חוגים שונים בישראל, במיוחד בקרב מי שסבורים שרק הם ראויים לשלוט בה וכועסים על הכל וכולם על שהציבור אינו מסכים עימם, ולא העניק להם מנדט להקים ממשלה בישראל, עוסקים בהפיכת המדינה למדינת הפקר. זאת הם עושים ע"י שימוש בפרסומים מגמתיים ומעובדים כך שהצגת הדברים היא חלקית מסולפת ועויינת בפרשנות הנלווית לפרסום. חוגים אלה משרתים את אויבי המדינה וגורמים לה ולאזרחיה נזק חמור בתחומים שונים. הדברים מגיעים עד כדי הפקרות מוחלטת בפרסום ובשימוש בחומרים שמגיעים לידיהם בתוקף תפקידים ממלכתיים שהם ממלאים ובכלל זה השירות בצבא. את המנגינה העכורה הזו חייבים להפסיק.
כל הכבוד למירי רגב העימות האחרון שלה עם אמנים המחרימים אזרחים ישראלים מפני שהם גרים במקום שאינו נראה להם, או מפיקים יצירות פוגעות ומעליבות במימון ציבורי, חזר והבליט פן אחד של ההפקרות שפשתה במקומותינו, וטוב שרגב לקחה על עצמה להאבק בכך.
אם חרמות והתגרויות והתנגחויות אידיאולוגיות פוגעות, הם מהלכים לגיטימיים אצל החוגים "המתקדמים" בחברה הישראלית באמנות, באקדמיה, בתקשורת ועוד, אזי יש ללמוד מהם, לאמץ את שיטותיהם ולפעול כמותם.
גם מי שסבור שהם טועים, צריך לגלות "גמישות מחשבתית" ולנסות שיטות חדשות ואפילו זרות לו. שהרי ייתכן שדווקא החוגים "המתקדמים" צודקים והוא זה שטועה; צריך להניח לאמפיריקה להוכיח את טענת "הצדק" וגם את הטיעון המתנגד לה. למדתי שאין חכם כבעל נסיון, ומדוע שנמנע מהחוגים "המתקדמים" את הזכות ללמוד מנסיונם שלהם.
רגב צודקת גם בגישה הגורסת שהממשלה היא זו שנבחרה למשול ולא קליקות של חוגים מתנשאים של דווקאיסטים או חכמולוגים, שמנצלים לרעה את קירבתם למדיה או את עיסוקם התמים כביכול. על הממשלה להתחיל למשול, ולהפסיק את ההפקרות.
אחד הצעדים המתבקש לשם כך הוא לא להמתין עד אשר יתגלה שוב "כוכב תורן" מתריס, אלא לפרסם מראש את כללי המשחק, כלומר: מה כלול בתוכנית העבודה ומה אינו כלול, מה יתוקצב מתקציבים ציבוריים ומה לא יתוקצב, ומה לא יותר כלל בישראל, גם אם התקציב יבוא מהקרן החדה, או מדובאי עצמה. אם נחוץ, יש לעגן חוקי-משחק אלה בחוק מפורש, שבו יקבע גם מהן הסנקציות שיופעלו נגד מי שמפירים את החוק או התקנות - קלפים על השולחן.
יתכן שהדבר יוביל לוויכוח מחודש בשאלה מתי חופש דיבור הופך לחופש ההשמצה וגרימת נזק ציבורי, ואם נחוץ יש לעגן גם תובנות אלה בחקיקה יסודית.
לא לחכות להתקלות הבאה, לפעול עכשיו!.
"שוברים שתיקה" אני מקבל את עדותו של הפרופ' אלן דרשוויץ
1, שקובע ששוברים שתיקה הוא הארגון שגורם לישראל את הנזק התדמיתי הגדול ביותר בזירת ההסברה והדימוי הבינלאומי, וכי הוא עושה זאת בדרך הכי פחות ראויה בדמוקרטיה מתגוננת - שקרים, חצאי-אמת, אינפורמציה מעוותת, אי-אימות הנתונים והעובדות, סילופים ופרשנויות עויינות ועוד.
עוד דוגמה לאוזלת יד ממשלתית בלתי-מובנת בדמוקרטיה מתגוננת. רוב החומר בו הם משתמשים מגיע לידיהם מקצינים וחיילים שנמנים על אוהדיהם, שאינם מבינים את המטרות האמיתיות לשמן מתחקרים אותם "יפי הנפש" של "שוברים שתיקה", או שכלל אינם נשאלים לגבי הסכמתם לפרסום דברים שעולים בשיחת חולין או רקע סתמית כביכול. לפרסום הדברים הם נעזרים בגורמים עוינים לישראל, ובאירועים שמתימרים להציג את האמת על ישראל.
את "הקקופוניה" הזו של הצדק המתחסד חייבים להפסיק. כל מה שמתרחש בשירות הצבאי ונראה לגורמים שהיו עדים לו או לגורמים שסבורים שהן יודעים מה באמת קרה, חייב לעבור לידיעת שלטונות הצבא לפני פרסומו ולהבדק. היה ויש ממש בדברים, יש לנקוט צעדי-מנע או ענישה או שניהם. ואם אין בו ממש, יש למנוע פרסום מסולף ומזיק. כבר הצעתי לעיל מנגנון בקורת לטיפות בסוג זה של פרסומים, נראה לי שאותו מנגנון טוב גם במקרים כגון זה.
היועץ המשפטי לממשלה מתקרב הזמן להחלפת היועץ המשפטי לממשלה, אשר עומד לסיים קדנציה לא קצרה כשיש הרבה מאוד להעיר על דרך התנהלותו ותפקודו. אינני רוצה הפעם לעסוק באיש עצמו, אלא במערכת שבראשה הוא עומד ובתיקונים שיש להכניס בה באופן דחוף.
ההתנגחות בין היועץ לשרת המשפטים החדשה בשאלת הפרדת רשויות השלטון, מחזירה אל שולחן הדיונים את סוגיית עודף הכוח שיש לשני הגורמים הראשיים במערכת המשפט הישראלית - בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט הפך עצמו למחוקק בפועל במקום בית משפט המתנהל ושופט על-פי חוקי הכנסת והיועץ הפך עצמו למנהל המדינה במקום ליועץ לגוף המבצע הראשי - הממשלה. שני הדברים טעונים תיקון יסודי ודחוף. המשימה עומדת לפתחה של שרת המשפטים החדשה, שהיא עצמה אינה משפטנית ואינה מנוסה בתפקידים מיניסטריאליים, אבל אם לשפוט על-פי התנהלותה במשרד עד כה, דומה שיש לה שכל ישר.
נושא היועץ המשפטי דחוף יותר מזה של בית המשפט, מפני שחילופי גברי בתפקיד הם לחמש שנים והממשלה נוכחית זקוקה ליועץ המדבר את שפתה, לפחות בהשקפת עולמו. לכן השינויים העקרוניים הדרושים בהגדרת תפקיד היועץ, הם שניים: הפרדה בין התביעה הכללית לפרקליטות, שכן אלה שני תפקידים מנוגדים באופיים. הגדרה מחדש של אופי תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, ושל נציגיו המקצועיים במשרדי הממשלה - בכל המקרים חייבים לשנות את מעמדו מפוסק משפטי ונוהלי מוחלט ליועץ. דהיינו: השר הממונה אינו כפוף ליועץ ואינו חייב לקבל את חוות -דעתו או המלצתו והיועץ אינו יכול במקרה כזה להתחמק מלהגן על עמדת השר בפני רשות משפטית, כגון בג"ץ.
זהו נושא כבד, אפוף מחלוקות רבות שחלקן קונספטואליות וחלקן אינטרסנטיות, אבל דורש הכרעה עוד בטרם יכנס יועץ משפטי חדש לתפקידו. יועץ משפטי מחייב לדעת מהו אופי ומוטת-השליטה של תפקידו, בטרם יחליט אם לקבלו. הפרדת פונקציית התביעה הכללית מהפרקליטות משנה את אופי עבודתם של שני המשרדים, ויועץ חדש צריך להיות מודע גם למשמעויות שינויים אלה. אסור לדשדש בהכנת השינויים ובהעברה בכנסת של התיקונים המגדירים אותם, בכדי למנוע מצב של אי-סדר חוקתי וניהולי בחילופי הגברי במשרת היועץ. ומאידך-גיסא יש להזהר שלא לסרס את היועץ כליל מסמכויותיו, בכדי למנוע פרשנויות שגויות מצד השרים תאבי כוח מדי.
ניתוח כזה הוא מהלך כבד מאוד ומבחן רציני לשרת המשפטים החדשה. אם תעבור אותו בשלום ובהצלחה, תבסס את מעמדה בראש המערכת הארגונית תפעולית של השירות המשפטי בישראל, ויקל עליה לטפל אחר-כך גם בהפרדת הרשויות הדרושה בין הרשות המחוקקת לבין שתי הרשויות האחרות - מבצעת ושופטת.
הסדרת נושאים אלה ואחרים שעליהם אכתוב בנפרד, היא חלק מקריאה לסדר של המערכות השלטוניות שלנו. סדר נדרש למניעת הפקרות וסדר נדרש לטיפול יעיל בכל מי שסבור שהמנעות מהפקרות אינה חלה עליו.
