חוה לא מתבכיינת

גילויי גזענות? אין יום שבו חוה אלאמו אינה חשה אותם ואינה עדה להם. מרכז גרמצ'ין (גאולה בשפה האמהרית, שפת האם שלה) מרכז למורשת ולתרבות אתיופיה, שאותו הקימה במו ידיה בביתה, בשכונת נוף הגלעד בבית שאן, הוא האופן שבו היא נאבקת בגילויים האלה.

המרכז הזה, פותח חלון להיסטוריה של העדה, למורשתה, למנהגיה, למאכליה, ובו היא מדריכה קבוצות של מבקרים. בהקמת המרכז היפה הזה יש אמירה חזקה כלפי הנקלטים. "אנחנו, העולים מאתיופיה", היא אומרת בנימה שמהולים בה הודאה והכאה על חטא, "צריכים להפסיק להתלונן ולהתבכיין. החברה הישראלית עשתה למעננו דבר כל כך גדול, שלעולם לא נוכל לגמול לה על כך. היא הביאה אותנו מהמדבר, מהחושך, מסכנת החיים, אנשים סיכנו את החיים שלהם בשבילנו. אני פותחת להם שער גדול ומזמינה אותם להכיר אותנו, את השורשים. חשוב לי שיידעו כי האתיופים זה לא רק אלימות במשפחה, רצח, התאבדויות. אבל גם אנחנו, בני העדה, צריכים להנמיך את הטון, להישאר צנועים. להפסיק להתבכיין. תחושת עלבון. קיפוח ובכי לא יובילו אותנו לשום מקום".

אנשים טובים התגייסו כדי לסייע לה, אבל המרכז לא היה קם אלמלא האמונה העצומה של חוה בעצמה וביכולתה להקים אותו. "לא כל אחד זוכה", היא אומרת, ועיניה - מקור דמעה. "לכל בני העדה שבאים ואומרים לי שקשה להשתלב בחברה הישראלית אני אומרת, קשה? סליחה, מישהו הבטיח לכם שיהיה קל?, קשה? קומו וקחו אחריות על החיים שלכם. תלמדו, תשתלבו. תעזו, אל תשבו ותבכו. איש לא ינגב לכם את הדמעות".

חוה (41), נשואה ואם לשמונה, נולדה בכפר קטן על יד העיר גונדר. ילדה בת 10, היא נדדה, יחפה ורועדת, כמו החולות במדבר הסודני, יודעת, כבר בגילה המוקדם, כיצד להישמר, בתנאי הכאוס ששררו במקום שלא חל בו שום חוק, מציפורני הטרף של אנסים פוטנציאליים.

חוה הגיעה לישראל יחד עם אחיה בשנת 1984 אל כפר נוער (שבו הכירה את מי שלימים נישאה לו) בעוד נפשה מחפשת דמות אב חלופית. נחושה להשתלב בחברה, היא למדה ייעוץ והדרכה במכון אדלר והתמודדות במצבי לחץ במכללת תל חי ועוסקת כיום, במקביל לתפעול המרכז, בהקניית כישורי חיים ובהדרכה פרטנית וקבוצתית של הורים. מעולם לא תבעה דבר, לא האשימה איש.

"פוליטיקה? הרבה אומרים לי", חוה אומרת, "שאני מוכרחה להיכנס לפוליטיקה". היא לא פוסלת, אבל לא לפני שתרגיש שהיא עושה כל מה שניתן כדי להעביר את המסר שלה- להיחשף בפני החברה בישראל. ההיכרות, היא מאמינה, תצמצם את הפערים, תוציא, בהדרגה, את בני העדה מהגטו שהם חשים עצמם כלואים בו של נידוי, של קיפוח, של אפליה.

חוה תגיע רחוק, אבל חשוב מזה- היא תגיע עמוק. סוכנת השינוי החרוצה והאנרגטית, שלא יודעת לנוח אף לא לדקה, נחושה לחולל שינוי. עם האמונה והמעשים שלה, לא תיוותר לשינוי כל ברירה. הוא יהיה חייב להתחולל.

אשרי- פתי- המאמין.