אבחנה הכרחית

BDS אינו חרם בלבד. אלה הם ראשי תיבות של האמצעים בהם מבקשת קואליציה הולכת ומתעצמת של ארגונים לא ממשלתיים להיאבק בישראל עד רדתה. אין שם מחלקה מדינית המנסחת באלו תנאים יוכנס הנשק הזה שוב לנדנו. אין שם לבד מן הזיהוי של ישראל כישות שאינה ראויה להימנות עם קהיליית האומות הנהגה מאבחנת, דיאלוגית, אחראית על סלילת דרכה אל גופים בינלאומיים כאחת ההנהגות הפועלות בעולם. היא תנועה המנפיקה ריגושים של צדק מופשט בשירות האסטרטגיה האחת- ענישת הדמון ששמו ישראל ששמו הוא אפיונו, שקיומו הוא אישומו, שחוטא לכל בלי שאין בעולם מי שחוטא לו.

ויש מדינות, רובן ככולן מושבעות לקיומה של ישראל, המקיימות איתה קשרים וקשרי קשרים ורוצות בטובתה ובהצלחתה אך אינן מסתירות את הסתייגותן, או למעלה מזה, אף את התנגדותן, למדיניות ממשלות ישראל, ימין כשמאל, בנושא הפלשתינאי. הן חלוקות על הרשות הפלשתינאית שאינה עושה כל שלאל לעשותו כדי להביא לקיומו של משא-ומתן הוגן ומכוון הצלחה עם הישראלים על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, והן חלוקות על ישראל בנושא ההתנחלויות, ובנושאי קידום יוזמות קונסטרוקטיביות להתרת הסכסוך המדמם במזרח התיכון המשפיע השפעה גדולה על גורלן. הן תובעות מישראל הדמוקרטית, החזקה בין שתי הישויות, המדינה החברה בקהיליית המדינות ובפורומים הבינלאומיים, יותר מאשר מן הפלשתינאים. הן ערות לעובדה כי יש הרואים בתביעה עודפת זאת אנטישמיות, אך אינן לאות מלהזכיר ומלהוכיח קבל עם ועדה כי אינן אנטישמיות וכי מכל מקום אין הן מתכוונות להיכנע למה שהן רואות כהאשמה לא מבוססת ובלתי מוצדקת.

הן מתנגדות לחרם, אולם אין הן מתנגדות ללחצים הנראים בעיניהם כלגיטימיים כדי להביא לשינוי במדיניות המוצהרת או המתקיימת הלכה למעשה בישראל. זה לא BDS. BDS הוא חרפה. הלחץ הבינלאומי הוא מתקפה מדינית.

אין תועלת במאבק מדיני ב BDS . הוא לא שומע, אם הוא שומע- הוא לא ייענה, ואם ייענה - יהיה זה רק לאחר שימצא נשוא לדמוניזציה אחרת. דינו נידוי, דינו פנייה אל האינטגריטי הטבעי של האדם הממוצע, אל יושרו הבסיסי, אל האינטלקט שלו, אל המערך של המוסר הפנימי שלו, בלי סיכוי גדול להצליח, אך בלי רשות לתת לו להיסחף לדמוניזציה בלי תגובה.

אך באותה מידה אין סיכוי להצליח במאבק המדיני אם מתייחסים להתנגדות למדינות ישראל כאילו היא עצמה BDS. זאת טעות, חולשה באנליזה, ליקוי בהתאמת כלים ראויים לתועלת המאבק, כמעט איוולת. המאבק בידידים קשה מן המלחמה באויבים. זה לא מאבק על התודעה. זה לא קרב של הסברה. זה נושא לדו שיח מדיני שיש בו כורח לפיתוח יוזמות, ליצירת תנועה, להבנה כי לא תזכה להבנה אלא אם כן תגלה הבנה. הלחץ המדיני מסוכן לישראל פי כמה מאשר ה BDS . זאת אבחנה הכרחית.

האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל בתוך הקונטקסט של ההיערכות הגלובאלית הם אחריותה המלאה של ישראל, וממשלתה מושבעת לשמור עליהם מכל משמר אבל באותה מידה היא מושבעת ועומדת להגן עליהם בדרך הניתנת להגנה, ולהתרחק מהגנה המחישה עליה מתקפה. זה לא פשוט. זה דורש יצירתיות. זה לא דורש רטוריקה כאילו היא יעילה כלפי חוץ כפי שהיא נדמית כיעילה כלפי פנים. זה דורש חזית פוליטית מאוזנת בה מסכימים בעלי אידיאולוגיות מגוונות על עיקרון האחריות ההדדית על טובתה ארוכת הטווח של המדינה. למערכה הזאת צריך להיערך כמערכה המחייבת עידכון לקראת ניצחון, לא התקפלות לקראת כניעה. זה ברור. זה אלף בית. זאת מערכה שאינה קלה יותר מן המערכה הצבאית ביטחונית. צריך להכיר בכך. בכל המחנות. ועכשיו. היחלצות, אפילו מרשימה, מטבעת לוחצת אחת, אינה אות להרגעת הלחצים המתקשרים כעננים מאיימים בשמים שמעל האופק שלנו. הכחשת העננה הזאת אינה מבשרת תכלת. הלחץ הוא כאן. צובר נכונות להתעצם עוד ועוד. אסור שהוא יעורר פחד. אבל אסור עוד יותר שהוא יידחה כאילו אין הוא מטיל אחריות על גיבוש היערכות מדינית דיאלוגית שאינה חותרת לאתר את האשמים אלא משקיעה עצמה באיתור הנוסחה המדינית המבטיחה, בעולם הזה בו אנו חיים, את קיומה בשלום של מדינת ישראל במרחב הקרוב ובמרחב בכלל. זה דוחק. זה ממש. זה עכשיו. זאת לא נסיגה. זאת היערכות לכיבוש מקומה של ישראל מחדש, על-פי עיקרי ביטחונה ושלומה, בתוך הקהילייה המרשימה של העולם שמבינה כי קיומה של ישראל כמדינה ריבונית עצמאית בארצה הוא בשורה אוניברסאלית.