנים על מפלגת שלטון, והסבתה לקידום מטרות שהן שונות מהמטרות ההיסטוריות והנורמטיביות שלה. כאן מסתבר טעה פייגלין את טעותו האסטרטגית הראשונה. מפלגת שלטון היא מפלגה שמאפיינת אותה בין היתר אידיאולוגיה. הבסיס האידיאולוגי, חרף שינויים שונים בו, הוא אחד המרכיבים היסודיים שעושה אותה מפלגת שלטון ומחזיק אותה במעמדה זה כמפלגת שלטון לאורך זמן.
כל עוד היה פייגלין חלש במפלגה וכל עוד הוסיף לה מצביעים נאמנים, היווה תוספת רצויה. מרגע שהתחיל להתחזק - הפך לח"כ ולסגן יו"ר הכנסת והתחיל מפעיל נכסים פוליטיים שונים שנוספו לסיעתו מתוקף התחזקות זו, הפך מנכס לאיום. נראה שפייגלין לא הבחין מבעוד מועד בשינויי הגישה כלפיו בממסד המפלגתי ולא נערך נכון להתמודדות בשינוי זה בפריימריז האחרונים. ועל כך שילם מחיר.
ככל שנחלש הליכוד בציבור וירד במספר המנדטים הקבוע שלו, הלך מעמדו של פייגלין והתערער מול "גלי המתדפקים על דלת הכניסה לרשימת הליכוד לכנסת - חבורת המנהיגות הפורמלית. נראה שמחנה פייגלין היה פעלתני, מורגש וקולני למדי בסביבתו, אבל להערכת יריביו המפלגתיים לא הבטיח נדוניה אלקטורלית המצדיקה את המעמד שהדינמיקה הרעשנית העניקה לו, לפחות למראית עין. בנסיבות אלה לא היה לליכוד שום היסוס כאשר בא להעמיד את פייגלין על מקומו - לוותר על כמה אלפי תומכים נלהבים של פייגלין ולהרוויח מנדט עבור אחד מ"אושיות" המפלגה הידועים או המבטיחים יותר מבחינה אלקטורלית.
הטכניקה הייתה פשוטה ומוכרת: ארגון מספר גושי מצביעים בקרב המתפקדים, שיבדלו את פייגלין באופן שיטתי ברשימותיהם מכלל המומלצים. בכך הכריזו עליו דה-פקטו כמוקצה פוליטית.
פייגלין לא רק שלא הבחין במלוא המשמעות של ההחלשות האלקטורלית של הליכוד לגבי מצבו בפריימריז, הוא גם לא הצליח לפקוד מתפקדים רבים חדשים שישנו מציאות זו במפלגה. כאן כשל פעם נוספת.
הכישלון השני קיבל חיזוקים גם מראש הממשלה עצמו, שראה בפייגלין איום כפול: ראשית, ח"כ עצמאי מדי ובתנאי קיצון "בלתי-ממושמע פוטנציאלית". שנית, ח"כ שנתפס בחוגים רחבים במפלגה ומחוצה לה כקיצוני בהשקפותיו, שהשקפותיו והתבטאויותיו משליכות על תדמית המפלגה כולה. מאחר שעמד ערב בחירות עם מאזן מנדטים ירוד, ביקש לחזק את אחיזתו במפלגה מזה ולמתן את התדמית הימנית מדי מזה, וויתור על פייגלין השתלב היטב גם בצרכים אלה. משנתן גם ראש ההמשלה את ידו למהלך הניפוי של פייגלין, הייתה התוצאה בלתי נמנעת.
כישלון שלישי של פייגלין היה שכח"כ העסיק עצמו ואת הציבור ב"זוטות" במונחי התייחסות האופרטיבית של הליכוד. הליכוד כמפלגת שלטון פלורליסטית חייב להתמקד בנושאים הראשיים ולקדם אותם. כך הוא יכול לדבר לשכבות רחבות של הציבור ולצבור את התמיכה הדרושה לו לקיום מעמדו כמפלגת שלטון.
פייגלין היה אידיאולוגי מדי אפילו עבור הליכוד. אין ספק שהר-הבית, שהיה גולת הכותרת של פעילות פייגלין, לפחות בכל הנוגע לפרסום בציבור, להתמדה בעיסוק ולרעש שעיסוק זה חולל, אינו נמצא אצל רוב חברי הליכוד, אופרטיבית, במקום שייעד לו פייגלין. הוא נמצא שם מבחינה אידיאולוגית, קונספטואלית וכיעד עתידי, אבל לא שנושא עכשווי, מיידי ובוער. האופן בו עלה הנושא גם על-ידי פייגלין, רק פגע בסוגיות החשובות באמת: שמירת המקום, והחזרת יכולתם של יהודים לעלות ולהתפלל בו בהדרגה.
הדיבור על הקמת בית מקדש שלישי בלוח זמנים קונקרטי, הפך לליבוי יצרים והיה שגיאה פוליטית. הנושאים המרכזיים בליכוד הם: ארץ-ישראל לרבות ירושלים, ההתישבות באיו"ש (ציונות מגשימה), נושאי כלכלה וחברה - במיוחד יוקר המחיה, פערי הכנסות וחלוקת העושר הלאומי ומבנה ההסדר עם העולם הערבי. בתחומים אלה הייתה פעולתו של פייגלין, ככל שיכולתי להתרשם מהתקשורת ומפרסומים שלו עצמו, שולית וגם בכך טעה.
שאלת הר-הבית ובית המקדש היא אולי השאלה הסבוכה ביותר הקיימת במדיניות הישראלית מול האזור והעולם מחד-גיסא, ומול העולם היהודי מאידך-גיסא. שאלה זו ככל הנראה ניתן לפתור בשלבים, בהדרגה, במידה רבה של אורך רוח, בהתאם לגישה הציונית הוותיקה של עוד בית ועוד עז, ועוד עץ זית ולא ב"זבנג וגמרנו. גם תיקון המעוות בכל הנוגע לשיטה הפיסית על ההר ועליית יהודים להתפלל בו, צריכה להעשות באותו אופן - בהדרגה ובהתמדה.
הפיכת נושאים אלה לגדל המהפכה עכשיו היא שגיאה, גם בעיני מי שתומכים עקרונית ומעשית במימוש הריבונות והנוכחות בהר-הבית. גם כשנחלו בני ישראל את הארץ בימי המקרא, לא התחילו זאת מבניית בית המקדש. הקמת בית המקדש נעשתה בימיהם של דו ושלמה, לאחר שהעם והממלכה היהודית התבססו בארץ-ישראל, השליטה בשטח והביטחון הלאומי הובטחו, הריבונות נשמרה וניתן לעבור למימוש השלב העליון של הקיום היהודי כאן מעשית וסמלית - בניין בית המקדש.
ככל שהדברים נראים מפתיעים או מוזרים, ניתן לא פעם ללמוד לקח מעשי חשוב וחכם מן ההיסטוריה היהודית הארוכה, מדרכם של האבות ומן האופן בו נבנו העם והממלכה בעבר, פחות או יותר בתנאים סביבה המזכירים מאוד את המציאות כיום. פייגלין, שלא כך ראה ככל הנראה את הדברים, שגה.
פייגלין השקיע שנים לא מעטות ומאמצים אדירים בניסיון לבנות לעצמו מעמד חזק בליכוד, שישמש לו קרש קפיצה לשלב הבא בתוכניתו האסטרטגית-פוליטית. בטענותיו על התנהלות לא נכונה של הליכוד כמפלגת שלטון "שמפחדת לשלוט" - צדק, אבל לא השקיע בתיקון מעוות זה ודומים לו את האנרגיות הדרושות לשינוי.
פייגלין צדק בטענתו שמדינת-ישראל לא נתנה דעתה על משמעות היותה "מדינה יהודית", ככתוב במפורש במגילת העצמאות. מה פרוש הגדרה זו בחיי היום-יום, ביחסי דת ומדינה, ביחסי יהודים וערבים וביחסי יהודים עם יהודים אחרים. הוא צדק בתיאוריה אבל לא מינף את הליכוד, שהוא הפלטפורמה הטובה ביותר למימוש הנושאים להם הטיף, להשגת שינויים מהותיים, שבאמצעותם יכול היה לגייס תמיכה רחבה בהרבה מזו שגייס לנושאים הרגישים והקשים יותר שבהם ניסה למקד את עשייתו.
פייגלין טעה בסדר הפעולות: יכול היה לפעול לכיבוש המבצר בדרך שתבטיח לו זאת בצורה המובהקת ביותר ואז להרים את הדגל, או לנסות לכבוש את המבצר באמצעות הרמת הדגל. נראה שמבחן התוצאה גורס שהדרך שבחר פייגלין לא הייתה הדרך הנכונה.
כיום, לאחר שנבעט ממעמדו בליכוד ופרש ממנו, עומדות בפניו שלוש דרכים: א. לחזור לליכוד, להתאזר בסבלנות לפעול בחזית הליכודית הרחבה תוך גיוס תמיכה המבוססת גם על הישגים מעשיים ברורים ולחתור לעמדות השפעה כרכיב ליכודי טיפוסי בעל מאפיינים פרטניים מובהקים, ללא מטרות "מהפכניות" מוצהרות; ב. להקים מסגרת פוליטית חיצונית ולפעול ממנה ובאמצעותה תוך למידת לקח מטעויות העבר; ג. להצטרף לקבוצה פוליטית-אידיאולוגית אחרת, מתאימה יותר לרוחו, ולמטרותיו ולוחות הזמנים שלו, ולקדם את מטרותיו משם בדרך דומה לזו שבה פעל בליכוד, ללא קיצורי-דרך ויומרות שווא.
אני עדיין סבור שהליכוד הוא המסגרת הטובה ביותר עבורו, בין היתר משום שהוא מכיר היטב את המטרייה, ואם יחזור ויתבסס בו כזרם אותנטי יוכל באמצעות פלטפורמה זו להשיג את המירב גם בתחום המטרות הממקדות את פעילותו הציבורית.
אגב, אני סבור שהדבר נכון גם לגבי מפלגות נוספות במפה הפוליטית של ישראל כיום כ"
ישראל ביתנו" של ליברמן, "כולנו" של כחלון והחלקים הימניים יותר בהשקפתם המדינית "יש עתיד" של לפיד. השינויים הגדולים נעשים תמיד על-ידי המפלגות הגדולות ומי שעומד בראשן, בין אם הוא היוזם ובין אם הוא מגשימן של יוזמות של אחרים - רק להם יש המסה הקריטית הדרושה למהפכים ולא ליצירת משברים.
