ניצחון הבחירות של המחנה הלאומי בראשות
נתניהו אולי מראה כי אנו בראשית הדרך להירפאות ממחלת המגלומניה:
מזה שני דורות ולמעשה מאז קום המדינה, אנו מונהגים על-ידי חבורה מיוחדת שמוליכה אותנו מתוך מגלומניה ממחדל למחדל צבאי ומדיני. דרך זאת, המגלומנית, טועה בהערכת גודלה ויכולתה של ישראל מול האזור בו אנו חיים. לפי דרך זאת, אנחנו הישראלים, מוליכים ומנהלים את התהליכים באזור ובידינו לקבוע את גורל האזור הזה על מאות מיליוני תושביו.
הטעות בהערכת גודלה והשפעתה של ישראל, הטעות המגלומנית, היא מאבות ההבלים המוליכים אנשים תלושים מהמציאות לשגות שוב ושוב ולהוליך את מדינת ישראל מכישלון לכישלון.
על מחדל המודיעין ביום כיפור 1973 אין להכביר מילים. המחדל הבא לפי אותה תפיסת עולם, הייתה מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה זאת, התרחשה דווקא בהנהגת הליכוד בראשות
מנחם בגין כשאריאל שרון משמש כשר הביטחון. מלחמת לבנון הראשונה פרצה ביוני 1982, אומנם היא נמשכה כמה חדשים אך נמשכה למעשה בעצימות נמוכה עוד 18 שנים, עד שנת 2000 מועד יציאת צה"ל מלבנון באופן סופי.
במלחמה מגלומנית זאת, יצאה ישראל "לעשות סדר בלבנון" ולקבוע מי יעמוד בראשה. כמובן שהדרך נכשלה כשלון חרוץ מסיבות רבות שאין כאן המקום להעלותן. החשובה שבהן היא רעיון הנפל המגלומני שהנחה אותה.המגלומניה כאן, בניגוד למקרים הבאים, שרתה על חלק מצומצם מאוד בהנהגה ולא רווחה בשדרות הצבא ובציבור.
פעולת "שיח אטד"
המחדל המגלומני הבא, מחדל שטעה שוב בהערכת גודלה של ישראל התרחש עמוק תחת הכיסוי של הסווג הביטחוני הסודי. ללא תאונה מבצעית מקרית, תאונת צאלים הידועה מנובמבר 1992, לא היינו זוכים לדעת לעולם מה קורה עמוק בראשיהם של מנהיגינו הצבאיים והמדיניים שהפלא ופלא, כולם באו מאותו "בית ספר" ישראלי.
פעולת "שיח אטד" שתוכננה ותורגלה כפעולה חשאית ביותר, מינואר 1992 ועד אסון צאלים בנובמבר 1992, אסון בו נהרגו חיילינו המסורים מהסיירת, לא הייתה מתגלית לנו ללא אותה טעות בשיגור טיל התרגול.
ה'ברוך' הגדול ב"שיח אטד", המבצע המתוכנן לחיסולו של סאדם חוסיין שליט עירק, בעת הלוויה של קרוב משפחתו, תחילתו במגלומניה של צעירינו בהירי המבט וסתורי הבלורית, מראש הממשלה רבין ודרומה ועד סופו בתרגיל הטראגי שעצר את הטירוף.
בעלי התפקידים השונים ב"שיח אטד" מראש הממשלה ומטה בממסד הביטחוני בעת התרחשות התאונה היו: הרמטכ"ל
אהוד ברק, סגנו אמנון ליפקין-שחק, ראש אמ"ן אורי שגיא והפרויקטור עמירם לוין. ראש המוסד היה
שבתי שביט וראש השב"כ היה
יעקב פרי. כולם לפי צניעות הערכתי שותפים לתכנון המגלומני של הפעולה אם באופן ישיר ואם באופן עקיף מתוך היותם בצמרת המערכת הביטחונית.
איש מהאנשים היקרים והמסורים האלו לא קם, שאל או אמר כי "אנחנו משחקים באש שעלולה לשרוף את כולנו". כאן המחדל! התאונה איננה אלא בבואה של המגלומניה.
השאלה העומדת היא, מה היה קורה אילו הצליח "המבצע" המתוכן בעירק? זאת הנקודה מאחורי האסון בצאלים ואין בלתה! . זאת איננה חוכמה שלאחר מעשה, זוהי חוכמה אותה נשאו מעטים בנחישות עוד בעת המעשה עצמו:
אנו יכולים רק לתאר מה היה קורה באזורינו אילו מדינת ישראל הייתה זאת שחיסלה את סאדאם חוסיין שליט עירק ולא הקואליציה בראשות האמריקנים, במלחמת עירק השנייה ב-2003. (סאדאם נשפט והוצא להורג בעירק ב-2006.)
"בחורינו המצוינים" הם המגלומנים על גבם של החיילים המסורים והתמימים מהסיירת, חיילים המבצעים ללא שאלות כל פקודה וגחמה. את אותם חיילים יקרים פגשנו כולנו בתוכנית עובדה של
אילנה דיין מנובמבר 2012 שעסקה בנושא. בתוכנית עובדה, על שני פרקיה, נחשף לעומק המחדל שכוסה במעטה עבה של סודיות בעת התרחשותו.
המגלומנים היו ראש ממשלה, הרמטכ"ל ואלופיו ראשי ארגוני הביטחון ודרומה. התאונה המצערת בצאלים, עם כל הכאב על החיילים שנהרגו בה, הצילה אותנו מ'פאדיחה' בינלאומית בה הייתה ישראל מתגלה כמדינת טרור ברמה הלובית! זהו הלקח!
אלו אותם אנשים בדיוק שהנדסו (בכאילו) באותו הזמן בדיוק, את כל העולם עם תהליך השלום של אוסלו. הם כולם היו שותפים וכמעט באותם תפקידים ממש ובאותו הזמן. הם כולם, כולל ראשי זרועות הביטחון שהיום (לפני הבחירות האחרונות) כה דואגים לשלומנו, יצרו בדמיונם "תהליך שלום" שלא היה לו יד ורגל עם המציאות בשום נושא. ביניהם היה ה"מצפוניסט" אורי שגיא שאף כתב ספר על "השלום המוחמץ" עם הסורים תמורת הגולן...
תהליך השלום של אוסלו
"תהליך השלום של אוסלו" החל בינואר 1993 ע"י סגן שר החוץ יוסי בילין ושני הדוקטורים יאיר הירשפלד ו
רון פונדק, בסדרת מפגשים בעיר הנורווגית אוסלו, בינם לפעילי אש"ף בגיבויו של
יאסר ערפאת. לאחר מכן עם ההערכה כי התהליך "תפס", התקבל גיבויו של שר החוץ
שמעון פרס. מאוחר יותר הביא התהליך לחתימת "הסכמי השלום של אוסלו".
הם נחתמו חגיגית בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן בגיבויו של הנשיא האמריקני קלינטון. רעיון השלום בנוסח זה המבוטא בהסכמי אוסלו, שרה בשוליים העמוקים ביותר של השמאל הישראלי. עוד במהלך מסע הבחירות שלו ב 1981-2, הבטיח
יצחק רבין ז"ל כי לא יכיר באש"ף ולא ירד מהגולן. הרעיון כי תמורת נסיגה משטחי איו"ש ועזה, יובטח "שלום שמימי" בין ישראל לעם הפלשתיני תפס מאז בכל העולם, בבחינת "הזנב שכשכש בכלב"...
הסכמים שנחתמו היו אמורים לצור שלום בינינו היהודים בארץ לפלשתינים מבלי שנגעו כלל, ב-3 הבעיות הבלתי ניתנות לפתרון:
בתביעת הערבים לזכות השיבה לישראל עבור פליטי 1948, בנושא גבולות הקבע של ישראל ובנושא ירושלים!
הנני לציין, כי בכל מהלך המו"מ מאז ראשיתו, לא הסתיר הצד הפלשתיני ולו פסיק מתביעותיו הבסיסיות כלפי ישראל בנושא זכות השיבה לפליטים, לגבי ירושלים ולגבי גבולות הקבע של המדינה. הם אמרו אמת כל הזמן והצד שלנו במו"מ העדיף להמשיך ולתחמן את כולם ולבסוף נשארנו אנחנו לבד עם הבעיה בגרוננו ללא יכולת לבלוע או להקיא.
ההתעלמות מהמציאות בנושא הפלשתיני ע"י ראשי המדינה, מאז 1993, התעלמות שהביאה לחתימה על
הסכם אוסלו היא מאבות הקיפאון הנוכחי, קיפאון שמבטא באופן אמיתי את הסוגיות הבלתי פתורות בין הצדדים.
גם כאן, האמת הבסיסית של הצד הערבי הייתה מול עיניינו, לא הוסתרה על ידם כפי שנאמר אלא הייתה גלויה לחלוטין לנושאים ונותנים. כאן, כמו ב"שיח אטד", אותם אנשים בדיוק, מראש הממשלה ולמטה, בכירי מערכת הביטחון, אלופים וראשי שירותים, איש מהם לא קם שאל או אמר,
עצרו וחשבו, "על מה מתבסס כל התהליך?" וההמשך ידוע. ההתעלמות מהמציאות מצד ההנהגה המדינית הביטחונית והצבאית, העיוורון מול המציאות אף שהיא מונחת מול עיני כולנו, זהו המשך ישיר למחדלי המודיעין ביום כיפור ב 1973. המחדל המודיעיני מאז, נגלה לנו מחדש כל שנה יותר ויותר, בצורת חשיפת עלילותיו של המרגל אשראף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר.
אשראף מרוואן הוא גדול מרגלי מצרים שהוליך באף ממשלה\מדינה שלמה, ונתן לנו "התראת מלחמה" בזמן אמיתי באוקטובר 1973 (כדברי ראש המוסד זמיר עד היום...).
כל הנאמר כאן לגבי אשראף מרוואן נסמך על חומר גלוי לחלוטין. אלו אותם האנשים הרדופים מגלומניה, אותם הנופלים שוב ושוב מכישלון לכישלון, מ 'יום כיפור', מל' לבנון ועד 'שיח אטד' ועד 'אוסלו'.
מכל "ההינדוסים והתחמונים" המרומים הגדולים הם אנחנו, עם ישראל שמשלם את המחיר ולא הערבים שכלפיהם הושקעו כל המאמצים.
מה צריך ללמוד?
אין קיצורי דרך, בשום מקום, מתקופת דור הפלמ"ח ועד ימינו אלה. אני כולי תקווה שתוצאות הבחירות האחרונות, תוצאות בהן העם בחוכמתו הזיז מעמדות ההשפעה בשלטון את אותם אנשים שכל פעם מחדש הביא עלינו "הפתעות" בלתי צפויות מתוך מגלומניה בלתי נשלטת באשר לגודלנו וכוחנו כעם בארץ הזאת.
אולי הפעם אחרי כל כך הרבה שנים, שאמנם ההגה היה בידי המחנה הלאומי, אך השלטון עצמו ממנו והלאה, אולי הפעם יצליח המחנה שנבחר לנהל סוף-סוף את ענייניו טוב יותר מאשר קודמיו ובצניעות הראוייה.
