"המפעל הציוני מעולם לא הצליח להתגבר על המכשול הדמוגרפי שהטריד אותו מאז היווסדו", הפתיע אותי המשפט.
אבל בואו נהיה לרגע ריאליים. כמה שאני יודע שזו הפעולה הפחות אהודה על הישראלי האופייני, עדיין עלינו לעיתים לעשות אותה בכדי לראות לאן פנינו מועדות. המשפט כאן מעלה, מצוטט מתוך מאמרו של העיתונאי היהודי האמריקני, בנג'מין שוורץ. במוסף מיוחד לכבוד חג הפסח, בוחר עיתון "מעריב" לעסוק במאמר זה תחת הכותרת "בדרך ל-2048".
כל הטענות המועלות במאמר הינן נכונות. נאמר שם שהאוכלוסייה הפלשתינית היא פצצה מתקתקת ברחם החברה הישראלית, נאמר שם שיש לבצע שינוי דראסטי מאין-כמוהו, להפריד את האוכלוסייה הפלשתינית מזו הישראלית. אכן, נאמר כבר הכול. אך האם הם מודעים לבעיה האמיתית? הבעיה האמיתית של העשייה. "הכל טוב במילים ובתאוריות, עד אשר מגיעים לעשייה", אמרו חכמים. צדקו, לא?
פרט לעובדה שהאוכלוסייה הפלשתינית, האוכלוסייה הערבית-ישראלית, חלוקה בדעותיה, ניתן גם להוסיף את בעיית ההשתייכות. מחד, הערבים-הישראלים פוחדים לחזור לשטחי הרשות הפלשתינית, מכיוון ששם יראו בהם כבוגדים, משת"פים. מאידך, יש עדיין כאלו שלמרות שמקום עבודתם נמצא בישראל, למרות שביתם נמצא בגבולות ישראל, משפחתם נמצאת הרחק. מה שנראה קרוב כל-כך על המפה, נראה לפתע רחוק במציאות. הם תמיד היו נאמנים לרשות ותמיד רצו לחזור לשטחי הרשות. הם פשוט נאנסו להגיע הנה, לשטחי ישראל.
אבל עיזבו את הבעיה הזו. ישנה בעיה קריטית בהרבה. נכון, אוכלוסייה פלשתינית-ערבית, חלוקה בדעותיה, גדלה מיום-ליום ברחמה של החברה ישראלית, אך עדיין. אולי הבעיה איננה נטועה בהם. אולי הבעיה היא בנו. חוסר האחידות שאנו מפגינים בימים אלו זה כלפי זה. חוסר הציונות והאמונה במפעל הציוני. אולי אלו הם המשתנים האמיתיים במצב שלנו.
סטיקרים של "יהודי לא מפקיר יהודי" מחולקים ברחובות ישראל. הבעיה עם הסטיקרים הכתומים הללו, היא העובדה שמקבלים אותם בחד-משמעות שכזו. חד-משמעות המבטאת שאם נצא מגושי ההתנחלויות, נפקיר את אחינו היהודים. איזו חד-גוניות!
אבל מה עם השאלה ההפוכה? מה אם נאמר שהמתנחלים הם אלו המפקירים את דם אחיהם היהודים, שכך רצה הגורל, אינם שוכנים בגושי ההתנחלויות אלא בגוש-דן? מה אם נאמר שאלו מפקירים את חייהם ומתירים את דמם?
הרי ברור לכולנו שהפיגועים יימשכו, אם לא יגיעו המעשים לאחר החתימות. זה יקרה בזמן זה או אחר. הנה! עוד פצצה מתקתקת.
וחוסר האחידות שמופגן ברחבי ישראל בימים קשים אלו, רק מוכיח שאם יבוא נחשול גדול במקצת מזה שעובר עכשיו, כל המפעל הציוני יילך לעזאזל.
ואני מסכים, תוכנית ההינתקות איננה פתרון ראוי, לדעתי, לבעיה. הבעיה כאן היא שאחרי ההינתקות הראשונה, יבואו עוד הרבה. אך עיזבו, זה סיפור אחר.
הבעיה האמיתית היא שאין אחידות בעם. אחידות בעם, לדעת רבים, היא המסלול - דרך המלך - שיוביל אותנו לשינויים דראסטיים שישמרו על המפעל הציוני שלם.
רבים אומרים שלעולם לא תהיה אחידות. ואתם יודעים מה? אני מסכים. באמת לעולם לא תהיה אחידות. אחידות, כמושג בו אנו נתקלים ביום-יום, היא דיקטטורה בפוליטיקה, והאמינו לי שזה מצב שאיננו ראוי אף-הוא. השמאל והימין יישארו תמיד, סימן מובהק לדמוקרטיה טהורה.
הדבר עליו אני מדבר הוא הצורך באחידות לאחר קבלת ההחלטות. קחו לדוגמא את ההינתקות - החלטה מובהקת של כנסת ישראל. האם היא נכונה, האם היא אינה נכונה, לא כאן המקום לדון בפרטים הללו. העובדה כאן היא שהכנסת הכריזה על ההינתקות כעל חוק, שאליו צריכים להישמע כל אזרחי ישראל - בין אם הם מסכימים איתו ובין אם לא. כאן נכנס הסטיקר "יהודי לא מפקיר יהודי". אני תומך בכל ליבי במתנחלים, ומאמין שהם עשו נכונה שהם כבשו שטחים. אני דוגל בשיטתם. עם זאת, כמה שההינתקות באה כסתירת לחי, אני מקבל אותה בתור חוק ונשמע לה. לכן, אני זועם כשאני רואה נערות צעירות נלחמות בחיילים, שמבצעים בסה"כ את פקודות מפקדיהם.
המתנחלים הם אלו שמפקירים אותנו, לא אנחנו אותם. הם מפקירים בין היתר את מדינתם, רק למען האידיאולוגיה שלהם. הרי ברור שאם הסרבנות הזו תיצלח, יגיעו נוספות. נוספות - פירושן מוות למפעל הציוני.
אני יודע שהימים האחרונים אינם קלים בכלל. לא לימין ולא לשמאל. אני יודע שלא הרבה רואים מדינת יהודים שתמשיך להתקיים בעוד כ-100 שנה. עם זאת, היופי בציונות, הוא הידע להאמין בדברים שלא נראים תמיד גלויים, והכי חשוב-להישאר מאוחדים. ימים אלו, ימי מבחן הם לכל מדינת ישראל ולעתידה. אני מקווה שניצלח במבחן הזה, לפחות. אני רוצה מדינת יהודים בעוד 100 שנים, ואתם?
