דומה כי כבר אין לאיש כל אשליה בדבר הדרך בה ממונים השופטים במדינת ישראל ובמיוחד אמורים הדברים ביחס לשופטי בית המשפט העליון. העיסוק התקשורתי הגלוי בהליכי המינוי, התיאור המפורט של העסקאות, השנאות והיריבויות ההדדיות. הפירוט המבהיל של העסקאות שנרקמו ונרקמות לקידומם של מועמדים אלו, או אחרים, אינו מותיר ספק ביחס לאי תקינות ההליכים.
די ברור כיום כי השתייכות למועדון חברתי-משפטי מסוים, כמו המועדון היוקרתי שזכה לכינוי הבלתי הולם- "כנופיית שלטון החוק" מהווה מקדם בחירה לא רע למועמד. על-פי התיאורים בעיתונות מועמדים שאינם משתייכים למועדון זה, ייזקקו לפטרון חזק על-מנת להיבחר.
ברור גם לכול, כי השפעתו של בית המשפט העליון על הליכי המינוי מופרזת. שוב ושוב אנו קוראים כי הנשיא הנוכחי וכן הנשיאה המיועדת מתנגדים למועמד זה או אחר, לאו דווקא בשל אי התאמה לתפקיד, אלא, בשל עמדותיו, או שהנו מוכשר מידי ועלול להאפיל על מי מהם. כך למשל מוזכר ללא הרף כי נשיא בית המשפט העליון מתנגד נחרצות למינוי פרופ' רות גביזון לשופטת במוסד זה בשל עמדותיה השוללות את קיום "המהפכה החוקתית ואת האקטיביזם השיפוטי" האמנם בין כלל שופטי המוסד לא יכול להיות אחד שעמדותיו שונות בתכלית ממשנתו של השופט ברק?
אנו יודעים מה גדולה יכולה להיות השפעת בית המשפט העליון על המתרחש במדינה והשפעתו בכל הנוגע לעיצוב דמותה וערכיה. בשל השפעה זו מעוררים הליכי המינוי דאגה עמוקה. בית משפט שלא יכול להימצא בו מקום גם למועמדת כמו פרופ' גביזון, שעברה בתחום הפעילות למען זכויות האזרח בישראל ומחויבותה לערכים דמוקרטים ידועים ומוכרים לכול, הוא בית משפט שנגזר עליו לא לזכות באימון כלל הציבור. אכן נראה בבירור כי הביקורת הנמרצת שהוטחה בבית המשפט העליון, כמוסד הפועל להעצמת כוחו הפוליטי ויכולתו לעצב את סדר היום הציבורי ופוסל כל חדירה של מי שעלולים לערער על מגמה זו לשורותיו הייתה מוצדקת.
עלי להדגיש כי אין רשימה זו עוסקת בהעדפת מועמד זה או אחר מהאקדמיה, או בכל הנוגע להתאמתו האישית היחסית של מועמד זה או אחר לכהונה. הדבר עליו יש להתריע הוא ההתנגדות למועמד רק מפני שיש לו תפיסה שונה ביחס לתפקידו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית, או בגלל עימותים אידיאולוגים בינו ובין נשא בית המשפט העליון, או מי משופטיו.
במאמר מוסגר אציין כי ההתנגדות לשופטים מן האקדמיה, בשל היכרותם תחומים צרים בעולם המשפט וריחוקם מעולם המשפט המעשי, אינה ראויה. משפטנים דגולים רבים התמנו לשיפוט, הן מהאקדמיה והן מהמגזר הציבורי, בעת שתחומים רחבים במשפט האזרחי או הפלילי היו זרים להם. שופט בית המשפט העליון אמורים להיות משפטנים ברמה כזו שלא יקשה עליהם במיוחד להשתלט על תחומי משפט בהם לא עסקו בעבר. אכן רוב שופטי בית המשפט העליון צריכים להיות כאלו שכיהנו בבית המשפט המחוזי קודם למינוי, אך בהחלט יש מקום למועמדים גם מן האקדמיה [מה האסון אם יהיו שני מועמדים מהאקדמיה], אין ספק כי אלו ישתלבו במוסד, ממש כפי שהשתלבו קודמיהם.
מאידך אנו שומעים כבר את קולות המצביעים על מועמדותו הראויה של השר לשעבר דן מרידור, מחבריו הבולטים של המועדון החברתי שאוזכר לעיל. אמנם, מודים הכול, מר מרידור היה פוליטיקאי פעיל ברוב שנות בגרותו, אך לנוכח שיעור קומתו המשפטית ומחויבותו לערכי שלטון החוק, מן הראוי למנותו לתפקידו, במיוחד על רקע מחויבותו למעמדו של בית המשפט העליון.
עלי להתוודות, מעולם לא שמעתי כי בעבודתו כמשפטן [להבדיל מתפקודו כפוליטיקאי], כעורך דין במגזר הפרטי, היו למר מרידור הישגים משמעותיים ומעורבות בקביעת הלכות ראויות לציון. למען האמת מצאתי אזכור לעברו המקצועי, בתקליטורי הפסיקה רק בהקשר לפסק דין אחד [בג"צ 35/78- לא חשוב] ואיני יודע מה מעורבותו הממשית אפילו בתיק זה. לא מצאתי מאמר משפטי אחד שחיבר מר מרידור ובסך הכול תרומתו הייחודית בתחום המשפט "אינה בולטת"- אם ננקוט לשון המעטה.
גישתי הנה הפוכה. אין בעובדה שמר דן מרידור היה פוליטיקאי כדי לפסול אותו ונימוק כזה יכול להיות מועלה רק על-ידי אותה קבוצת התייחסות העושה כל שביכולה לבזות את ההליכים הפוליטיים, ואת הפעילים הפוליטיים ,על אף שהליכים אלו הם תמצית החיים הדמוקרטים. ביזוי זה של ההליך הפוליטי, אשר גם מר מרידור נטל בו חלק פעיל, נועד כדי להכשיר מעורבות גוברת והולכת של בתי המשפט בשלטון. פסלותו של מר מרידור אינה נובעת מהיותו פוליטיקאי [בעברו??] אלא, בשל העובדה, המצערת, שהוא לא הוכיח בעברו שיעור קומה מקצועי-משפטי הנדרש בבית המשפט העליון. אין בדברי אלו שמץ ביקורת על מר מרידור, בתחום המקצועי, שכן קשה ביותר לעסוק במשרה מלאה בתחום הפוליטי ובמקביל להגיע להישגים מיוחדים בתחום המקצועי.
מאידך, לדוגמא, לו הייתה מועלית מועמדותו של השר לשעבר פרופ' שמעון שטרית לתפקיד שופט בבית המשפט העליון לא הייתי רואה בעברו הפוליטי מגבלה ובתנאי שאין הוא מהווה מינוי פוליטי ומטעמים פוליטיים. במקרה זה לא היה לי ספק כי שיעור הקומה המשפטי תואם את הנדרש במוסד זה והניסיון הפוליטי רק יוכל להועיל.
מאותם טעמים אין לי גם ספק כי פרופ' אמנון רובינשטיין, אלמלא גילו [עד 120] למרות זהותו הפוליטית, הנו מועמד ראוי לבית המשפט העליון. ייסלח לי אם מטעמי שכחה לא הזכרתי אישים פוליטיים אחרים הראויים גם הם לתפקיד זה לא מפני עיסוקם הפוליטי אלא מחמת היותם בעלי שיעור קומה מקצועי החסר למר מרידור. כזכור לבית המשפט העליון של ארצות הברית התמנו כמה וכמה פוליטיקאים [הנשיא לשעבר ארל וורן] ועברם לא מנע מהם את מילוי התפקיד ברמה הגבוהה ביותר.
