פעם שרנו ליום העצמאות, "כל הארץ דגלים-דגלים", ועכשיו מלאים שולי הכבישים בדגלים ערופים, שנפלו כסמרטוט אין-חפץ-בו ממכוניות חולפות. נזכרתי בדגלים הללו כאשר ראיתי, שכבר תלו את דגלי המדינה על שלדי המכוניות בשער-הגיא.
אין מבזה יותר מאשר דגל ממורט, הנדרס בידי עוברי-אורח, ולבסוף מצטרף לערמות האשפה, שמשליך הישראלי בדרכו.
אין מבזה יותר מדגל מדינה קרוע, שמתנופף בהרבה מקומות – כמו, למשל, זה שהיה משך שנים בכניסה לחניון מע"צ בצומת בית-ליד, אך לא רק שם.
יום עצמאות 57 למדינה – בלי הרבה שמחה. יותר ויותר אומרים לי, שאינם שמחים ביום הזה, ולא ייטלו חלק באירועים, אלא הפכו את החג לאירוע משפחתי, או פרטי, בין חברים. אין זו הפגנה פוליטית, אלא הרגשה, שהמדינה היהודית אינה מה שהבטיחה לביות, ואולי אינה שווה את המחיר הכבד.
צד המחיר
ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מייצג את צד המחיר ואת הצד המוכה. חברות הארגון וחבריו שילמו את המחיר, והמדינה סטרה להם על פניהם. בעיניה יש מחיר שונה למתים: צוותי האויר שווים יותר מאשר הפשוטים מהחילות "הירוקים". אפילו בג"צ מצא פסול בהסדר הזה, שהגה עזר ויצמן בהיותו שר הביטחון, אך לא העז לבטלו – מפני שזה יעלה יותר מדי.
כחיילי המילואים ידענו, שעם גיוסנו לשירות מילואים פעיל הצבא ומשרד הביטחון ייקחו אחריות מלאה אם חס וחלילה יארע לנו רע. והנה, הפלא ופלא, התברר, כי האגדות על ביטוח אנשי המילואים הנן, גם כעת, שיק ללא כיסוי.
פעם – ולא נבדוק כרגע את המיתוס – צה"ל נחשב לצבא העם. כלומר, כל בני העם היהודי, היושבים בציון, וגם בני מיעוטים שירתו בו. כרגע נסדק במיתוס הזה פער עצום, שעלול לסכן את קיום המדינה. ההישענות על פתגמים חסרי תוכן יכולה להיטיב עם מנהיגים-לכאורה, היודעים, כי דעת הקהל לא תקיים לזמן רב את הנושא בסדר היום הציבורי. אלא שאין בהם ממש כאשר הפתגמים הללו מתעמתים עם המציאות.
הבעיה מורכבת מאוד, כמו כל בעיה חברתית. מאחוריה מסתתרות בעיות-משנה, שכולן סובבות את סוגיית השירות בצבא, ולא רק את שירות במילואים.
קחו, למשל, את חלוקת הנטל. כלומר, מי בחברה הישראלית משתתף בנשיאה בעול הלחימה? – האם, באמת, יש מחסור בחיילים, או שמא הבעיה הנה הקצאה נכונה של משאבי אנוש?
נער הייתי, וגם בגרתי, וכבר נפלטתי ממערך המילואים, אני חושד (ניסוח עדין), שיותר מדי חיילים מוצאים לעצמם "סידור", תפקידים נוחים (ברור, גם הם חיוניים. הצחקתם אותי! הם כמו מלח, קצת חשוב. הרבה הורס הכל, ומצמית כל צמיחה), ואינם במערך הלוחם. אחר כך משום-מה הם גם לא יהיו לוחמים במילואים. תפקידיהם הנוחים/חיוניים, וצריך להזכיר מדי פעם (כמו הילד הקטן, שצעק, "המלך עירום!"), כי כל-כולם נועדו לתמוך במעטים (מדי!), שאנחנו משלמים להם מס שפתיים בהפטירנו בדבקות, "אתם חוד-החנית". אלה הפראיירים האמיתיים של המערכת הצבאית שלנו, ושום "תעודת לוחם" לא תטהר אותם ממכוות הפראייריות.
לפני הרבה שנים תיארתי את גדוד מילואי החרמ"ש שלי – גדוד "אלון", הגדוד הראשון של צה"ל, ותיק כל המלחמות ועתיר קרבות – כארבע כתות מורחבות של רובאים ופלוגת מפקדה מנופחת מאוד. האם השתנה מאז דבר?
דווקא משום הצורך בלוחמים בעלי מוטיבציה וחסונים נפשית למלחמת קיומנו, יש לוותר על כל מי שאינם מוכנים ללחום. אלה אינם רבים, וגיוסם הכפוי רק מחבל בחוסנה של השרשרת. זה הניסיון החיובי, שהצטבר באומות שונות גם אצלנו. "כי תצא למלחמה על אויביך", אומר ספר "דברים", צריך הכהן להגיד ללוחמים, "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל יירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ובהמשך נאמר, "מי האיש הירא ורך הלבב יילך וישב בביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ', 8-1).
לכל מי שאינם משרתים בצבא – גברים ונשים, יהודים ומי שאינם יהודים, חילוניים ודתיים, בריאים, חולים ונכים, פחדנים ופציפיסטים – יש לפתוח מסלולים של שירות לאומי, שבהם יוכלו לתרום למדינה. אי-מיצוי המסלולים הללו הנו קיבעון מחשבתי, המפריע לחברה הישראלית.
מדיניות לא-נכונה
סוגיה זו חשובה, לדעתי, בהרבה מהסוגיה – מי בחברה הישראלית משתתף בנשיאה בעול השירות הצבאי?
לדעתי, אין לנו מחסור בחיילים, אלא מחסור במדיניות נכונה להשמה ראויה של משאבי אנוש למקצועות הלחימה. דווקא בעת לחימה צורם העניין הזה פי כמה. הצבא שכח, כי ההצדקה היחידה לקיומו הנן היחידות הלוחמות ("יחידות הקצה", קוראים להן בסלנג עכשווי). כלומר, כל הצבא הגדול קיים רק בזכותן של אותן חוליות, היוצאות הלילה למארב, ורק בזכות היחידות, המאיישות את המוצבים ואת הסיורים לאורך גבולות המדינה.
אי אפשר למנוע מחיילים ב"קריה" ובמקומות בילוי אחרים את מנעמי השירות. סיור בוקר בדיזנגוף סנטר אינו דומה לסיור בוקר לפתיחת ציר. לכן, אם רצוננו בלוחמים, יש לצאת במסע נמרץ של העדפה מתקנת, שתיתן את כל מה שאפשר ללוחמים – גם על חשבון הרעה מכוונת בתנאי השירות של הג'ובניקים. תנאי השירות של האחרונים כל כך קשים עד שמגיע להם הכל ועוד יותר. אני סבור, כי זה עונה על שאלת המקורות – מאיזו קרן שפע ניקח את הכספים?
וזה צריך להימשך גם אל מערך המילואים; ולא, לא יהיו בו לוחמים. בארצות-הברית (שבה אין שירות חובה) מקבלים המשרתים במילואים מענק חודשי, עד שיבקשו לפטור את עצמם, ומשכורת לא רעה כאשר הם בשירות מילואים פעיל. דווקא כעת, כאשר החומרנות הנה ערך, צריך השירות הקרבי להיות כדאי.
יש לי, לצערי, זווית ראייה צרה, של "זקן". הייתי לוחם, ואני זוכר היטב את מה שעברנו במלחמות השונות – עד שהועברתי ליחידה עורפית עם שובי משהייה בארצות-הברית. גדוד החרמ"ש "אלון" המשיך להתדלדל. בתחילה עזבו מי שלחמו בו במלחמת סיני. אחר כך – מי שלחמו במלחמת ששת הימים. כשאחרוני ותיקי מלחמת יום הכיפורים עזבו את הפלוגות הלוחמות כבר לא היה זה גדוד, אלא יחידת רישום גרידא, והיו צריכים להקימו מחדש.
כדי לשפר את המוטיבציה של המועמדים לשירות ביטחון, של הלוחמים ושל המשרתים במילואים, יש לשנות את יחס החברה הישראלית אליהם. הרבה שנים הסתפקה החברה הישראלית בתשלום מס שפתיים ללוחמים, בסדיר ובמילואים, ואם זה יימשך, קו הייצור של הפראיירים, המגינים על קיומנו, יפסיק לעבוד, כי "חומרי הגלם" לא יבואו אליו.
במקביל, יש לתגמל היטב את המשרתים, ובעיקר – את הלוחמים. למרות פסיקת בג"צ, יש לשפר את מענקי הביטוח הלאומי (וגם את מה שנותנת "קרן ההשוואה למשרתים במילואים") למשרתים בצבא. פעם קראו לזה קצבת יוצא-צבא (קי"ץ), והיא בוטלה משום-מה על-ידי בג"צ. מעניין לדעת לכמה משופטי בג"צ יש ניסיון כלשהו בשירות קרבי בצבא? הקי"ץ המחודש צריך להכיר בתרומה הסגולית של הלוחמים לחברה הישראלית בהקרבתם. אני יודע, שזו עברית ארכאית, אך אם לא נשוב לערכים הללו, אנו מסכנים את קיומנו. "העדפה מתקנת", קוראים לזה, ואין מדובר רק בפמיניזם. דרך אגב, אפילו בג"צ הכיר כבר בלגיטימיותה.
מעבר לצד הערכי, צריכים לשפר מיד את התגמולים ללוחמים. למשרתים במילואים יש להעניק נקודות זיכוי במס הכנסה, להעדיפם בלימודים, בדיור, בתעסוקה, בכל תור, בכל מכרז ציבורי ולכל עניין. בשלב ראשון אני מציע לממן זאת על-ידי גריעת הטבות ממי שאינם משרתים וממי שאינם לוחמים.
כשהאמריקנים קיבלו את חייליהם, ששבו מהלחימה בוויטנאם, בפנים חמוצות ובעלבונות – הם נותרו בלא צבא, למרות שבארצות-הברית נחקק, כבר לפני כשמונים שנה, "חוק החיילים המשוחררים" (The GI Bill). החוק מעניק לחיילים משוחררים (Veterans – בכינוי החיובי האמריקני) הטבות רבות על חשבון משלם המסים, שהם הגנו עליו. למהגרים לאמריקה, שהתנדבו ללחום במלחמותיה השונות, אפילו הובטחה אזרחות אמריקנית. ותיקי המלחמות קיבלו פטור משכר לימוד באוניברסיטאות, קורסים להכשרה מקצועית, ביטוח רפואי, תעסוקה ודיור – פיצוי מועט על תרומתם לקיום האומה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, ניסו אצלנו לחקות חקיקה זו, כהוראת-שעה בלבד – כנראה, רק כדי לשכך את המחאה, שעלתה משורות הלוחמים (זוכרים את מוטי אשכנזי ואת אסא קדמוני?), ואיימה להטביע את העלית הפוליטית.
מפקדים ראויים?
רכיב חשוב במחויבות של החברה הישראלית ללוחמיה בסדיר ובמילואים הנה הדאגה לציידם בציוד, באמצעי מיגון ובאמצעי לחימה הטובים ביותר ובתורת לחימה נכונה. חשופים בצריח זה הירואי, אך לרוב מיותר. גם יש לי יותר מדי סימני שאלה, לנוכח משפחת השכול ומול נכי צה"ל, האמנם אנו מקפידים, כפי שציווה דוד בן-גוריון, שתדע כל אם עברייה, כי חיי בנה ניתנו בידי מפקדים ראויים?
עיון בעיתוני השבוע האחרון מספר על התעמרות מחלקת נפגעים במשפחתו של החייל הנעדר גיא חבר ועל יחס נבזי של אלוף ישראל זיו כלפי תמיהות, שהעלתה משפחתו של מורן ורדי, לוחם שייטת 13, שזכה בצל"ש לאחר מותו בקרב בשכם. במהלך השנה נחשפנו לא אחת לסיפורים על היחס המחפיר של צה"ל לאנשיו. כל זה – בצירוף לניסיוני האישי, כלוחם וכחוקר – מעצים את סימני השאלה הללו.
האם הם פראיירים?
האם הם פראיירים?
ראשית, התשובה שלילית.
כל מי שהיה ביחידה קרבית יודע, שהיה עם מיטב החברה, ועשה עמם את העבודה החשובה באמת, שאין מי שיעשה אותה. הלוחמים הם הילדים, התוחבים את אצבעם לתוך הסכר המתמוטט, ועוצרים את האשד העוין, המאיים על קיום חברתנו. זו עבודה חיונית ומלאת-סיפוק, אף שאינה קלה כלל ועיקר.
שנית, הכל – החברה הישראלית ומערכת הביטחון – צועקים את התשובה בקול רם ומהדהד: כן! כן! ועוד פעם כן!
החברה הישראלית אינה יודעת לתגמל את מי שתורם לקיומה. זה לא "מגיע לי", אלא עניין מהותי של שרידות. המילואימניקים מביטים אל נכי צה"ל ואל משפחות השכול, ויודעים היטב את הזלזול בהם.
ובסוגיית ההנצחה צריך להזכיר עוד עניין כאוב: למרות שהמוות סופי, עדיין אין אצלנו הבדל מהותי בין הנצחת לוחם, שנפל בפעולות של ביטחון שוטף, לבין הנצחת חייל, שמת במהלך שירותו, או חס וחלילה בעת חופשתו.
דרך אגב, חרפת האנדרטות הנטושות והמחוללות ברחבי הארץ ומחדל אתר הזיכרון המרכזי בהר איתן הנם רק תסמינים אחדים של הזלזול הזה. טוב לחיות בעד ארצנו, ולשם כך טוב למות בעדה. זה צריך להיות יותר מאשר מס שפתיים.
השירות בצבא ובמילואים מלמד על חיותה של החברה. כל דור עושה זאת בתורו, ופורע, למעשה, את חובו לאומה. נכון, רבים מדי אינם עושים זאת (זוכרים את סוגיית השליש הזהה?), אך אין במחדל הזה משום פטור לאחרים. לא נעשה כרגע השוואה אימתי היה השירות קל יותר ואימתי קשה יותר. הגלגל סובב, וכל אחד נקרא/ייקרא בתורו. גם כשיפרוץ שלום, וזאב ירבץ עם כבש – כפי שאמר עזר ויצמן – עדיף להיות הזאב.
יש לוודא, כי המשרתים את המולדת (וצריך להגיד זאת במפגיע: אכן, הם משרתים את המולדת) לא יינזקו עקב שירותם. כלומר, המערכות השונות צריכות לפצות סטודנט, ששירת במילואים, כדי שיילך לשרת ברצון גם כשייקרא בפעם הבאה – עד שתבוצע הרפורמה, שאיני מסכים עמה, במערך המילואים.
יש כאן משולש כוחות. ראשית, צה"ל צריך לבדוק שוב האם אפשר לוותר על קריאת סטודנטים לשירות מילואים פעיל בתקופת הבחינות. לא תמיד (ואני עדין בניסוחיי) הקריאה מוצדקת, ולא תמיד הזמן מנוצל כדבעי. שנית, משרד החינוך, המועצה להשכלה גבוהה וועד ראשי האוניברסיטאות צריכים לעשות בדק בית. שלישית, ארגוני הסטודנטים צריכים לדעת, כי זה ראוי להפגנות ולשביתה לא פחות מעניין שכר הלימוד.
חרפת הפיטורין עקב שירות מילואים הורסת את הנדבך החשוב הזה בתורת הביטחון הישראלית. רפיון התגובה של משרד הביטחון ושל צה"ל בסוגיה זו אינו חדש, ורק מעורר תמיהה. היום כמעט כל מועמד לעבודה יודע, שכדאי להסתיר את עובדת השירות במילואים, כדי לשפר את סיכויו לזכות בתפקיד. זה לא חדש, ומזכיר לי את חברי, שעבד בתעשיה ביטחונית ממלכתית בארץ, וקידומו נעצר בשנות השבעים כיוון שנעדר מדי. הוא בילה את היעדרויותיו ברמת הגולן עם חבריו לגדוד המילואים.
ויש בעיה כאובה, שכנראה אינה פתירה: העצמאים הקטנים, שניזוקים אנושות משירותם במילואים. העובדה, שאני מגדירה "אינה פתירה" אינה צריכה להיות סוף פסוק בדיון. אדרבא, ההגדרה צריכה להניע מאמץ לרבע את המעגל.
משכורת ראויה על השירות – בנוסף לדמי הביטוח הלאומי, שכל אחד מאתנו משלם כדי לקבלם – יכולה להיות פתרון-מה, שישפר את המוטיבציה לשירות מילואים. נראה לי, כי בלי שינוי באווירה – בצה"ל ומחוצה לו – שום דבר לא יועיל.
מדינה קטנה ב"קווים פנימיים", המוקפת אויבים, כמו ישראל, אינה יכולה להישען על צבא סדיר בלבד. שלושת נדבכי הכוח – צבא חובה, צבא קבע וצבא המילואים – חיוניים, ולכל אחד מהם זכות קיומו. אם לא יטפלו בבעיותיהם האמיתיות של אנשי המילואים (ולא באלו, שמקדמות עסקנים צעקניים במעלה לגבעת רם), ואם לא נטפח את הלוחמים – ניוותר חס וחלילה בלא כוח לוחם בעת פקודה. וזה, כנראה, יקרה בלאו הכי כתוצאה מהרפורמה בשירות המילואים.
