מצער לומר זאת, אך אין ספק שגם לו נבחר הצייר קירצל לתפקיד "גיבור" הקבוצה, לא היה הסרט מצליח להעביר לצופה בבהירות את הקונפליקט שהציג אפלפלד ברומן "לילה ועוד לילה", והפעם בגלל השטחה עוד יותר חמורה של דמות נוספת מתוך עלילתו - זו של בעלת הפנסיון.
אף שאפלפלד גילף את ברונהילדה פראכט כדמות מורכבת ומעניינת, שלא רק לתכונות אופיה, אלא גם לרקע הביוגרפי שלה, המסבירים את התנהגותה כלפי ניצולי השואה בפנסיון, אין זכר לפרט כלשהו מעברה בסרט.
ברונהילדה הייתה הבת הצעירה במשפחה יהודית אמידה ומתבוללת שהתגוררה בברלין. אפשר להניח שכבר בילדותה הייתה מרדנית, שהרי בהגיעה לאוניברסיטה ללמוד רפואה, הפכה לפעילה נלהבת בתא סטודנטים ציוני. חלומה היה לעלות לארץ בסיום לימודיה ולהצטרף לאחד הקיבוצים (ע' 163). ולכן כאשר האנטישמיות, שכוונה במיוחד נגד היהודים מהשכבה הבורגנית, התעצמה בשנות ה-30', והוריה שהחליטו לברוח מגרמניה "סירבו לעלות לפלשתינה והפליגו לאוסטרליה", נפרדה ברונהילדה מהם ועלתה לבדה לפלשתינה, "ארץ המהפכה העברית". למזלה הקדימו ההורים להעניק לה את חלקה בירושה ו"קנו לה את הפנסיון ברחביה כדי שתוכל להתפרנס ברווחה" (171).
לפלשתינה המנדטורית הגיעה פראכט כאידיאליסטית שקצת איחרה את המועד להצטרף כחלוצה לקיבוץ, ולכן בחרה להועיל לבניין הארץ בדרך אחרת: בחיזוק רוחם של העולים מארצה, שבעיני רובם נחשבה פלשתינה כמקלט זמני עד שהשפיות תחזור לגרמניה ותאפשר להם לחזור אליה (ישראל זרחי תיאר יהודים אלה מגרמניה בנובלה המקסימה שלו, "מלון אורחים", ונתן שחם התרכז בהם בטוב מספריו, "רביעית רוזנדורף"). ואכן, היא הפכה את הפנסיון למקום מפגש ונופש להם בסגנון אירופי כדי לסייע להם להסתגל לפלשתינה, בתקווה שיחליטו כמוה להשתקע ב"ארץ המהפכה העברית".
ברונהילדה שמרה על צביונו של הפנסיון שלה כשמורה אירופית עבור יוצאי גרמניה, עד שבשלהי שנות ה-40' הם כבר לא היו זקוקים למרכז הרוחני-אירופי שלה. בשלב הזה התאימה ברונהילדה את הפנסיון לקליטת סוג שונה של עולים שזרמו למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה - מרביתם ניצולי שואה מארצות אירופה ומארצות צפון אפריקה, פליטים חסרי כל ש"היישוב" לא הבין את עומק ייאושם וגם לא את זרותם ולכן כינה אותם "אבק אדם". למענם פתחה את דלתות הפנסיון ושיכנה אותם בו כשוכרי חדריו. אפלפלד הבליט את השינוי הזה שחוללה ברונהילדה בפנסיון שלה בדבריו של מנפרד, שהוא כזכור "המספר" ברומן: "פנסיון פרכט שוכן ברחביה ומטופח בצניעות. בשעתו התגוררו כאן רק יוצאי גרמניה, אבל בשנים האחרונות התחלפה האוכלוסייה. עכשיו רובנו מבוקובינה וגאליציה" (ע' 6).
על-פי זכותו של קורא להשלים פערים בסיפור המעשה, סביר להניח כי גם את השינוי הזה ביצעה ברונהילדה ממניעים אידיאולוגיים, אלא שכעת, אחרי שנוסדה המדינה, לא הסתפקה רק בסיוע לקליטתם החומרית של ניצולי השואה מבוקובינה ומגליציה במדינה, אלא שקדה גם על קידום הישראליזציה שלהם - השתלבותם בתרבות הצברית שעל-פי ערכיה שקדו אז סופרים, מחנכים ואמנים לעצב את החברה הישראלית.
תמיכה בהסברת מניעיה אלה של ברונהילדה, שמצד אחד משכירה את חדרי הפנסיון שלה לניצולי שואה מבוקובינה ומגליציה, ומצד שני מתעמתת איתם עקב התעקשותם להחזיק בתרבות שהוטמעה בהם בחייהם בגלות, מספק מנהל הכספים של הפנסיון, המגלה אחרי הירצחה של ברונהילדה על-ידי אחד מדיירי הפנסיון, כי במשך שנים מימנה בכספה את שהותם בו, ואפילו פטרה אחדים מהם מכל תשלום עבור האוכל והחדר, וכי למעשה כבר עמדה לאבד בשל כך את בעלותה על הפנסיון.
ברונהילדה פראכט בסרט
אף שעובדות אלו משנות לחלוטין את דמותה מכפי שהיא מצטיירת בסרט, העלימה לחלוטין הבימאית, תמר ירום, מהסרט שלה את הביוגרפיה של בעלת הפנסיון וגם את האידיאולוגיה המסבירה את מניעיה ואת התנהגותה כלפי ניצולי השואה שלהם השכירה את החדרים. בעשותה כך, סילפה לחלוטין את דמותה כפי שזו מגולפת ברומן של אפלפלד.
כבר בפתיחת הרומן נמסרו הפרטים הבאים על בעלת הפנסיון: "גברת פראכט מדברת גרמנית, צרפתית ועברית בהיגוי גרמני. מיידיש היא סולדת. יידיש היא לא רק שפה רְשׁוּלָה אלא עלובה בצליליה, התבטאה לא פעם" (ע' 6). אך השחקנית שמבצעת את תפקיד הדמות הזו בסרט (מיכאלה עשת), לא הודרכה לגלם את ברונהילדה לא כדוברת עברית בהיגוי גרמני וגם לא כאשה שהעבר הגרמני בתולדות חייה והחינוך המערב-אירופי שקיבלה בבית הוריה מסבירים את סלידתה מהתרבות של שוכרי החדרים בפנסיון שלה (התרבות של ה"אוסט-יודן", יהודים ממדינות מזרח-אירופה, שנחשבה לנחותה בעיני יהודי גרמניה).
שיטוח כה קיצוני של הדמות לא הותיר לשחקנית אפשרויות משחק להבלטת העומק שהעניק אפלפלד לדמות שלה ביצירתו. לכן משוחקת ברונהילדה בסרט כדמות שטוחה עוד יותר מזו של הסוחר מנפרד: כאשה סמכותית וחסרת רגישות לדייריה, שנוזפת בהם בעקביות ומשביתה את חגיגותיהם באיום שתסלק אותם מהפנסיון אם יחרגו מהתנאים שפורטו בחוזי השכירות שלהם, כגון: התחייבותם לקיים שקט בשעות המנוחה בתחומי הפנסיון ולשמור על הניקיון בחדריהם. אסור היה להעלים בסרט את העבר הגרמני-אירופי של ברונהילדה, שהרי בשמה של התרבות של יהודיה המתבוללים של גרמניה, תובעת ברונהילדה מניצולי השואה לזנוח את היידיש ואת תרבותה, המוגדרת בפיה כ"פולחן מתים" (ע' 144).
אלמלא השמיטה הבימאית מדמותה של ברונהילדה את הרקע "הגרמני" שלה, הייתה מתבארת לצופי הסרט היריבות בינה לבין דיירי הפנסיון לא כסכסוך בנאלי (בנושאי ניקיון וסדר), אלא כקונפליקט אידיאולוגי רב-שנים (מאז שהחדירה תנועת ההשכלה העברית את החילוּן לחייו של העם היהודי) בין שתי מגמות יריבות על ההגמוניה בתרבות הלאומית שלנו - קונפליקט שטרם הוכרע עד היום בחברה הישראלית.
הקונפליקט בין התרבויות
סביר להניח שברונהידלה לא הייתה מפסיקה להציק לשוכרי החדרים בפנסיון גם לו שמרו על הניקיון בחדרים ועל השקט במסדרונות. השערה זו מתבססת על אמירה מפורשת שלה שבה הבהירה להם את חזונה ביחס לפנסיון שלה: "אין זה פנסיון רגיל אלא מוסד המבקש לעצב תודעה לאומית חדשה" (ע' 77). מחשש שהמדינה תהפוך עד מהרה ל"ארץ המהגרים", במקום להתגבש כ"ארץ המהפכה העברית", מדינה נאורה חילונית ודמוקרטית, או בקצרה: נורמלית, דרשה מהם להשתנות: "להתנער מהחיים הפסולים ומאמונות מעוותות ולהיות כמו הטובים בעמים" (ע' 8).
באופן אירוני, לא הסוחר מנפרד, שבו בחרה תסריטאית הסרט להיות "הגיבור" בקבוצה זו של ניצולי השואה, אלא הצייר חם המזג קירצל, שהיה ראוי ממנו להיבחר לתפקיד זה, הגיב על דרישתה של בעלת הפנסיון ואמר לה בהרמת קול את הדברים הבאים: "ישתנו יהודי גרמניה המתבוללים. אנחנו לא רוצים להיות איכרים אוקראינים בחזונם של הציונים המדיניים, אנחנו לא רוצים לחקות את העמים שבתוכם ישבנו. אנחנו לא רוצים להיות נורמאליים. כבר ראינו למה נורמאליות מסוגלת...אנחנו לא רוצים להיות ככל הגויים. אנחנו רוצים להיות מה שהיינו כל הדורות, לא פחות ולא יותר. ועכשיו אנחנו רוצים להיות אפילו יותר. ללמוד יותר תלמוד, יותר רמב"ם, יותר חובת הלבבות, הכוזרי, הזוהר, חסידות, כל מה שהיהודים למדו במשך דורות...ואנחנו רוצים ללמוד כמו שהיו אומרים, יומם ולילה" (ע' 55).
מכל דבריו אלה של קירצל כללה בימאית הסרט בסצינה זו רק את המשפט המודגש בציטוט זה. חסכנותה זו, שלא הייתה במקומה, מנעה מהצופה להבין כהלכה את משמעות מעשיהם של אחדים מדיירי הפנסיון, חלקם למורת רוחה של ברונהילדה פראכט: בראש ובראשונה את המוכנות של הסוחר מנפרד לתרום מחצית מהונו למען הצלת היידיש ותרבותה בשם כיסופיו למעט "קדושה" בחייו, אך גם את החלטתו של הצייר קירצל לנטוש את הציור הפיגורטיבי ולצייר להבא את הסדרה המופשטת-סימבולית "מילים ביידיש", וגם את פעולתו השקדנית של הספרן מנחם גולד, שהחל לאסוף ספרים שנדפסו ביידיש וגדש בהם את חדרו.
אלא שהימנעות זו מציטוט דבריו של קירצל בשלמותם הסבה נזק גדול יותר לצופה, כי זו העלימה ממנו את העובדה, שבדבריו אלה של קירצל התעמת אפלפלד עם
א.ב. יהושע, שהמושג "נורמליות" הוא מאבני הבניין של השקפתו בדבר עדיפותה של התרבות הישראלית, שאותה הוא מגדיר כנורמלית, על התרבות היהודית, שלה הוא מייחס נברוטיות, המתבטאת בעידוד העם היהודי להתפזר במדינות הגולה כדי להגשים את יעודו כעם נבחר במשפחת העמים - יעוד שלדעתו המיט עלינו במלחמת העולם השנייה את אסון השואה.
משנתו של יהושע
מאחר שקיימת זהות כמעט מוחלטת בין ההשקפה שמבטאת ברונהילדה פראכט ובין השקפתו של א.ב. יהושע, קיימת הצדקה לצטט את הלקחים שהפיק יהושע מהשואה בספרו העיוני "בזכות הנורמליות" (שהופיע ב-1980): "השואה הוכיחה לנו עד כמה מסוכן הוא קיום לא נורמאלי בין העמים, עד כמה מסוכנת יכולה להיות האי-לגיטימיות במציאות שלנו בקרב העמים...כיוון שבאורחות חיינו היינו 'אחרים', שונים מכולם, קל היה לראות בנו תת-אדם, וכתת-אדם דמנו הותר בקלות...השואה חשפה את הסכנה העמוקה במצבו של היהודי בעולם. הפתרון אינו בשינוי העולם ובהתאמתו לאופי המיוחד של קיומנו, אלא בשינוי אופי הקיום היהודי ובהתאמתו לעולם. בנורמאליזציה של הקיום היהודי" (ע' 21-20). ובאופן הבא מציע יהושע להפוך את העם היהודי הבלתי-נורמאלי לעם נורמאלי: "אם אכן רוצים לעקור משורש את אפשרות הגולה - לפחות מהעם היושב כאן בארץ - יש צורך לחתור אט-אט לקראת שינוי ההגדרה של היהודי, בכיוון ברור של חיזוק האלמנט הלאומי והחלשת הכוח הדתי...אין כל תקווה לנורמאליזציה האמיתית של העם היהודי ללא טיפול מעמיק בשאלות הדת" (ע' 67-66).
את כל מבנה ההסברים המופרך הזה, שמושתת על מסקנות שגויות מההיסטוריה הלאומית ועל הבטחות שאין להן סיכוי להתממש אי-פעם בעתידו של העם היהודי, הקים יהושע למען קידומו של פתרון הסכסוך עם הפלשתינים ושאר עמי ערב, על-פי השקפתו. וכך הוא מביא את הדברים אל תכליתם זו: מאחר ש"החלשת הכוח הדתי" תבוצע אט-אט, צריך לפתור לאלתר את הסכסוך עם הפלשתינים על-ידי הימנעות מהשימוש ב"זכות ההיסטורית" של העם היהודי על ארץ-ישראל, אלא להציב במקומה את "זכות מצוקת הקיום", שלדעתו "הייתה קיימת תמיד בתוך מערכת הטיעונים הציוניים, אלא שהייתה מעומעמת ולא תמיד פותחה לכלל טיעון ראשי" (ע' 96), זכות שלמען מימושה ניתן להסתפק בחלק מארץ-ישראל, בגבולות שביתת הנשק שנחתמו בסיום מלחמת העצמאות ושהיו בתוקף עד מלחמת ששת הימים. הנסיגה לגבולות "הקו הירוק" הם שיא ההגשמה של הנורמאליות לדידו של יהושע.
אי-אפשר שלא להזכיר ליהושע את העובדה, שאת מלחמת ששת הימים יזמו מדינות ערב ב-1967, משום שלא כיבדו את גבולות "הקו הירוק" של מדינת ישראל, ומשום שחתרו במלחמה זו למחוק סופית את קיומה במרחב שהתאגיד הפאן-ערבי חולם לבלעדיות בו, מאחר שלדעת תאגיד זה, חייב מרחב זה להיות נקי מכלל "הכופרים", והיהודים בראשם. יתר על כן: עד מלחמת 1967 היו "השטחים" בבעלות ירדן, והרצועה - בבעלות מצרים, ואף-על-פי-כן לא יזמו מדינות ערב הקמה של מדינה לערביי ארץ-ישראל ביהודה, שומרון וברצועת עזה בהסכמת ירדן ומצרים, משום שאז לא חשבו שערביי ארץ-ישראל הם בעלי זהות לאומית המאפשרת להגדירם "העם הפלשתיני".
לא.ב. יהושע יש כישרון רטורי נלהב, ולמרות זאת, לא יספיק כישרון כזה לקדם במשהו את הצעתו לפתרון הסכסוך, שהרי אין סיכוי שהפלשתינים (ולא כל שכן עמי ערב בכללם) יתגמשו בהתאמה ל"זכות מצוקת הקיום". אם אנו, היהודים, נתחיל להצדיק בעזרת "זכות מצוקת הקיום" את שיבתנו לציון, במקום להמשיך לטעון את זכותנו ההיסטורית המוכחת לקיים מדינה של העם היהודי בארץ ישראל, נאבד יותר מנימוק מוסרי לקיים את מדינת הלאום שלנו בארץ-ישראל, כי יאבד לנו אחד מהרכיבים החשובים ביותר בזהותנו הלאומית.
כללים לתסריטאים
במדף ספריו של אפלפלד מתייחד הרומן "לילה ועוד לילה" (2001), שעל פיו נעשה הסרט "פנסיון פראכט", בכך שבו השמיע אפלפלד לראשונה באופן כה מפורש את הסתייגותו המוחלטת מרעיון הישראליזציה של א.ב. יהושע, מאחר שלדעתו זהו רעיון מסוכן ביותר שישלים את הנזק האיום שנגרם לעם היהודי בשואה ויביא למחיקתו הסופית מבימת ההיסטוריה. לכן כה מצער שהסרט "פנסיון פראכט" לא רק שלא הציג מחלוקת רעיונית זו שאותה המחיז אפלפלד ברומן באמצעות היריבות שהעמיקה בין שוכרי הדירות לבעלת הפנסיון, אלא שהסרט גם הפחית אותה לממדי סככוך בנאלי על ענייני סדר וניקיון בתחומי הפנסיון. ניתן להציג החמצה זו של בימאית הסרט גם באופן הבא: במקום לעשות על-פי הרומן של אפלפלד סרט מסעיר מוחות, המבטא התנגדות מוחלטת לרעיון "הנורמליות" של א.ב. יהושע, עשתה סרט "נורמלי" ברוח השקפתו זו של יהושע.
חובתו של התסריטאי, המתכוון לעשות סרט על-פי יצירת ספרות, להתעמק היטב בטקסט הספרותי ולהעביר באופן נאמן מהאמנות המילולית (הספרות) לאמנות החזותית (הקולנוע) את בשורתו. הוא רשאי לפרש את היצירה, ליטול מתוכה רק את החלק המשמעותי שבה, מותר לו להציע סדר שונה בסרט מהסדר שבו סופרו האירועים בטקסט הספרותי. הוא גם רשאי להשלים פערים בסיפור המעשה כדי שעלילת היצירה תהיה קולחת יותר בסרט, והוא רשאי אפילו להוסיף יסודות סמליים שאינם מופיעים בעלילת סיפור (בסרט המדובר הוסיפה הבימאית זמרת ששרה באולם הפנסיון שיר המדמה את היידיש לרוח רפאים בסגנון קברטי, ועל דרך הניגוד הציבה מחוץ לפנסיון חבורת של נגנים בכלי נשיפה שניגנה מוזיקה עליזה וקצבית בסגנון קרקסי) - אך אסור לתסריטאי לסתור את הסיפור שכתב הסופר, לא את תוכנו ולא את בשורתו.
או במילים אחרות: בשם חופש היצירה מותר לתסריטאי לבצע את כל השינויים הללו, אם הם נדרשים לאמנות הקולנוע, אך אסור לו בשם דרישות הקולנוע לסטות מהיצירה הספרותית או לסלף את בשורתה. לא רק תסריטאים צריכים לחקוק כללים אלה בזכרונם, אלא גם מחזאים כשעולה על דעתם לעבד יצירת ספרות למחזה האמור להיות מוצג על במת התיאטרון.
ואחרי שנאמרו כאן הדברים הנוקבים האלה על הסרט "פנסיון פראכט", אוסיף את ההמלצה הבאה: אל תחמיצו את הסרט הזה של תמר ירום, שהינו סרט מושקע ואפילו סביר מבחינת העשייה הקולנועית, ולפיכך הוא ראוי לצפייה. אך במקביל, השלימו את שהוחסר בו בקריאת המקור עצמו - הרומן "לילה ועוד לילה" של אהרן אפלפלד.
