מהו מעמדו של מומחה בית משפט והאם ניתן לתבוע אותו בתביעת
רשלנות? זהו עניינו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"א 43639-03-14.
המערערות הגישו תביעת פינוי ותביעה כספית נגד דיירים מוגנים בדירה בבניין. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה יינתן צו לפינוי הנתבעים תמורת תשלום שווי זכויותיהם. שווי הזכויות ייקבע על-ידי שמאי בית המשפט ויחייב את הצדדים. בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. בית המשפט מינה שמאי לקביעת שווי הזכויות בדירה וקבע, כי על השמאי לאמוד את זכויות הנתבעים כנגזרת של שווי דמי מפתח (60% משווי מחיר הדירה כשהיא פנויה בשוק החופשי) ולקבוע להם 75% משווי זה, דהיינו: תוספת של שליש על שווי דמי המפתח.
המערערים הגישו תביעה נגד המומחה ובה טענו לרשלנותו, שכן לטענתם לא רק שחוות דעתו לא קבעה את שיעור דמי המפתח ממנו אמור להיגזר שווי הזכויות שלהם, אלא שהוא חרג מתפקידו בכך שביצע ניתוח משפטי והסקת מסקנות משפטיות. התביעה נדחתה בידי בית משפט השלום ולאחר מכן בידי ערכאת הערעור, בפסק דין מפורט הסוקר את הגישות השונות הקיימות הנוגעות לסוגיה זו.
גישה אחת היא זו המחמירה עם מומחי בית המשפט. לפיה, בתנאים מסוימים ניתן להגיש תביעת רשלנות נגד מומחה מטעם בית המשפט ואין לסלק על הסף תביעה כזו. מבחינת שיקולי מדיניות והחשש להרתעת יתר של מומחים, הרי שהמדיניות הראויה, לפי חסידי גישה זו, היא הכרה באחריות של עד מומחה מטעם בית המשפט רק במצבים של רשלנות רבתי חמורה, או הטעיה ביודעין ואף בזדון.
בנדון, המערערות לא טענו שמדובר ברשלנות רבתי או בזדון, אלא בעניין של תפיסה מקצועית ו/או משפטית של מומחה שפעל לכאורה בהתאם לשיקול דעתו המקצועי והנחיות בית המשפט.
לפי הגישה המקלה, אין מקום כלל להגשת תביעות רשלנות נגד מומחה מטעם בית משפט ויש לסלק על הסף תביעה שכזו. חוות הדעת של המומחה נבדקת על-ידי בית המשפט, והוא זה שמכריע וקובע את הממצאים והמסקנות. טעם נוסף לכך הוא שיקולי מדיניות: לא לאפשר גל של תביעות שנועדו לשפר את מצבם של אלה שנדחו בהליך המשפטי בו חיווה המומחה דעתו, דבר הפוגע בסופיות הדיון, מפצל את הסכסוך המקורי לסכסוכי משנה ויוצר חשש להצפת בתי המשפט בתביעות סרק.
השופט ד"ר
קובי ורדי תמך בגישה של אלו הרואים את דינו של המומחה כדינו של עד במשפט, המוקנית לו הגנה מתביעת רשלנות כנגדו. השופטים
ישעיהו שנלר ו
חגי ברנר דוגלים בשיטה, לפיה אין לקבוע חסינות מוחלטת למומחה מטעם בית המשפט, אולם מצד שני - יש לסייג את האפשרות והאופן של הגשת התביעה נגדו.
קיימות מספר אפשרויות למי שרוצה לצאת נגד חוות דעת מומחה בית המשפט: מיצוי ההליכים בבית משפט קמא, לרבות שאלות הבהרה, חקירה וכדומה. אם לא יצליחו לעשות כן - יוכלו לפנות לערכאת הערעור. אפשרות נוספת היא הגשת הליך נפרד ועצמאי על-פי עילת הסכם הפשרה. בנדון, המערערות בחרו שלא לפנות לבית משפט קמא ולא ביקשו לחקור את המומחה או לפסול חוות דעתו, אלא להגיש הליך נפרד עצמאי בדמות של תביעת רשלנות נגד השמאי, דבר שלא ניתן היה לעשות בנסיבות המקרה ולפיכך ערעורן נדחה.
נציין, כי לפסק דין זה חשיבות רבה בשאלת ניהול ההליך והאסטרטגיה הנבחרת על-ידי עורכי הדין. בא-כוח אשר ניתנה נגד לקוחו חוות דעת מומחה אשר אינה מתיישבת עם טענותיו, ואשר ימהר לפתוח הליך חדש על-מנת לשפר את עמדתו, במקום למצות את הכלים העומדים ברשותו בהליך המקורי, עלול להחמיץ הזדמנות לטעון נגד חוות דעת זו, ובכך לגרום נזק רב ללקוח.
