שכונת בורוכוב של פעם

כשהערב ירד והאוויר כאילו הסמיך יותר, נכנסתי הביתה, עדיין שוצף ורועש, מזיע ומלוכלך אך שמח, כמו עוד אלף ילדים אחרים.

בצריף הקטן, ביתנו המושכר שהיה שייך למשפחת לויקסון, שררה כבר עלטה, כזו שכל סימני הצבע נעקרו וסורסו ממנה ומן החפצים השונים שמסביב. האדום נעלם, הכחול והירוק הצטרפו אליו, ורק מן הצהוב נותרה שיורית קטנה, ששידרה מעין "ריחו" של צהוב.

עצי האשכולית שהיוו את ה"פרדס" במקום, כחמישה במספר, עטויים באבק לבן אפרפר, זה הנרבץ על העלים בשלהי הקיץ, כשהאוויר כמעט וממאן לנוע, וכבדות של חום מקבעת אותו על כל מה שאינו בתנועה של ממש.

שני הברושים הזקנים נדו באמיריהם אחד לשני בקצב הרוח הקלילה שחלפה במקרה, כמו שוחחו ביניהם שיחה בטלה.

בשעה הקרובה אימא תכין את הפיילה העגולה ותשפות קומקום על הפתילייה כפולת הפתילים שיעכירו שוב את ריחו של החדר בעשן רווי ניחוח של נפט. כל ההליך הזה שהיה טקס קבוע אחת ליומיים שלושה, נועד לאפשר לי רחצה סבירה לשמירת צלם אנוש, מן המעט שעוד נותר עלי.

אמא, שעיניה היו מתמיד בוהקות ויפות להפליא, אך חלשות למדי באיכות ראייתן, הכינה את עששית הנפט. זה ימים מספר שזכוכית המנורה, האגסית בצורתה, הצליחה לאסוף שכבה עבה של פיח שעימעם את איכות האור. ולא היה זה דבר קטן. גם בימים שהזכוכית הדקיקה בהקה בצחותה ושקיפותה, לקה האור הבוקע מן המנורה בגוון צהבהב-אדמדם, כזה שאינו יוצר אומנם אור של ממש, אך לפחות מגרש במעט את החושך.

שעות הערב מעוטות האור אינן מן הזמנים המועדפים לפירוק האגס הדק ולניקויו. מחר יהיה יום חדש, ובזוהר השמש העבודה קלה, נעימה וטובה יותר.בשעות אלה מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן הבית הגדול, שתמיד היה עמוס לעייפה בכביסה שתקופל כנראה בימים הקרובים, בספרים שונים, במספר צלחות שנותרו מן הארוחה הקודמת, ובחוברות "אוגניוק" ו"קיטאי" המשופעות בתמונות של אבותינו - אבא סטאלין ואבא מאו צ'ה טונג.

עת עשיית השיעורים הגיעה, אך מחברתי, היכן יימצא לה מקום על השולחן?

אנא, אל תטעו, המחברת אינה גדולה כפי שעולה על דעתכם היום. זו הייתה מחברת שנגזרה לרוחבה באמצעיתה, מטעמי חיסכון שהתחייב מן החוסר בעולם של שלהי המלחמה הגדולה, זו הנקראת גם "השנייה". ובכל זאת, נגזר גורלה של מחברתי להיות מונחת על הכביסה, וכמובן בהתאם גם איכות הכתיבה, כשהעיפרון עולה ויורד על גבעות הבד.

והעששית? אורה דל ויש צורך לקרבה אלי יותר, ואם תוך כדי כך גם ניתזים רסיסי נפט על השולחן, עדיין אין זה סוף העולם. מחר מחרתיים הריח יתנדף. אך צריך להישמר שמא האש תתפוס בבדים המלוחלחים בפתותי נפט.

יום אחד, אבא בא עם מתקן משונה. "לוקס" הוא קרא לו. הדבר הזה שהיה בלוי ומקומט, ראה עדנה בידיו של אבא.

כאן המקום לומר כי כל דבר שכבר לפני שנים שבק חיים, נחבט ונזרק לצורך גניזה כמעט סופית, אך בדרך כלשהי הגיע לידיו של אבא, תמיד, אבל תמיד, זכה לעדנה, ועלומים מחודשים היו פורצים ממנו.

יושב לו אבא על מפתן הבית, מפרק את הלוקס רכיב אחר רכיב, מנקה פה, משחיל חוט ברזל דקיק שם, מחליף אטמים, מרכיב הכל, כל חלק בתורו.

ומנסה להדליק.

זו הייתה הדלקה לתפארת, שגרמה ללהבה ענקית להתנשא לגובה ולפייח מחדש את כל הזכוכיות העוטפות את המנורה.

"אאה, שכחתי לשים את הגרב", אומר לי אבא במעין התנצלות של לא כלום.

גרב? מה קרה לאבא, גרב במנורה? מה זו לזו? אבא, ודאי כבר עייף.

ואבא שוב מפרק הכל, מנקה את הדרוש, מייבש את הזכוכית, ולפני ההדלקה מוציא עוד דבר משונה מכיסו, שאכן נראה כמו גרב של בובה קטנה, וגם ורודה מעט, ומתקין על המנורה ובתוכה.

ושוב מגיע רגע של אמת, כי אפילו לי ידוע כי לאמת פנים רבות, ומשאבת האוויר הקטנה מופעלת מחדש על-מנת ליצור לחץ במיכל ה"לוקס", והגפרור הארוך מוקרב לגורלו אל מרכז אדי הנפט המתרססים להם מן החריר, ה"דיזה", בלשונו של אבא.

האש נתפסת בגרב הוורודה, ותוך כדי בעירתה, משתנה צבעה ללבן בוהק.

אור יקרות מתחיל להופיע בחדר.

ממש אין לי מושג איך קרה הפלא הזה, אלא שעם עובדות אין טעם להתווכח. יש אור והרבה, ועם סילוק האפלולית, תמו תירוצַי לאי-יכולתי להכין שיעורים.

כמה שמחתי כשגרב הלוקס הייתה נפגמת ונושרת, וגרב חדשה לא נמצאה, מחמת חסרון הכיס שמעולם לא פסח על ביתנו.