לדברי אובמה, כפי שהוא מצוטט על-ידי מקורות תקשורתיים שונים, לא ניתן להגיע להסדר שלום שלם וסופי עם הפלשתינים בשנה הקרובה. ההנמקות שהוא מביא: הקמת ממשלת ימין בישראל..., והקשיים והסיבוכים (הבלתי מוגדרים) שעומדים בפני הנשיא עבאס. באמירתו זו חוזר אובמה על מאפיין מרכזי בדרך ההסתכלות והניתוח שלו את המציאות האזורית והבינלאומית. את שיטתו המוזרה ניתן להגדיר פשוט כקשירת והתליית מצב פוליטי בגורמים שלא יצרו אותו ואינם מהותיים להמשך קיומו.
בהכרזתו זו לגבי סיכויי הסדר בין ישראל לפלשתינים, "מבטיח" הנשיא שאכן לא יקרה שום דבר חדש בזירה הפוליטית הישראלית-ערבית. התנהלות אובמה במרחב המזרח התיכון כושלת זו הקדנציה השנייה, ונראה שכך הוא מתכוון לסיים את תפקידו כנשיא ארה"ב. תרומותיו של אובמה - לקידום פתרון בסכסוך הישראלי-ערבי וליישוב או לפחות לריסון האלימות הנלווית למאבקים הנובעים מהתסיסה בעולם המוסלמי - מצערות ומזיקות. אולם, מאחר שהן קונסיסטנטיות, ככל הנראה צריך ללמוד לחיות עם מה שיש ועם מי שיש.
כבר שנה ויותר שהפלשתינים מתחמקים ממו"מ מאז נטשו אותו חד-צדדית. לאחרונה אמר עבאס שיחזור לשולחן המו"מ רק אם יובטח לו שהדיון יסתיים תוך שנה. מאחר שמאז החלו הדיונים עימו לא זז אפילו מ"מ מעמדותיו בכל נושאי המהות, ברור שהוא מתכוון שיקבל תוך שנה כל מה שהוא רוצה. אולם, באותה מידה גם ברור שעם גישה כזו אין על מה לנהל מו"מ. מלבד אובמה, היחיד שלא מבין זאת הוא כנראה ראש האופוזיציה בישראל, בוז'י הרצוג; כך לפחות עולה מנאומו בכנסת במעמד השבעת ה
ממשלה ה- 34. אבל אינני מופתע. בוז'י הרצוג עמד להיות הכלי שבאמצעותו יוביל אובמה את ישראל "לחיקו" הדוקרני של עבאס.
עמדתו של עבאס אינה רק עמדה של הפלשתינים ביש"ע. זו עמדה שנתמכת ע"י הליגה הערבית, שהמדינות המובילות בה הן אלה המכונות במקומותינו "המדינות המתונות". במציאות זו, עבאס מצפה ומקווה שמישהו - אובמה, אירופה או שניהם - יוציאו עבורו את הערמונים מהאש. יפעילו לחץ על ישראל, אולי סנקציות, אולי תרגילים מדיניים ופוליטיים אחרים, אבל ישחררו אותו ואת שולחיו בליגה הערבית מהצורך לקבל החלטות קשות ויאפשרו להם לרחוץ בנקיון כפיהם. מה שאיננו מובן הוא אילו הזיות מדריכות את קברניטי המדיניות בארה"ב ואירופה - שישראל תאמר "אמן" לכל הגחמות של עבאס או תקבל את תכתיביה של סעודיה? במציאות הקיימת במזרח התיכון, אלה במקרה הטוב חלומות באספמיה.
סיום הסכסוך
אובמה כנראה הבין שחרף כל מה ששמע מיועצים ידידים ופרטנרים מפוקפקים, הערבים אינם מוכנים להסדר של הכרה בישראל ובזכויות ישראליות בארץ-ישראל, וכן בצורך להביא לסיום הסכסוך וכלל התביעות. ישראל, בצדק, לא תלך למחוות וויתורים חד-צדדיים נוספים, משום שכל המחוות והוויתורים עד כה הולידו אך ורק דרישות למחוות וויתורים נוספים, וסדרה אינסופית של האשמות-שווא, השמצות, מסעות דה-לגיטימציה ועוד.
דברים אלה ביסודם ידועים זה מכבר. אם כך, מה טעם וצורך ראה אובמה להכריז את הכרזתו האחרונה? אפשר שיש בה בכל זאת תרומה חיובית מינימלית. אובנה מקדם הסכם עם אירן בנושא הגרעין, והפך אותו לאבן פינה של מדיניותו המזרח-תיכונית. לכאורה, צריך המו"מ בנושא הגרעין להסתיים אי-שם בטווח הזמן של חודש יוני ואולי יולי. ובינתיים, המצב באזור איננו סטטי. אירן ממשיכה לתעתע במערב ולהערים על ארה"ב בנושא הגרעין. ממשיכה לקדם את מדיניות ההתפשטות האימפריאליסטית שלה בתימן, בים סוף ובמצרי בב-אל מנדב, ומחזקת את נוכחותה שם כשהיא לוטשת עין למאחזים במזרח אפריקה. הסכסוך האחרון עם סודן משבש מעט מגמה זו, אבל חזקה על אירן שתחפש לו תחליפים. נושא עזה אחרי מבצע צוק איתן - תקוע. הטבח בסוריה נמשך, ואירן מבססת נוכחות גוברת גם שם, בעירק ובלבנון. בלבנון וסוריה נוטל בכך חלק השליח הנאמן - חיזבאללה, ובמקומות אחרים פועלים שליחים שיעים, יועצים אירנים וכוחות נאמנים מקומיים. כל המהלכים מתואמים על-ידי מפקדי חזיתות אירנים בשליטה מרכזית מטהרן - בנית והפעלת מערך הפעלה, בקרה ושליטה מרכזיים של אירן בכל המקומות הללו, הם אולי האיום החריף ביותר שלה על האזור, מלבד עצם השליטה בנשק גרעיני; ואובמה בשלו...
מאמץ הפיוס של אובמה כלפי סעודיה וחלק מנסיכויות המפרץ נכשל. היחסים עם רוסיה אינם מזהירים והיא שורדת את הסנקציות המערביות ומעמיקה את חדירתה לאזורנו ואת השפעתה במזרח אוקראינה. לכל אלה מצטרפת עתה החלטת הקונגרס ברוב לא מבוטל, הדורשת הצגת ההסכם עם אירן בפניו בטרם יאושרר ליישום (דווקא הישג לנתניהו). אולי על-רקע כל אלה מגיע אובמה סוף, סוף, למסקנה שהתנאים במזרח התיכון באמת אינם בשלים לקידום מהלכים בין ישראל לפלשתינים, ולא בגלל ישראל, אלא בגלל הנוקשות הערבית והחשיבה השבלונית של הבית הלבן. לאחר שהוקמה ממשלת נתניהו הרביעית חרף כל התחזיות, עשו עבורו ה"המתמטיקאים" של הבית הלבן את החשבון, שבכל מקרה ממשלה זו תשרוד שנה לפחות. ועד שתקום ממשלה חדשה, הנושא כבר לא יהיה אקטואלי עבורו מסיבות אמריקניות. ולכן, נוח להציג את הדברים כאילו הם תולדת התנהלותם של אחרים, ולא שגיאותיו שלו.
אם גם הרצוג ולפיד שומעים במקרה חדשות אלה, אולי עתה תקום בישראל ממשלת אחדות, ומדינת-ישראל תפסיק להזות בהקיץ ותיגש במרץ לקדם את ענייני הפנים ולאחות קרעים בעם בטרם נצטרך להתיצב בפני אתגר חדש או חדש-ישן. ישראל תצטרך כנראה להתמודד מול אירן במוקדם או במאוחר וחשוב שתערך לכך במלוא יכולותיה. אובמה יכול היה לנסות ולהניע מהלך מדיני ישראלי-ערבי אילו העביר את מרכז הכובד של הלחץ המדיני המפורש והגלוי מישראל לערבים. לרשותו כמה וכמה מנופים בתחום זה, למשל: הכרה בזכותה של ישראל לספח את שטחי C"" באיו"ש, אם ילכו הפלשתינים למועצת הביטחון חד-צדדית, או לבית-הדין הבינלאומי. הכרה בזכותה של ישראל להגן על עצמה ככל שיידרש היה ותפרוץ אינתיפאדה חדשה באיו"ש. קידום שת"פ ישראלי מצרי להסדר אוטונומי ברצועת עזה, במקום להשאיר זאת כאמירה "צפה" שאין מאחוריה שום ממשות. או אמירה ברורה שאם לא יחתם הסכם עם אירן על תוכנית הגרעין, הסכם שיבטיח ביטחון אזורי לטווח זמן בלתי מוגבל, תקדם ארה"ב פעולה אזורית נגד התוכנית ותתמוך בה תמיכה פעילה בתנאי שישותפו בה כל הגורמים המתונים ובכללם ישראל. אמירה כזו עשויה לחולל שינויים יסודיים מאוד במערך הכוחות האזורי מבלי לסכן בפועל אף אחד מידידיה, או מי שנשאר מהם. מערך כזה עשוי ליצור את התנאים להבנות גם בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. משום שכל עוד מקווים הערבים "להכניע" את ישראל, הם לא יזוזו מעמדותיהם האנכרוניסטיות.
ישות אוטונומית
במקום לחולל שינויים שעשויים להתפתח לצעדים חיוביים ומשמעותיים, במיוחד אם יתואמו הדברים מבעוד זמן בטרם תושמע הצהרה כזו, פועל אובמה "להקפאת" המצב ומותיר את היוזמה לאירן, רוסיה, ואירגוני הטרור האיסלאמי הקיצוני.
באין יוזמה אמריקנית קונסטרוקטיבית ובכדי לנסות ולהחליש את האפשרות שאצל חמאס תתפתח מוטיבציה לפעול צבאית נגד ישראל, בין אם בהשראת אירן או בשל סיבות פנימיות, על ישראל לנצל את השנה הקרובה לפיתוח תהליך לשיפור המצב ברצועת עזה. יוזמה כזו אינה צריכה להיות קשורה למו"מ עם עבאס, שגם אם ינסה להפריע לא יוכל למנוע אותו בגלל רפיסות שליטתו בעזה. להערכתי, עזה צריכה להיות מנותקת מיהודה ושומרון מכל בחינה שהיא - כישות אוטונומית, מפורזת, נפרדת. את היוזמה ברצועה צריכה ישראל לקדם ככל האפשר בשיתוף עם מצרים ובתאום עם ארה"ב, אבל בניהול ישראלי-מצרי.
מציע להטיל על ארדן להיות שר מיוחד לשת"פ אזורי, שהטיפול בעזה יהיה הנושא המרכזי בפורטפוליו שלו, לפחות בשנה הקרובה. תנאי חיוני לכל מהלך מול עזה הוא שקט ביטחוני. על כל אי-שקט צריכה ישראל להגיב ביצירת אזורי-חיץ לאורך קווי הגבול עם עזה, שבהם תמנע ישראל באופן אקטיבי פעילות של גורמים מזויינים. האזור יורחב וישונה לפי צרכי הביטחון השוטף.
היה ותתחדש הלחימה בעזה, יצירת אזורי חיץ חייבת להיות אחת ממטרות הלחימה בכל מקרה. לחימה בעזה יש לבסס על מערכות רובוטיות אוטומטיות, ועל טרור נגד טרור וגרילה נגד טרור, ועל חיסול שיטתי של מטרות איכות. אסור לישראל להיכנס למלכודות הבינלאומיות שמנסות "לסרס" מערכות רובוטיות באמצעים משפטיים. במילים אחרות: לא להצטרף לשום אמנה או הסדר שיקבלו טרור (אלימות נגד אזרחים) "בהבנה", ואם נחוץ, אפילו לפרוש מהן.
לחימה בטרור אסור שתהיה הליך שנמדד "במידתיות" הפעולות ותוצאותיהן, אלא בצורך לחסל תוקפנות נגד אזרחים במהירות הגדולה ביותר ובכל האמצעים למעט פגיעה מסיבית מכוונת באזרחים. גם היסוד המוסרי של גישה כזו בריאה יותר מן הפרשנות המשפטית הקיימת כיום. המטרה צריכה להיות הגנה על אזרחים מותקפים, כשעדיפות ברורה ניתנת לנתקף ולא לתוקף. אם נחוץ לשם כך לתקן את החוק הבינלאומי, צריך לפעול לתקנו ולנתק את ישראל מכל האמנות וההתחייבויות הבינלאומיות הקיימות שלא יעשו זאת. מידתיות, במידה שייעשה בה שימוש מוגבל, חייבת להקבע ע"י גורם מקצועי צבאי ולא ע"י גורם משפטי.
בממדיה הנוכחיים, עזה אינה יכולה לאפשר התפתחות סבירה של האוכלוסייה החיה בה לאורך זמן, גם אם תמנע מטרור ותפעל לפתוח כלכלי מואץ. אילוץ זה ניתן לפתור או לצמצם ע"י עידוד הגירה מרצון מהרצועה (ויש סקרים המעידים על נכונות חלק מהתושבים להתפנות מרצון בתנאים מתאימים). במקרים חריגים צריך לאפשר מעבר במספרים מוגבלים ומבוקרים היטב גם מהרצועה לאיו"ש יליצירת דינמיקה ברוח האמור לעיל, יש יתרון לא רק מעצם קיומם הפעיל של תהליכים בעלי מרכיבים קונסטרוקטיביים, אלא שסביב תנועה נוצרות תנועות נוספות שמושרות על ידה, וניהול נכון שלהן עשוי להיות חיובי ומועיל. עזה כפתרון לבעיה מקומית וכמודל הוא רעיון נכון. חייבים לוודא שגם הביצוע יהיה גם הוא נכון, משום שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים...
