הצופָה לבית ישראל, קורֵאת הדורות

"קריאת הדורות" אינה דבר של מה בכך, היא צו קריאה לכולנו. ליד השביל הגדול הקרוי 'שביל ישראל' יש שביל מחקרי מפואר ומלא אורות: שביל הזהב של 'קריאת הדורות', לפסוע בנתיבי הספרות במעגליה.

כאן בלב הספרות העברית ניצבת נורית גוברין, מתווה דרכים, צופָה אל פני הספרות. השביל שלה קורא לנו ללכת בעקבותיו. זה מוביל למגדלור ענק, זה מפעל חיים שעבורו הקדישה פרופסור נורית גוברין שנים רבות, והיד עוד נטויה. אנו חשים את המִפרשׂים מכים בעוז, זו רוח הזמן, זו פעימת הלב של היוצרים, הכול שם צפוּן, ואכן קריאת הדורות היא ממש קריאת הכּיוון. כל חייה כחוקרת ספרות הלכה אחר הזיכרון, והיום הזיכרון מתייצב לפקודתה גם הוא כדי לשבח אותה על מפעל חייה.

מחקריה של פרופ' גוברין משתרעים על תחומים רבים ומַשיקים ליוצרים רבים. אך אין ספק, שהמפעל המרשים המוביל את שיירת ספרי המחקר שלה הוא "קריאת הדורות- ספרות עברית במעגליה". זו קרן השפע שלה, אלה נכסי צאן ברזל ומילים שהיא העמידה לכולנו, בבחינת "מורשה להנחיל".

נורית גוברין היא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות באוניברסיטה של תל אביב והיא נחשבת כחוליה מרכזית בחקר הספרות העברית. ספריה חוצים את הספרות העברית, לפנינו צירי הזמן האנכי והזמן האופקי של הספרות הנוצרת כאן בארץ.

גוברין חקרה לעומק את יצירות ברנר, ברדיצ'בסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, שופמן עגנון, דבורה בארון, ס. יזהר ואחרים. אַל נשכח שהיא יצקה מים על ידיו של אביה, הסופר והמסאי ישראל כהן, שגם עסק בשליחות ציבורית באגודת הסופרים העברים. אין ספק שהכַּר הפורֶה הזה השפיע על דרכּה, וכידוע התפּוח לא נופל רחוק מן העץ, ובמקרה של נורית גוברין, התפוח המפואר שלה הפך לפרדס שלם...

כבר מגיל צעיר ניווטה נורית את דרכה בין החוויה הישראלית הצבָּרית לבין זיכרון הדורות, ומעולם לא ראתה עצמה כמי שנולדה מן הים. כחוקרת שצופה ממגדלור ורואה את כל הפסיפס ידעה נורית לחדד את משקפת הצופָה בכל רגע. מחקריה מוכיחים עד כמה היו השורות הכתובות רוטטות ופועמות, ממש עם היד על הדופק של הספרות העברית, בבחינת 'שָמור וזָכור, נורית שמרה ואצרה הכול.

ביד אוהבת מחזיקה היא בכתבֶיה באותו זיכרון של העיירה היהודית, בפניני הקסם מארצות הגולה, באותו הוד תרבותי של הפלֶנטה ההיא, כל מה שנשמר וזָהר בתרמיל הקסם של מורשת הדורות.

מקום וזמן שלובים תמיד ביצירתה המחקרית של נורית. בכל מחקריה בולטת אהבתה לתרבות העברית לדורותיה, ומעולם לא ידעה להסתיר את אהבת הארץ השופעת מכתיבתה. השליטה שלה במקורות היהודיים לאורך הדורות ובכל הכתבים העבריים מעוררת השתאות. ובעיניה, זו שליחות להנחיל זאת הלאה לדורות הבאים.

ואי-אפשר שלא לומר מילה טובה על קו מיוחד במחקריה של נורית גוברין: נורית באופן עקבי לאורך שנות דור יודעת לכבד את דורות היוצרים: לא רק שיש במחקריה הדגשה של היסוד הביוגראפי ביצירתם של משוררים וסופרים, אלא יש משקפת קליידוסקופית שחושפת פנים מגוונות. הנה לפנינו גלריה של יוצרים שפעלו ברפובליקה העברית - ובמחקרהּ כל יוצר ראוי ללימוד ולהתייחסות. היא נוברת בין הכתבים ובין כתבי העת אחר היוצרים הנידחים ביותר. חשובה לה התמונה הכוללת, הפּנורמית, של הספרות העברית. חשוב לה להראות את יחסי הגומלין בין הסופרים לבין עצמם, בין הסופרים הענקים ובין הסופרים הפועלים בצִלם.

נורית גוברין אינה חוששת לשחוט פרות קדושות, לשאול שאלות נוקבות, והכול כדי לפרושׂ לפנינו תמונה שלמה יותר. כך בפתח כרך ו' היא מעלה על סדר היום את השאלה, כיצד נקבע מה מֶרכּז הספרות, כיצד נקבע הקאנון התרבותי: בדבריה היא כותבת שבאה "לערער במשהו על תקפותו של המושג 'מרכז' ולהצביע על הקשיים בהגדרתו. לבדוק מחדש את ההגדרות המקובלות של מרכז ושוליים" - וכך היא שבה לוויכוחים על ראשית הספרות העברית החדשה, ולַשאלה של פרופסור קורצוויל - "ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה".

מרתק לקרוא כיצד פכּים ביוגרפיים מאירים באור יקרוֹת פרקים מיצירות הסופרים, כיצד סיפור הקשרים בי הסופרים מסייע לנו להבין את התפתחות הספרות העברית. פרק מרתק במיוחד הוא פרק הַקֶשר המיוחד שנרקם בין חיים נחמן ביאליק הצעיר לסופר המבוגר ממנו, ש' בן ציון (גוטמן). אתה חש את רוח התקופה, את המפנה שחל כאשר ביאליק הצעיר הולך וכובש לו מקום של כבוד, ובן ציון הבכיר הולך ומכיר בכך, שהמשורר הצעיר תופס את עמדת ההנהגה. בפגישותיהם הראשונות מתאר בן ציון את ביאליק כ"אדם רצוץ ונואש" ומסייע בעדו. ביאליק זוכה בהמשך ליחס של כבוד מבן ציון, וכאשר הוא ורבקה רעייתו מארחים את ביאליק בביתם, מעיר לו ביאליק: "הסתדרת לא רע, גוטמן, הלא אתה חי כמו קיסר" - כרך ה' עמוד 213.

הספרות העברית של נורית גוברין נפרשׂת בפנוראמה, נפרשת כדרמה. הזיכרון התרבותי הוא אבן היסוד של מחקריה, והיא מייחסת מקום של כבוד לספרות העברית בתולדות הציונות, ובתולדות עם ישראל, כיוון שהמילים הכתובות הן הזיכרון הקולקטיבי של העם. בעיניה, יש זיקה ברורה בין הספרות העברית החדשה שצמחה בשנות היישוב ולאחר הקמת המדינה ובין הספרות העברית שנוצרה בגולה בתפוצות השונות.

את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא אומרת באותיות של אֵש, בפתח כרך ה' שיצא לאור לא מזמן. וכך היא כותבת בכרך זה בעמוד הפתיחה:

"מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר" - והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים". כאן מביאה נורית גוברין ציטוט כואב מכתבי יוסף חיים ברנר: "שהרי מי אינו נשכח אצלנו? שהרי את מי זוכרים" - ברנר מתוך 'אזכרה ליל"ג'.

זה יום שמח, כשכרכי מחקר יוצאים לאור, אבל צריך לזכור את העמדה הנבואית של נורית גוברין, חוקרת שנלחמת נגד ההשכּחה. היא מעלה על נס את נושא תהליכי הזיכרון והשִכחה, ובנחרצות קובעת: "אסור להשלים עם תהליכים טבעיים אלה בכל הנוגע לתחום התרבות הלאומית". חשוב לה להשיב לחיים יוצרים שנשכחו, להחזירם למחזור החיים הספרותי. ומי שקורא במחקריה מבין עד כמה זה חשוב לקיומנו התרבותי. וכך נפרשת האמת הזאת בפיה: "התרבות דומה לבניין רב קומות. היא נבנית נדבך על גבי נדבך. אי-אפשר לבנות את הקומות העליונות ללא הנחת יסודות מוצקים לבניין כולו".

היום כשאנו מברכים אותה ומרעיפים עליה שבח והלל, יודעים אנו, כי נורית גוברין מוכיחה בשער, הצופה לבית ישראל. נורית צופה ממעוף הציפור על הדורות והיא קוראת הכול בעין בוחנת, מאירה באור מופלא את דברי הימים של הספרות העברית. ומֵעבר לזאת, ראויה לשֶבח על שהעמידה דורות של תלמידים, ויש לה ממשיכי דרך.

והיום חשוב גם לומר בקול גלוי: זו השעה לעטֵר את פרופ' נורית גוברין בפרס ישראל על יצירתה המחקרית המאתגרת. כולנו מקווים, שאכן התהליך הבשיל ונזכה לראות את פרופסור נורית גוברין על בימת פרסי ישראל בשנים הבאות, אולי בשנה הבאה. קריאת הדורות מחייבת.