מנשר של פעיל שלום הומניסט-פציפיסט

ספרו של עמוס גבירץ, (חבר קיבוץ שפיים), שהתפרסם בשנים האחרונות בזכות פרסום המידע תחת הכותרת "אל תגיד לא ידענו" אודות מעשי עוול כאלו או אחרים של הצבא בעיקר, כלפי האוכלוסייה הפלשתינית בפלשתין ( או הגדה לפי מצדדי הפתרון הירדני, או יהודה ושומרון לפי תפיסת ארץ ישראל), כמו גם המשטרה והסיירת הירוקה כלפי הבדואים בנגב.

"אל תגידו לא ידענו" הוא המידע הבסיסי התמציתי והמזוקק מהסוג שממנו בדרך כלל מכין גדעון לוי את כתבותיו (כמובן רק מחלק מהחומרים). כאן כמובן נשאלת השאלה, כיצד ניתן לאמת המידע הזה? על לוי עצמו נאמר שאינו דובר עברית ולכן יכולתו מוגבלת לאמת המידע. וכיצד מאמת עמוס את המידע? הרי תמיד ניתן לטעון שלכל צד יש אינטרסים והמידע הוא אמצעי במאבק תקשורתי. גבירץ עצמו כותב ש"אינני תחקירן ואינני עיתונאי. בסך הכול אני רואה בעצמי פעיל שלום וזכויות אדם, ששנים רבות התמקד בפעילות להכנסת תפישת אי-האלימות לסכסוך שלנו, ולהפסקת תהליך דחיקת הפלשתינים מהארץ, שלתפיסתי עומד במוקד הסכסוך"(עמ' 7).

לא ניתן לשלול בקלות טענה זו אודות הדחיקה. אבל בסיורי הלא מועטים כלל בנגב, וגם באלו בכפרים הפלשתינים, אני יכול לעלות השערה, שיחסי הכוח הם היכולים לשקף בדרך כלל את מערכת היחסים בין שני הצדדים ואת המידע התקשורתי עליה. בצד החזק למול הבדואים בנגב ניצבת המשטרה והסיירת הירוקה. הבדואים הנם החלשים כי הם שייכים לעשירונים הנמוכים ביותר בחברה הישראלית. הם עברו הכי פחות פוליטיזציה ודמוקרטיזציה בישראל. תביעותיהם על הקרקעות מתנקשות עם תביעות המדינה. קיימת גזענות בחברה וגם במשטרה כלפי הערבים בכלל והבדואים בפרט. לכן כשנהרס הישוב הלא מוכר אל – ערקיב לפני מספר שנים, ניתן היה לראות ביו-טיוב כוח משטרה של מאות רבות של שוטרים שפניהם מכוסות, כלי רכב בשטח והליקופטר בשמים,- מסתער על ישוב אזרחי של עשרות אנשים, כאלו מדובר בטיהור קן טרור!.

כך גם פעולת הצבא כלפי הפלשתינים הנה קשה ולא לעתים רחוקות הוא תומך בצד של המתנחלים גם כאשר מסתבר שהללו הם היו הצד התוקפן. סוציולוגית הכוח היא המסבירה את התקשורת הגלויה והסמויה. אם יש מצלמות עשויה להיות פחות אלימות. המידע של "אל תגידו לא ידוע" מגוון, ואסתפק בשלוש דוגמאות:

למשל ב-19.5.08 דווח בתקשורת שחיילי צה"ל הרגו נער פלשתיני שניסה לעבור בחסום כשהוא חמוש במטעני צד בחגורתו. לפי המקור הפלשתיני הנער דיווח לאביו עוד בטרם עבר את המחסום שהוא לקח שני פלאפונים ואוזניה. גבירץ מציין שכנראה חוט האUזנייה והפלאפונים עורר את חשד החיילים והם ירו בו מיד. כמובן שצריך לבדוק האם מדובר באוזניה ופלאפונים, אבל מדוע לא הורשה משך שעות האמבולנס הפלשתיני להתקרב לאזור?

ב"אל תגידו 2" - מדובר על מחמוד אל קאדי מרהט שנעצר ובעודו עצור קיבלה אשתו הודעה טלפונית שבעלה התאבד. המשטרה סירבה לדרישת המשפחה לערוך ניתוח לבירור סיבת המוות. היא פנתה לשופט שהורה לעשות ניתוח.

ב"אל תגידו 4" - נכתב על שבט אל עוקבי שבשנת 1951 נדרש לעזוב את אדמותיו לחצי שנה ולעבור לאזור חורה. "ההבטחה לחזור לאדמותיהם לא קוימה, אבל לא פחות חמור מזה: המדינה אינה מוכנה להכיר בישוב שהיא הכריחה אותם לגור בו. וכך במחי החלטה פוליטית, הפכה המדינה את כל שבט אל עוקבי למפרי חוק, כאשר הם מממשים את זכות האדם הבסיסית שלהם לחיות בבית" ( עמ' 19). אם תרצו, זו בתמציתיות סיפור הסבל היומיומי של הבדואים שהוא גם סיפור העוול המוסרי, כמו גם שלטון החוק המרוקן מתוכן מהותי בישראל. כאן עולה סוגית הצדק באשר "הפלשתינים שהפסידו את מרב אדמותיהם, בתיהם וארצם דורשים צדק, הם רוצים להחזיר מה שנלקח מהם"(עמ' 49).

למען הגלוי הנאות אני שנים מכיר את עמוס מאז סיורי עמו ועם עשרות בודדות של ישראלים המתעניינים איך מתייחסת המדינה לבדואים בנגב. אין לי ספק שהוא מה שנקרא "אדם ערכי", אדם הגון וישר מיסודו. זה לא אומר שבהכרח מסכים עם התיזה שהוא משרטט בספרו הנובעת מתפיסה מוסרנית פציפיסטית ציונית.

הטענה הראשונה מוגדרת על ידו – "אנחנו זה הטוב"..."קבוצת הזהות שלנו תמיד בסדר, לא חשוב מה אנו עושים".(עמ' 17). זהו הבסיס ליצירת הקונפורמיות של ההתנהגות האנושית. אולם למעשה ניתן להבחין בין רמת הידע, לבין הפעולה. יכול להיות מצב שאדע שמה שקורה אינו בסדר, אולי אף לא מוסרי, אבל לא אצא נגדו כי אני: עלול להיפגע, להיות מפוטר מהעבודה, להראות מגוכח. מכאן נובעת הטענה השנייה "אנחנו לא מוכנים שהנאמנות לקבוצת הזהות שלנו תעוור את השיפוט המוסרי שלנו".(עמ' 25).

גבירץ עצמו מוצא את התנהגות חושפי השחיתויות כמתאימה לטענה זו, שהרי הם נתפסים כבוגדים בהוציאם את השחיתות מחוץ לעבודה. כמי שהיה בוועד "עוגן" אני יודע כמה קשה מצבם של חושפי השחיתויות וכיצד מתייחסת בשלילה החברה אליהם. יש לזכור כי מבחינת היהדות יש יחס שלילי למי שפוגע בקהילה היהודית ה"מויסר". משהו מכך נישאר בחברה בישראל כנראה בשל סכסוך הדמים עם הפלשתינים. אבל מי שחושף שחיתות בעבודה, לא יראה בהכרח עוולות כלפי הפלשתינים באשר הם בגדר גורם חיצוני לחברה ולמדינתו. מכאן המסקנה ש"אנחנו לא מוכנים שהנאמנות לקבוצת הזהות שלנו תעוור את השיפוט המוסרי שלנו" (עמ' 24).

אין חדש בתובנה שישראל היא מדינת הגירה - "זהו קונפליקט בו חברה אחת פולשת לתחום המחיה של חברה שנייה ובתהליך היסטורי משתלטת על הארץ, תוך דחיקת המקומיים החוצה, או לטריטוריה הולכת ומצטמצמת"(עמ' 36). כך או אחרת, זה היה בכל ארצות העולם החדש, מדחיקה ועד השמדה.

עמוס נותן בהמשך ספרו נתונים (ללא המצאת אסמכתאות) שיש בהם עניין. כך למשל "לפי הערכות שונות, ישראל גוזלת כ-80% ממימי הגדה המערבית למימוש המתנחלים" (עמ' 45). פעולות אלו כמו גם בארות ובורות אגירת מי הגשם "נעשות בניגוד לאתיקה הצבאית, הן מהוות הפרות של זכויות האדם וברובן הן גם הפרות של החוק הבינלאומי"(שם).

מאז הקמת המדינה לא ברורה לי לגיטימיות השיח על מדיניות ציונית. לפי גבירץ, היו ויש שני זרמים חשובים בציונות: "הציונות הקיומית, רואה בברית עם מעצמות המערב, תנאי ליכולת הקיום של ישראל באזור, שאינו רוצה בה". והציונות הקנאית "המורכבת ברובה מדתיים לאומיים, מעמידה את השטחים הכבושים בראש מעיניה, ולא תוותר עליהם, גם במחיר של בידוד עולמי וסכנה לקיומה של ישראל"(עמ' 61). אולם דומה שהישענות על מעצמה, מאפיינת את מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מאידך מדיניות החוץ תמיד הייתה קשובה ( גם ברמת ריצוי לכאורה) למדיניות ארה"ב ופנאטיות במדיניות חוץ אינה בהכרח נחלת כל המחנה הלאומי.

מכאן הקושי של תנועת השלום הישראלית (הגם שלא ברור בספרו של גבירץ מהי האבחנה בין: יהודי, ישראל וציוני), באשר "רק פנאטים לאומיים, דתיים או אידיאולוגים, הרואים בגבורה ובהוד והדר שלה ערכים העולים על ערך החיים ( פשיסטים), מעדיפים את המלחמה על השלום"(עמ' 78). דומה שטענה זו הנה גורפת מדי, באשר גישה ביקורתית על התהליך המדיני יכולה לנבוע מתפיסה פסימית ריאל פוליטית, ואין בה כשלעצמה משום ביטוי לתפיסה פאנטית וכל שכן, פשיסטית. מצד שני, בצדק מעיר גבירץ שלתנועות השלום וזכויות האדם יש קושי בשל הבעיה של הפעיל לחרוג מקבוצת הזהות שלו לידי פעולה - "אני קורא לזה - "הסוציולוגיה גוברת על האידיאולוגיה"(עמ' 79).

דרך המאבק שמציע גבירץ (הפציפיסט) היא המאבק הלא אלים, מתוך שאיפה להגיע ל"הסלמה של אי-אלימות"( עמ' 89). בהתוויית דרך זו מהדהדת דרכו של פרופ' ג'ין שרפ, מי שפרסם את התנגדות לא אלימה, שתורגם בשנת 1984 לספר שתורגם לעברית בו קבע ש"נראה לי אפוא שרק אימוץ של סנקציות ומאבק, כאלטרנטיבה יעילה לאלימות בסכסוכים חריפים - כאלה, שנושאים חשובים מוטלים בהם על הכף- יוכל להביא לצמצום ניכר בשימוש באלימות פוליטית לטובת שלום, צדק וכבוד אנושי"(ג'ין שרפ, התנגדות לא אלימה, 1984, הוצאת מפרש, עמ' 9).

גבירץ פורש יריעה על טקטיקות לא אלימות: אי-אלימות אקטיבית, אי-אלימות מונעת, אי-אלימות של צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט, ואי אלימות המאפשרת שיתוף פעולה של כל הצדדים לקונפליקט (עמ' 89-93). לזכותו יש לציין שהוא עומד על עוולות של המדינה, מה שאני מכנה" "המדינה כקרימינל", או "פשעי המדינה". הוא מפרט שורה של מקרי סתירה בין החוק לבין המוסר, מה שניתן גם להכתיר כסתירה בין החוק לתחוקתיות. כך למשל "חוק רכישת מקרקעין מ-1953, בעזרת חוק זה העבירה המדינה קרקעות של בדואים ופלשתינים אזרחי המדינה, אותם פינתה קודם לכן בטענות שונות, כמו: אימוני צבא באזורם ולמען ביטחונם התבקשו לפנות את מקומם לחצי שנה...דוגמה נוספת לחוק בעזרתו העבירה המדינה אדמות מפלשתינים לידיה, הוא חוק נכסי נפקדים, בעזרתו העבירה המדינה את אדמות הפליטים לרשותה. גם פלשתינים שנמלטו מבתיהם במהלך הקרבות ב-1948, אבל נשארו בתוך ישראל, לא הורשו לחזור לאדמותיהם ובתיהם בעזרת חוק זה, והפכו לפליטים בתוך ישראל(עמ' 115).

בצדק רב מקדיש המחבר פרק לעוולות המדינה לבדואים - "המקרה של הבדואים בנגב"(עמ' 124- 137, וקודם לכן עמ' 116-118). גבירץ בקיא מאוד בסוגיה. פגשתיו כשארגן יחד עם יעקב מנור סיורים בקרב הבדואים שבנגב בשל הריסת בתים, או יבולים ובמיוחד בקשר לישוב הלא מוכר, שנהרס כבר עשרות רבות של פעמים -"אל ערקיב".

גם מי שאינו מקבל את תפיסת העולם המוסרנית- פציפיסטית של גבירץ, לא יכול שלא להסכים כי ממשלות ישראל לדורותיהן גרמו וגורמות עוול רב לאזרחי ישראל הערבים בכלל, ולבדואים בנגב בפרט.

• עמוס גבירץ - "אל תגיד לא ידענו", הוצאת מידן מרס 2015.