לו הגנרל הנאצי רומל היה מנצח את הגנרל הבריטי מונטגומרי בקרב אל-עלאמיין בקיץ 1942 היו הנאצים בשיתוף פעולה הדוק עם המופתי מנהיגם של הפלשתינים והפלשתינים עצמם מרכזים את היהודים במחנה ריכוז ומחסלים אותם בגאז כפי שנעשה לאחיהם באירופה. לו הערבים היו מנצחים את מדינת ישראל הקטנה ב-1948 הייתה מתרחשת שואה נוספת ו-600,000 יהודים או ליתר דיוק, גופותיהם, היו "נזרקים לים". הפלשתינים אימצו לאחר כישלונם לחסל את מדינת היהודים בעזרת צבאות ערב ב-1948, ב-1967 וב-1973 את דמות הקורבן הנרדף ומגורש ממולדתו ע"י הכובש הקולוניאליסטי האכזר הישראלי. אבל, למעשה, מדובר ב"זעקת הקוזק הנגזל(כביכול)."
ליהודים כעם יש אמפתיה אוטומטית לכל מי שנרדף, מקופח, מנוצל וסובל מידי גורמים הקמים עליו לכלותו. אמפתיה זו היא תחושת סולידריות של עם נרדף, מקופח, מנוצל וסובל במשך אלפי שנים עם סבלם של אחרים.
אבל, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני היהודים הללו טועים. לאחר שהערבים והפלשתינים הגיעו למסקנה שלא יוכלו לחסל את ישראל בכוח צבאי הם עברו למלחמה פסיכולוגית. הם יצאו למערכה לדמוניזציה ודה-לגיטימציה של מדינת היהודים באמצעות הכסף של מדינות הנפט תוך ניצול העובדה שרוב בני האדם בעולם אינם מכירים את העובדות ההיסטוריות. הם פועלים באמצעות חצאי אמת, שקרים ושיכתוב, שיפוץ וסילוף העובדות ההיסטוריות.
היהודים התומכים ב-BDS טועים כאשר אינם עושים הפרדה בין ממשלת הימין לבין המדינה. רוב היהודים בעולם נימנים על המחנה הליברלי ואינם חשים הזדהות עם שלטון הימין בישראל. ואכן, שלטון הימין מנהל מדיניות שאנשים בעלי השקפת עולם ליברלית סולדים ממנה. המתנחלים המקימים התנחלויות בשטחים המיועדים למדינה הפלשתינית על-פי החלטת האו"ם מ-1947 זוכים לגיבוי מלא ושיתוף פעולה ע"י שלטון הימין. נערי הגבעות ופעולות התג מחיר, הדרישה להפרדה באוטובוסים הנוסעים לגדה המערבית והיוהרה של המתנחלים מעוררים התנגדות בקרב יהודים ליברלים.
קריאתו של ראש הממשלה לבוחרים לגבי הסכנה מהמוני הערבים המובלים באוטובוסים לקלפיות לא הוסיפו אהדה לשלטון הימין בקרב יהודים ליברלים. אבל, על היהודים להפריד בין סלידתם משלטון הימין לבין זכות הקיום של מדינת היהודים. הבעיה איננה הכיבוש. הפלשתינים אינם מכירים בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי או בקיומו של עם יהודי. לגבי דידם היהדות היא דת ולדת לא מגיעה מדינה. זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית ואוניברסאלית ולכל קיבוץ אנושי יש זכות להגדיר עצמו כעם בדיוק כמו הפלשתינים עצמם שבשנות ה-1960 הגדירו עצמם כעם. הפלשתינים גם דוחים את הטיעון שליהודים יש זכויות היסטוריות בארץ זו ומשכתבים את ההיסטוריה. בקיצור, הפלשתינים שוללים מהיהודים בלבד זכות הקיימת לגבי כל קיבוץ אנושי בעולם.
יתר על כן. הפלשתינים טוענים שהארץ הזאת היא ארצם מקדמת דנא והם ה"עם הילידי" כמו האינדיאנים באמריקה. הם טוענים שארצם נגזלה מהם ע"י הקולוניאליזם של יהודים מאירופה. אין עיוות וסילוף גדול יותר מזה של העובדות ההיסטוריות.
העובדות הן שהארץ מעולם לא הייתה ארץ ערבית. הערבים כבשו את הארץ ב-640 לסה"נ ושלטו בה ככוח כובש כ-400 שנים. הם גורשו ע"י הצלבנים ששלטו בארץ בין 1099 ל-1260. ב-1260 נכבשה הארץ ע"י הממלוכים שלא היו ערבים וב-1516 נכבשה הארץ ע"י העות'מאנים שלא היו ערבים. בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי של הארץ לא הייתה הגירה והתיישבות ערבית בעלת משמעות בארץ.
היסטוריונים וגאוגרפים ערבים בני הזמן כתבו שבארץ היה בתקופת הכיבוש הערבי רוב נוצרי לא ערבי. לאורך כל התקופה מהמאה ה- 5 לסה"נ עד אמצע המאה ה-14 קבעו ההיסטוריונים היה רוב נוצרי לא ערבי בארץ. הרוב הזה חוסל בחלקו ע"י הממלוכים, בחלקו ע"י המגיפה השחורה ובחלקו ע"י איסלום בכפייה. במאה ה- 16 הייתה הארץ שוממה ברובה, דלת אוכלוסין ובלתי מפותחת. על-פי מיפקד האוכלוסין העות'מאני מ-1525/6 חיו בארץ כ-126,000 תושבים ומתוכם היו כ-80,000 ערבים, כולל בדואים נוודים שלא היו תושבי קבע.
שליט מצרים
מוחמד עלי שכבש את הארץ ב-1830 ושלט בה באמצעות בנו איברהים פשה עד 1841 יישב בארץ פלאחים מצריים במישור החוף הדרומי מיפו דרומה ובעמק יזרעאל. רוב הפלשתינים החיים כיום הם צאצאי מהגרים בלתי חוקיים שהיגרו לארץ בין שלהי המאה ה- 19 ל-1945 כפי שקבע הכלכלן האמריקני גוטהיל מאוניברסיטת אילינו. התנועה הציונית ואח"כ ממשלת המנדט הבריטי פיתחו את הארץ ויצרו אפשרויות תעסוקה שלא היו בארצות ערב והאיסלאם, קבע גוטהיל. ההגירה הערבית לארץ הייתה הגירה בלתי חוקית של מהגרי עבודה מארצות בלתי מפותחות לארץ מפותחת יותר. הפלשתינים עצמם מודים שהם מהגרים חדשים יחסית כפי שצויין באתר בערבית של העיר אום אל-אל-פאחם. באתר יש רשימה של כל החמולות בעיר ומנין ומתי הגיעו לארץ. מסתבר שהם הגיעו מארצות ערב והאיסלאם לפני בין 150 ל-300 שנים בלבד.
הפלשתינים צאצאי המהגרים הללו רוצים לנשל את העם היהודי מכל זכות לחיות במדינה משלהם. הם מנצלים את הבורות בעולם בכל הנוגע להיסטוריה של הארץ הזאת וטוענים שהם אדוני הארץ שגורשו ע"י היהודים. העובדות ההיסטוריות שונות לחלוטין. למרות דברים אלה היהודים היו מוכנים לפשרה ולחלוקת הארץ לשתי מדינות מאז 1936 כאשר ועדת פיל שהוקמה ע"י ממשלת המנדט הבריטי הציעה חלוקת הארץ. לפלשתינים יכלה להיות מדינה ב-1936, ב-1947, בין 1948 ל-1967 אך הם דחו את ההזדמנויות הללו כי סירבו להקים מדינה לצד מדינה יהודית. גם לאחר
הסכם אוסלו ב-1993 הפלשתינים לא ויתרו על רצונם לחסל את מדינת היהודים שאת הקמתה לא הצליחו למנוע ב-1948. הרשות הפלשתינית שקמה בעקבות הסכם אוסלו דחתה 2 הצעות להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ב-2000 וב-2008 .אבו מאזן משתמט גם כיום בטיעונים שונים מלנהל מו"מ עם ישראל.
המנהיגות הפלשתינית מטפחת בקרב הפליטים את התקווה שהם ייושבו בישראל על בסיס הדרישה ל"זכות השיבה". הדרישה ל"זכות השיבה" היא סוס טרויאני ליישוב הפליטים בישראל ולהפיכת הפלשתינים לרוב והיהודים למיעוט. כך ניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים באורח דמוקרטי. רוב הפליטים כלל לא גורשו ע"י ישראל. רובם עזבו את הארץ בעצת מנהיגיהם לתקופה קצרה עד ש"היהודים ייזרקו לים". חלק מהם ברחו מחשש לנקמה על מעשי הרצח וההתנכלויות שביצעו בין נובמבר 1947 לאפריל 1948 לאחר שהיהודים עברו ממגננה להתקפה. היהודים גרשו קבוצה קטנה של אלה שלקחו חלק פעיל במאבק נגד מדינת היהודים.
לסיכום, המטרה של הפלשתינים ושל ארגון ה-BDS היא להביא לחיסולה של מדינת היהודים. הפלשתינים אינם מעוניינים כרגע לסיים את הכיבוש. הכיבוש כולל לגבם את כל שטחה של מדינת ישראל. הכיבוש הפך לאמצעי יעיל לדמוניזציה ודה- לגיטימציה של מדינת היהודים. ה-BDS שהוקם ברמאללה משתמש בכיבוש כדי לשכנע את העולם שישראל היא כובש אכזרי המפר זכויות אדם ואין לה זכות קיום כדי שהעולם יסכים לחיסולה של מדינת היהודים. לכן, בעוד שזה לגיטימי להלחם נגד מדיניות שלטון הימין אין זה לגטימי לתמוך במאבק לחיסולה של מדינת היהודים.
