פרשת שלח, שבמרכזה פרשת המרגלים, היא פרשה מרתקת העשירה בסוגיות פסיכולוגיות. אחרי סידרת הזהויות, שפתח בהן ספר בראשית - החל מסוגיית הזהות האישית של אדם הראשון (המגולמת בפנייה הרועמת "אייכה"), ושל קין בזיקה לאחיו הבל ("אֵי הבל אחיך), דרך גיבוש הזהות המשפחתית של נוח בתיבה ועד עיצוב הזהות הלאומית של אברהם אבינו - צועדת הפרשה צעד נוסף ובונה עוד נדבך בסידרה. הפרשה מצביעה דומני על זהות ייחודית חדשה: זהות הארץ בזיקה לזהות האישית והלאומית.

זהות הארץ

המרגלים מתבקשים לתור את הארץ ולבחון את קווי אופיה. "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה - הבמחנִים אם במבצרים, ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ...". ניתן לסכם את הקטע המצוטט בנוסח "אמור לי מה הארץ, ואומַר לך מי אתה".

מעֵבר למילה 'אייכה' גם המילה 'מה' היא מילה מַנְחָה המצביעה על זהות.

(עיין ערך פרקי אבות "וכשאני לעצמי מה אני". הביטוי "ונחנו מה" מופיע אצל משה ואהרן.) משה אומר למרגלים לערוך לארץ מבחן אישיות. האם היא, כדברי רש"י, מגדלת גיבורים או חלשים, האם היא פרוּזה או מבוצרת, מיושבת או לא, והאם אדמתה פוריה. אם הארץ דשנה, ויש בה תנאים אקלימיים ואקולוגיים טובים, והיא מניבה יבול משובח, הרי טבעי הוא שתושביה יהיו חסונים וחזקים ועריה בלתי בצורות.

אולם מעֵבר לקשר הפיסי בין תנאי הארץ לאיכות תושביה אין ספק שקיים קשר גומלין בין האדם לסביבתו. הזיקה היא לא רק פיסית אלא רוחנית. מצבם הרוחני של היחיד, החברה והלאום בארץ משפיע על התפתחותה הפיסית. מכאן נכון לדבר על זהות הארץ, המשקפת את הזהות האישית, החברתית, הקיבוצית והלאומית של תושביה. הזיקה בין האדם לאדמה היא זיקה סימביוטית. לא רק איכות האדמה משפיעה על התפתחות תושביה, אלא גם ההפך הוא הנכון. מצבם הרוחני של התושבים משפיע על התפתחותה הפיסית של הארץ.

לא פלא אפוא שלפני חטא המרגלים הארץ הייתה כל כך פוריה, שאשכול אחד נאלצו לשאת ארבעה(!) אנשים. לא פחות. חז"ל ידעו לפי מצב התפתחות הצמחים לאבחן את מצב הדור. לשנה אחת ירדו לשדה וראו דלעת ענקית, שפרד טייל בתוכה, עד כי מרחוק נדמתה להם כפרד! מכאן הסיקו על הרמה הרוחנית הגבוהה של הדור הדבק בתורה ובקיום המצוות. לשנה אחרת ראו דלעת מצומקת, והבינו שהיא משקפת בברור את ירידת הדור.

מלח הארץ

על הקשר האורגני בין האדם לסביבתו אפשר להצביע גם מבחינה לשונית. אם מילת המפתח בתיאור זהות הארץ היא כפי שראינו 'מה', הרי בתאור המרגלים וייעודם המילים המַנְחוֹת הן 'אנשים' 'לך' ו'יתורו'. המילה אנשים במקרא היא בעלת משמעות סימבולית. היא מסמלת לא רק שם עצם אלא גם תואר. היא משקפת במובהק אישיות, המתמודדת עם היצר הרע בניגוד למלאכים (לעומת המילה 'אנוש', כגון בפסוק "מה אנוש כי תזכרנו", המשקפת את הנפש הבהמית). ואומנם התורה מציינת כי שנים עשר המרגלים היו מלח הארץ, נשיאי השבטים שמעדו בשליחותם.

גם הביטוי 'שלח לך', המזכיר את הביטוי 'לך לך' אצל אברהם אבינו, הוא בעל משמעות סמלית. 'לְךָ' בתפיסה הברסלבית פירושה חיבור לפנימיות האדם, מסע אל נבכי הנפש היהודית. המרגלים התבקשו לצאת לשליחותם מתוך ראייה פנימית של הארץ, ולא מתוך ראייה חיצונית כפי שהיה בסופו של דבר. משה שלח אותם לָתוּר את הארץ, על-פי בקשת העם, למטרות מודיעין. המטרה הייתה לאסוף מידע על יעדים אסטרטגיים, דרכי לחימה בעמי כנען, מפת הדרכים, תנאים גאוגרפיים, פילוח התושבים ועוד. הם נשלחו לבחון את הארץ (וגם האַרְצִיּוּת)ׂבמבט אוביקטיבי מושלם, תוך שיקוף צדדיה החיוביים.

לעומת זאת, המרגלים הלכו למטרת ריגול, במבט ביקורתי מסויג, כדי להצביע על תופעות שליליות בארץ ולרכל עליה. נראה כי הם היו חלוצי התקשורת שמעלו בתפקידם. במקום להסתפק בדיווח בלבד, הוסיפו פרשנות אישית.

מתברר שהמרגלים לא למדו לקח מצרעת מרים, והוציאו דיבת הארץ רעה. ומכאן הסמיכות בין שתי הפרשיות.

השאלה היא, מדוע על-אף רמתם הרוחנית הגבוהה מעדו המרגלים בשליחותם. התשובה נעוצה בעצם השאלה. היהודים במדבר נהנו מתנאים אופטימליים. הקב"ה סיפק להם את כל הצרכים הפיסיים, והם יכלו להתפנות ללימוד תורה ולקיום מצוות מתוך רווחה חומרית ושלווה נפשית. המן סיפק להם מזון מן המוכן וענני הכבוד שכיבסו וגיהצו את בגדיהם, הסיעו אותם והגנו עליהם מפני אויביהם - סיפקו את כל שאר הצרכים החומריים. אף המרגלים, שהיו מנהיגי השבטים התפנו אפוא לעיסוקם הציבורי והרוחני בשקט. בארץ, לעומת זאת, הם דאגו מפני ההתמודדות הכלכלית, הביטחונית והצבאית, שעלולה לפגוע ברמתם הרוחנית שלהם ושל העם.

אין ספק שכוונתם של המרגלים הייתה לשם שמיים. אולם עצם מעורבותם של שיקולים זרים פגעה בשליחותם. הם לא היו שלמים עם הכניסה לארץ, ועל כן לא מילאו את שליחותם כהלכה (תרתי משמע). כמו תמיד, במקרים כאלה, שליחותם עבדה בשירות הפסיכולוגיה, והפסיכולוגיה עבדה בשירות היצר הרע שעות נוספות. מנגנוני ההגנה האפולוגטיים והרציונליים היו משומנים היטב. כדי להצדיק את הסתייגותם מהארץ באופן בלתי מודע מיקדו המרגלים את מבטם בצדדים השליליים לכאורה של הארץ. בעצם הם ראו את מה שביקשו לראות, והכל כדי לדחות את הכניסה הגורלית לארץ. הם מעלו אפוא בשליחותם כבר בפנימיותם, ב"לְךָ", ברמת הכוונות. התוצאות היו בהתאם הרות אסון.

דיבת הארץ

במקום להפגין גאוות יחידה יהודית, ביטאו המרגלים רגשי נחיתות לאומית. לא סוד הוא כי אדם בעל ביטחון עצמי, נתפס ככזה גם בעיני הסביבה, ולהפך. אדם בעל דימוי נחות, נתפס כך גם אצל הזולת. נשמע מוּכָּר?

מתברר שאת העיקרון הפסיכולוגי הזה כי הדימוי העצמי שלנו בעיני אחרים נקבע על-פי הדימוי שלנו בעיני עצמנו, לא המציאה הפסיכולוגיה המודרנית. על הפסוק "ונהי כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם" מסביר הרב הירש: מדוע היינו בעיני הכנענים כחגבים? כי כן היינו בעינינו. את התדמית העצמית הנמוכה הם שידרו היטב לסביבתם, שהתייחסה אליהם בהתאם.

נראה כי עיקרון פסיכולוגי זה אינו לבד בפרשה. מתברר כי גם העיקרון הפסיכולוגי הידוע, שכל דבר ביקורת יש לפתוח במחמאה, אינו כנראה המצאת המאה. מקורו כבר לפני אלפי שנים בתורתנו הקדושה. גם המרגלים היו מודעים היטב לחוקי הפסיכולוגיה האנושית. טכניקות השכנוע לא היו זרות להם כלל.

כדי למשוך את העם, ולרתק אותו, לא פתחו אפוא המרגלים את הדיווח התקשורתי במסֶכֶת השמצות. לתיאור הדרמטי השלילי של הארץ קדם פתיח חיובי. בתחילה תיארו המרגלים את הארץ כארץ זבת חלב ודבש. מדוע? אומר רש"י, כי "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו". אילו היו המרגלים פותחים את הדיווח על הארץ בצבעים קודרים, היו דוחים את העם שלא היה מעוניין לשמוע את דבריהם (כנראה בתקופת אבותינו עוד היו ניצני תקשורת חיובית).

לוחמה פסיכולוגית

דרכי השכנוע של המרגלים מייצגות טכניקות רטוריות בכלל, ושל יצר הרע בפרט. היצר, שהוא מניפולטור מובהק, יודע כי כל פנייה ישירה לאדם לחטוא תיתקל בהתנגדות ותיצור אצלו אנטגוניזם. לכן היצר, המבקש להסית את האדם לחטא, מציג את עצמו כידידו של האדם הדואג לו ומעוניין בטובתו. הוא מציע ליהודי להמשיך לישון, ולא לקום לתפילה, כי הוא עייף וזקוק למנוחה. היצר מגרה את בלוטות הטעם שלו לשרימפסים למיניהם ולפירות ים. בשבת היצר מציע לו לצאת לבלות, לנסוע לים ולראות עולם. וכך הלאה. סיסמת היצר היא "אָכוֹל ושָׁתֹה כי מחר נמות" וכך מפסידים את טעם החיים האמיתי ומשמעותם שמעניקה היהדות.

אחרי ה'פרומו' החיובי עוברים המרגלים למסֶכֶת ההפחדות. המילה המציינת את התפנית היא "אפס", שמשמעותה 'אבל', אולם הבחירה בלשון זו אינה מקרית. היא באה לְאַפֵּס את ערכם של הדברים שנאמרו עד כהֵּ, להטיל 'וטו' על המשמעות החיובית ולהתמקד בשלילה. "אפס כי עז העם היושב בארץ" . ולמרות זאת "הערים בצורות". הא כיצד? עובדה זו צריכה הייתה להדליק נורה אדומה אצל המרגלים, ולהצביע על עם חלש ופחדן, המסתתר מאחורי חומות הערים המבוצרות, ורק מתחזה לחזק. גם את מלחמות העמים זה בזה פירשו המרגלים ש"הארץ אוכלת יושביה", במקום לראות בכך יד ה', כדי שלא ישימו לב למרגלים. מטרתם הייתה דמגוגית מובהקת 'לשכנע את המשוכנעים' - ובכלל זה את עצמם - כאמור שהארץ לא טובה, כי רצו לדחות את הכניסה אליה.

חבר מביא חבר

אלמנט נוסף שגייסו המרגלים בלוחמה הפסיכולוגית, כחלק בלתי נפרד מהתעמולה הדמגוגית שלהם, היה תופעת העֶדריוּת, המאפיינת את פסיכולוגיית ההמונים. המרגלים ניסו ליצור רעש תקשורתי בדעת הקהל, ולהרחיב את מעגל המשוכנעים בשיטת 'חבר מביא חבר'. הם עבדו על מעגלי השפעה מן הקרוב אל הרחוק. היחיד הסית את אשתו, וזו הסיתה את .השכנים, והשכנים את הקרובים והמכרים וכך הלאה, עד שרעל ההסתה התפשט וחלחל עמוק בעם כולו.

מול הלוחמה הפסיכולוגית שניהלו המרגלים ניצבו רק שניים במחנה המיעוט: יהושע בן-נון וכלב בן יפונה (יהושע קיבל את ברכת רבו משה, וכלב בזכות תפילתו בקברי האבות). מול מקהלת המרגלים, ובעקבותיהם העם, שהכריזו פֶּה אחד "לא נעלה" לארץ, קראו השניים "עלֹה נעלה" ודברו בשבח הארץ, ארץ זבת חלב ודבש. בעוד המרגלים אימצו הפעם את השקפת העולם העמלקית, הדוגלת במִקריוּת, הכריזו יהושע וכלב על האמונה היהודית בבורא, שיציל את העם מכל האויבים, אשר ייאָכלו כמו לחמניות טריות. אולם קולם היחיד נבלע בתוך מרד הרבים, שקראו "ניתנה ראש ונשובה מצריימה".

קול יחיד

מתברר כי מול הטכניקות הדמגוגיות שנקטו המרגלים, גם כָּלב לא נשאר חייב ולימד אותנו פרק חשוב בתקשורת. אחת מטכניקות ההשפעה, על היחיד או על הציבור, היא 'ללכת עִם' ולא נגד, ולדבר בגובה העיניים, כדי למשוך את הצד השני להקשבה. "וַיַּהַס כָּלב את העם", מציין הכתוב. "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!" רעם קולו הדרמטי של כָּלב. העם המוּסת, כפי שמפרש רש"י, סבור היה שכָּלב בא לדבר בגְנוּת משה (גם הכינוי 'בן עמרם', במקום השם משה, משַקף לכאורה זלזול). אך אז באה הפואנטה החיובית: "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". אולם כאמור מעֵבר להקשבה קולו היחיד, מול ההמון המוסת על-ידי המרגלים, לא הועיל דבר. העם עבר טרנספורמציה מובהקת מחשיבה חיובית על הארץ אל חשיבה שלילית. ואכן המרגלים שזיהו את הנימה החיובית פרטו עליה, ונתנו לעם כמנה ראשונה תיאור שבחי הארץ, כדי למשוך את העם להקשבה כ'פרומו' להסתה. אולם כָּלב נאלץ כבר לפתוח בתקשורת עויי נת מול העם המוסת, כדי שיקשיב לשבחי משה והארץ.

ציצית כנגד היצר

ההתמודדות עם חטא המרגלים, שהפך בכייה לדורות, הייתה בשני מישורים: סוּר מרע - ועשֵה טוב. במקום מחנה טירונות של ארבעים יום, כעונש טבעי הפך המִדבר למחנה אימונים והכשרה לדור הבא במשך ארבעים שנה (דור האבות החוטא מת במדבר), לקראת כניסתו לארץ ישראל. התיקון החיובי, לעומת זאת, בא לידי ביטוי בהקניית מצוות חלה ונְסָכִים בבואו לארץ, כדי לחבבה עליו. התיקון הכללי היה במצוות ציצית, כנשק נגד פיתויי היצר הרע לעבירות " ולא תתורו (מוּכָּר? הלשון מזכירה את פרשת המרגלים) אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". העין הרואה והלב החומד הם, כפי שמסביר רש"י, המרגלים, סוכני היצר, והציצית היא אפוא תזכורת למצוות.